"ויהי כאשר שמע סנבלט כי אנחנו בונים את החומה ויחר לו ויכעס הרבה וילעג על היהודים. יום היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות".

מה מידת הדיוק בדברי סנבלט? הנוכל לקבלן כמו שהן, או שמא זה מבטא רק את רצונו ותקוותיו?
כדי לעמוד על מאורעות הימים הללו עלינו לבחון גם את דברי המתנגדים, שרי יהודה, שהתמידו להלשין בפני השלטונות על מעשיהם של שבי ציון. בספר עזרא מדובר על ארבע מלשינויות, והן -

המלשינות הראשונה: עזרא ד', ד-ה וכד:

"...ויהיה עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות. וסכרים עליהם יועצים להפר עצתם".
"אז בטלה עבודת בית האלקים אשר בירושלים, והייתה בטלה עד שנת שתים למלכות דריוש" (תרגום מארמית).

ולא הזכיר הכתוב עוד גזירה שגזר כורש אותה שעה איסור העלייה:

"די עבר פרת - עבר, ודי לא עבר - לא יעבור".

המלשינות השנייה: עזרא ד', ו:

"ובמלכות אחשורוש, בתחילת מלכותו, כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם".

שנות מלכותו של אחשורוש הראשון הן 516-520. ברור אפוא שנושא השטנה איננו בית המקדש, ובכן - על מה?

המלשינות השלישית: עזרא ד', ז:

"ובימי ארתחששתא כתב בשלם מתרדת טבאל ושאר כנותו על ארתחששתא מלך פרס..."

שנות מלכותו של ארתחששתא הן 423-465. המחבר לא מסר לנו את תוכן האיגרת; מסתבר שהאיגרת נשלחה בתחילת מלכותו, כמו האיגרת של המלשינות השנייה, ויש לראות בה בקשה לאישור ולחידוש זכויות או מצב מסוים שהיה קיים בימי השליט הקודם.

המלשינות הרביעית: עזרא ד', ח:
רחום ושמשי שלחו איגרת לארתחששתא בשם השופטים והפקידים ובשם התושבים הפרסים, הארכים, הבבלים והעילמים. הם מזהירים את המלך: אם העיר תיבנה והחומות תושלמנה - חלק בעבר הנהר לא יהיה לך. כהוכחה לך הם כותבים (פס' טו):

"ואשתדור עבדין בגוה מן יומת עלמא" = ומרידות עושים בתוכה מימות עולם.

המלך קיבל את דברי המלשינות ותשובתו הייתה: עתה תנו צו לבטל את הגברים ההם (מעבודתם) והקריה הזאת לא תבנה עד שממני יינתן צו. וזהירים היו מעשות שגגה על זה, פן תגדל החבלה לזיק למלכים. אז משנקרא פרשגן כתב ארתחששתא המלך לפני רחוב ושמשי הסופר ועמיתיהם, הלכו בבהילות לירושלים, אל היהודים ובטלו אותם (מעבודתם) "בזרוע וחיל".
לימים אלה נייחס את תיאור המצב כפי שמוסר אותו חנני באוזני נחמיה: "רבים נפלו בשבי והנשארים במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלים מפרצת ושעריה ניצתו באש". ידוע שמדינות חסות אינן רשאיות להילחם ביניהן ולהזיק זו לזו. אבל כיוון שהמדובר במדינות רחוקות מן השלטון המרכזי והייתה בידי השמרונים אמתלא שהם פועלים לפי רצונו של המלך - לא חששו, לקחו שבויים מיהודה. אחרי שנים פדה אותם נחמיה.

לאחר שנים מעטות חל מפנה לטובה ביחסו של המלך כלפי יהודה; בשנה השביעית למלכות ארתחששתא, ב - 458, עלה זרובבל ועמו 42,360 איש. נמצא שהמלך ביטל את הגזרה על העלייה. בשנת 20 לארתחששתא, ב - 445, עלה נחמיה ובידו רשיון מפורש לבנות את חומות ירושלים. עתה, לאור המפנה לטובה, לא היה יותר מקום למלשינות. סנבלט כועס, לועג אבל הוא ומרעיו וחיל שמרון שלידו אינם יכולים לעשות דבר כדי למנוע את בניית החומה.

מדברי המלשינות למדנו שגם לפני בוא נחמיה נעשו נסיונות לקומם את הריסות חומת העיר, וזאת ללא רשיון מפורש מאת השלטון. ספק מתוך נאמנות למלך, ספק מתוך שנאה וקנאה - עלתה בידם של השמרונים למנוע את הבנייה עד לימי נחמיה.

נשוב לדברי סנבלט, המעלה חמישה נושאים: מפני כבוד הנושא שונה הניקוד ויש לקרוא האמללים, וזו לשון של לעג ובוז; בפי סנבלט אלה הם אנשים חלשים וללא מזל, ולא לפי כוחם לבצע את המשימה.
אין לגזור את הפירוש "מעזיבה", כפי שכמה מפרשנינו אומרים; מעזיבה הוא חלק אחרון בהשלמת תקרת הבית, ואינו כלל חלק בחומת העיר.
המלבי"ם אומר שזה לשון חיזוק והוא מעיר על פס' ח: "ויעזבו ירושלם עד החומה הרחבה" - חזקו את החומה עד מקום מסוים. בהוראה קרובה מצויה תיבה זו כמה פעמים במקרא, כגון: "כי תראה חמר שנאך רבץ תחת משאו ... עזב תעזב עמו; וכן - אזלת יד ואפס עצוב ועזוב", או "כי ראה ה' את עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ואפס עזוב". בכל המקראות האלה המובן הוא לעזור, לחזק, להושיע.
מילים אלו בפי סנבלט פירושן - וכי מי יושיע להם, מי יעזור להם? והם הלא מעטים וחלשים!
סנבלט מלגלג וכאילו אומר - הם לא ישלימו את המלאכה ולא יזכו לזבוח זבחי תודה.
הסופר ראה לנכון להשיב על לגלוג זה במפורט והוא מספר בהתלהבות ובחגיגיות: "ויזבחו ביום ההוא (יום חנוכת החומה) זבחים גדולים וישמחו כי האלקים שמחם שמחה גדולה וגם הנשים והילדים שמחו ותשמע שמחת ירושלים מרחוק".
היום - לאו דווקא 12 שעות היום. הכוונה כמי שאומר: בימינו, בתקופתנו, בזמננו, ומצאנו כתוב:

"לנביא היום יקרא לפנים הראה".

היכלו - היגמרו, הישלימו את החומה?!
השיחה התנהלה בין סנבלט וטוביה וחבורה של צרי יהודה וחיל שמרון. הם עמדו מנגד וראו שהעבודה נעשית בהתלהבות. באותה שעה הצליחו הבונים לקשור את חלקי החומה הפרוצה וליצור אחידות עד חציה. וכבר עמדנו על כך שזה לא היה הניסיון הראשון להשלמת החומה - בשתי הפעמים הקודמות נצטוו להפסיק, וסנבלט מביע את תקוותו שגם הפעם יגיע צו שיבטל את השלמת החומה.
על חורבן העיר בידי חיל כשדים מסופר בשלושה מקורות (מל"ב כ"ד, י; ירמיהו נ"ב, יד; דבהי"ב ל"ו, יט) וכאשר הכתוב בא לספר על חומות ירושלים הוא משתמש בפועל נתץ, ולא שרוף או שלוח באש, כי אפשר לפרוץ פרצות בחומה ולנתץ אותה, אבל אי אפשר להעלות אותה באש, משום שאין בה חומר דליק.

חומר דליק יש בשערים, לפי הידיעות שקיבל נחמיה מחנני "חומת ירושלים מפרצת ושעריה אכלו באש", וזהו הנימוק בו מסביר נחמיה למלך את סיבת עצבונו: "העיר בית קברות אבתי חרבה ושעריה אכלו באש" בהתאם לכך הוא מבקש מכתב אל אסף שומר הפרדס: "יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה ולחומת העיר ולבית אשר אני אבוא אליו. במסעו הלילי רואה נחמיה שהחומות פרוצות "ושעריה אכלו באש". (נחמיה א-ב).

ננסה לברר איפה עמד סנבלט עם אחיו וחיל שמרון כאשר אמר את דבריו ביחס לבוני החומה: מאז ומתמיד היה צד צפון תורפה של ירושלים. סנבלט וכנופייתו באו מצד צפון ועמדו מול שער אפרים, הוא שער שכם של ימינו, אולם במפלס הרבה יותר נמוך, כי לפי החפירות של המילטון החרסים של סוף ימי בית ראשון, חרסים מן המאה השישית, נמצאו בעומק של 9 מ' מפני השער כיום. השער, שהיה מעין שני חדרים הצמודים זה לזה בזווית ישרה, היה הרוס - ללא דלתות וללא כיפה. בפנים היה מלוכלך ומפויח. כשהסתכל סנבלט על השער השרוף וההרוס יכול היה לאמר: היחיו את האבנים... והמה שרופות.

המפרשים מסבירים שהכוונה לשרפת השער על ידי חיל כשדים, ואין זה סביר. חורבן ירושלים היה בשנת 586, נחמיה החל במלאכתו לחיזוק החומה בשעת 445, כלומר 141 שנה לאחר החורבן. במשך תקופה ארוכה זו שטפו הגשמים והרוחות את סימני העשן והפיח מחורבן נבוכדנצר. לא אלה הרשימו את סנבלט, וכנראה שהוא רומז בדבריו על שריפה אחרת, קרובה לימי נחמיה. בפרק קודם של מחקר זה הסברתי שהיה חורבן ושריפה זמן מועט לפני בוא נחמיה, רחום ושמשי הצליחו במלשינותם ומנעו את בניין החומה בזרוע וחיל.

עמידתו של סנבלט וכנותיו אל מול החומה כשהוא כועס ורוגז, כאשר העבודה מתקדמת והוא חסר אונים להפסיקה עמידתו זו מסמלת תחילת פרק חדש ומבטיח בשגשוגה של העיר והמדינה כאחד.