קווי צל מדגישים ומבליטים חלקים בהירים שבתמונה; דמותו של מנהיג טוב מובלטת שעה שעולה לידה דמותו השלילית של מנהיג גרוע. כך עולה מהצגת דמויותיהם של גדעון ואבימלך זו על-יד זו. והמספר אינו צריך להזכיר במפורש שאבימלך מייצג את הטיפוס השלילי של המנהיג. התנגדותו לטיפוס זה עולה לאורך כל הסיפור.

כבר בפגישתנו הראשונה עם אבימלך מטעים המספר את נוכריותו ומעמדו, שעה שהוא מציין את מוצא אמו: "ופלגשו אשר בשכם ילדה לו גם היא בן" (ודוק - ופלגשו "אשר בשכם" ולא "משכם"). משמע - לא זו בלבד שהאם הנה פלגש (ונחותה במעמדה), אלא שאף לא נצטרפה למסגרת ביתו של גדעון. היא נכריה, ונשארה במקומה - בשכם.

נוכריותו של אבימלך היא המסד והרקע לדמותו. ואפשר שכל-כך רצה המספר להדגיש עובדה זו עד שהפגישנו אתה (בביטויים שונים, כמובן) שבע פעמים.
זאת ועוד, לאורך כל סיפור אבימלך (כל פרק ט') נזכר גדעון רק בשם "ירבעל" (תשע פעמים. ואף לא פעם אחת בשם "גדעון") בעוד שבפרקים ו'-ח' נזכר גדעון בעקרו של דבר בשם "גדעון", ואילו בשם "ירבעל" נזכר רק כשהמספר בא לנמק כנוי זה (ו', לב), ב-ז', א, בזיהוי "ירבעל הוא גדעון" ובקטע המעבר בין ספור גדעון לספור אבימלך (ח', כט-לה), כשפסוק לה קושר את שני השמות יחד: "בית ירבעל גדעון". הכינוי "ירבעל" יוצא דופן בספור גדעון ואפשר שבהשתמשו בכינוי זה - במקום בשם "גדעון" - בספור אבימלך, רצה המספר להבליט את זרותו של אבימלך.

אבימלך יוצא דופן מכל השופטים. השופטים האחרים נזכרים כמושיעים או כשופטים, לא כן אבימלך. אין הוא קשור בפעולת תשועה ואינו נזכר כמושיע או כשופט. השופטים - להוציא שופטים קטנים, שעליהם אין ספורים - נשלחים על- ידי ה', וחלקם אף נאמר בהם: "ותהי עליו רוח ה'". לא כן אבימלך: אין רוח ה' נחה עליו, ואף אין הוא נשלח על-ידי ה'.
יתר על-כן - מחוץ למשל יותם נזכר אלוהים בספור אבימלך בשלשה מקומות בלבד, ואף הם רק דנים בסופו הרע של אבימלך: "וישלח אלוהים רוח רעה" (ט', כג), "וישב אלוהים את רעת אבימלך" (ט', נו), "ואת כל רעת אנשי שכם השיב אלוהים בראשם" (ט', נז).

אבימלך יוצא דופן גם באישיותו. בעוד גדעון מתרחק מן המלוכה ואומר: "לא אמשל אני בכם... ה' ימשול בכם" (ח', כג), מתבלט אבימלך ברדיפתו אחרי המלוכה. קודם כל בעצם פנייתו להתמלך (ט', א-ב). ואף כי גדעון שלל את הרעיון שבנו יהיה מלך: "ולא ימשול בני בכם" (ח', כג), דומה שאבימלך יוצא מההנחה שיש לו זכות לשלטון, שהרי הוא מעמיד לבחירה שתי אפשרויות: "מה טוב לכם המשל בכם שבעים איש. . . אם משל בכם איש אחד..." (ט', ב). ואולי נרמז הדבר גם בעצם השם "אבימלך". מיוחד הוא גם הביטוי "וישם את שמו אבימלך" (ח', ל"א), שהרי הביטוי "שים שם" מורה בעצם על חלוף שם. מה היה שמו הקודם - זאת לא נדע. אבל אולי באה תופעה זו של חלוף השם לאבימלך להטעימנו את להיטוטו אחר המלוכה.

אלא שאבימלך - לא היה מלך; אמנם נאמר על בעלי שכם שהמליכו אותו (ט', ו) אלא שנראה להלן כי בעצם לא מלך על שכם. ואילו על ישראל נאמר: "וישר על ישראל" (ט', כד) - משמע, שלט על ישראל שלא לטובתם (כך, למשל, ראו גם בני קרח את שלטונו של משה על ישראל, באמרם לו: "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר ט"ז, יג). ואמנם, פעל זה "וישר" מורה על גוון שלילי. רד"ק, כותב : "והוא עניין שררה ולפי שמלך מעצמו ולא מלך על כל ישראל לפיכך אמר וישר ולא אמר וישפוט כי לא הלך בדרך טוב ולא החזיר את ישראל למוטב". ורש"י אומר: "על כרחם נהג רבנות ובגאווה". ואמנם פעל זה בנטייה זו (וישר) מצוי בשלשה מקומות במקרא ובשלושתם עולה הפעל בגוונו השלילי.

המשתרר - שלא לרצון העם - זקוק לכוח כדי לקיים שלטונו. והמספר מדגיש, לכן, את מהותו של צבא אבימלך: "וישכר בהם אבימלך אנשים ריקים ופוחזים וילכו אחריו" (ט', ד). משמע, למעשי שוד, גזל ורצח. ואמנם פעולותיו של אבימלך עקובות מדם.

כבר בראשית דרכו זורע אבימלך מוות - ובצורה אכזרית ביותר - בהורגו את שבעים אחיו, בני ירבעל, על אבן אחת.

אולם סוף דרכו אינה נופלת מראשיתה: הוא מכריז מלחמת שמד על אחי אמו, ממליכיו. ולא זו בלבד שהוא כובש את שכם, הורג את כל העם אשר בה והופך את העיר לתל חרבות, אלא שעוד זורע אותה מלח (ט', מה) - משמע, חורבן עולם. הוא אף מרחיק לכת בנקמנותו בבעלי שכם, שעה שהוא מעלה את הצריח באש על אלף איש ואישה מבעלי מגדל שכם. ואילו לא נהרג אפשר היה עושה כן גם לאנשי תבץ שהתבצרו במגדל.

למעשה עוסק ספור אבימלך, בשתי תקופות מחייו: התמלכותו וסופו. ואין המספר עוסק בתקופת שלטונו ממש - תקופת שלוש השנים ששרר על ישראל. משל רצה המספר להדגיש כי יש להתעלם משלטונו של המשתרר שלא לרצון. אבל אפשר גם ששליחת הרוח הרעה על-ידי אלוקים, בין אבימלך לבין בעלי שכם, איננה מתייחסת לסוף התקופה אלא היא היא תוכנה של התקופה, שהרי יש לראות הדרגה בפעולות בעלי שכם נגד אבימלך. תחילה - מארבים, שהנם פעולות סתר. אחר כך מקללים את אבימלך - פעולות גלויות המצביעות על יחסם של בעלי שכם ולבסוף - המרד. וכל אלה - פעולות המתמשכות על פני תקופה ולא סופה של תקופה. ובתוך כל אלה פעולותיו של זבול, הפקיד, אומרות דרשנו.

כל מלכותו של אבימלך אומרת תמיהה אחת גדולה. אמנם נאמר כי בעלי שכם המליכו את אבימלך למלך "עם אלון מצב אשר בשכם" (ט', ו), אולם למעשה לא היה אבימלך מושלה האמיתי של שכם. אפשר היה אבימלך, שישב בארומה, מעין ראש גדוד, שהיה פושט באזורים שונים למחייתו. וכל יחסם של בעלי שכם לאבימלך הצטמצם בתיתם לו שבעים כסף מבית בעל ברית, לשכור לו אנשים ריקים ופוחזים, ובהעלותם לו מס ("מי אבימלך ומי שכם כי נעבדנו" ר ט', כ"ח ; "מי אבימלך כי נעבדנו" - ט', ל"ח). אפשר נוח היה להם, לבעלי שכם, בהשתררותו של אבימלך על ישראל. אשר לשלטון - נכון יותר לשער כי זבול, אף כי נחשב פקידו של אבימלך, הוא אשר היה מושלה האמיתי של שכם. ואמנם, דומה שנסה להרחיק תלותו באבימלך.

זבול נהג בשלטונו בדרך דיפלומטית. שלוש פעמים מזכיר המספר העברת ידיעות לאבימלך על הנעשה בשכם. בשתי פעמים ההודעה הנה סתמית: "ויגד לאבימלך" (ט', כ"ה), "ויגדו לאבימלך" (ט', מ"ב) ופעם אחת המודיע היה זבול עצמו: "וישלח מלאכים אל אבימלך בתרמה לאמר" (ט', ל"א). אין ספק שהודעתו זו של זבול לאבימלך באה משום שחושש היה לשלטונו, שהרי געל אינו יוצא רק נגד אבימלך אלא גם נגד זבול עצמו: "מי אבימלך ומי שכם כי נעבדנו הלא בן ירבעל וזבל פקידו" (ט', כ"ח). זבול הבין כי כוחו הוא לא יעמוד לו כנגד געל ואחיו ועל כן דאג להביא עובדה זו לידיעת אבימלך ולהזמינו: " וישלח מלאכים אל אבימלך בתרמה לאמור הנה געל בן עבד ואחיו באים שכמה והנם צרים את העיר עליך" (ט', לא).

מוזרה ביותר היא המלה "בתרמה". יש גורסים כאן "בארמה". כך, למשל, גרסה אחת של רד"ק. אבל נראית לנו יותר גרסה אחרת של רד"ק וגרסתו של רש"י, המפרשים "תרמה" כלשון תרמית, מרמה. ונראה שאמנם היה כאן מעשה תרמית ואפילו כפול, מצדו של זבול - הן כלפי געל, הן כלפי אבימלך.

תיאורי מלחמתו של אבימלך בגעל, מחד גיסא (ט', ל"ד-מ) ובשכם גופא, מאידך (ט', מ"ג-מ"ה) - אינם נראים לנו.

לפי התיאור הראשון (ל"ד - מ) מחלק אבימלך את צבאו לארבעה ראשים (ל"ד), אולם בפרוט נוכל למנות שלשה ראשים לכל היותר, אם נראה את העם היורד מראשי ההרים (ל"ו) כראש אחד, את העם היורדים מעם טבור הארץ (ל"ז) כראש השני, בעוד הראש השלישי בא מדרך אלון מעוננים (ל"ז). לעומת זאת, בתיאור השני (מ"ג-מ"ה) מחלק אבימלך את צבאו לשלושה ראשים, אולם בפרוט נמנים לפחות ארבעה: "ואבימלך והראשים (משמע - לפחות שנים) אשר עמו פשטו ויעמדו פתח שער העיר ושני הראשים פשטו על כל אשר בשדה ויכום" (מ"ד). זאת ועוד, כדי לרדת מראשי ההרים אל שכם אין צורך במארבים. אף כל מצעדו של צבא אבימלך לעבר שכם, בצורה גלויה, אינו מצריך מארב קודם. מוזר הוא גם הדו-שיח בין געל לבין זבול. געל בן עבד, אשר עליו נאמר: "ויבטחו בו בעלי שכם" (ט', כ"ו), מופיע כאן כאחד דרדק בענייני צבא. אין זאת אלא שנקט כאן זבול במעשה ערמה כלפי געל. אפשר הטעה זבול את געל באבחון העם אשר התקרב ורק בהיות אבימלך קרוב אמר זבול: " הלא זה העם אשר מאסתה בו צא נא עתה והלחם בו" (ל"ח). צבאו של אבימלך - אפשר היה מועט (והרי כבר קודם לכן התגרה געל באבימלך " ר ב ה צבאך וצאה" ט', כ"ט) ועל כן לא חשש געל לצאת לקראתו. ואמנם, כוחו של אבימלך לא עמד לו לכבוש את שכם במלחמה גלויה. הוא מצליח להגיע עד פתח השער בלבד ואחר כך חוזר לארומה.

זבול נהג גם במעשה תרמית כלפי אבימלך, שהרי כל כוונתו לא היתה להסגיר את העיר בידי אבימלך אלא לגרום לנפילתו של געל בלבד. ואמנם אחרי קרב זה בין געל לבין אבימלך - מצליח זבול להשתלט על העיר, שהרי היה בידו הכוח לגרש את געל ואת אחיו משבת בשכם (ט', מ"א). ואת הקרב השני של אבימלך בשכם - אין להבין אלא כפועל יוצא מעמדתו העצמאית של זבול בשכם. זבול היה מושלה האמיתי של שכם ומנע מאבימלך אפשרות כניסה. ואבימלך, שחש עצמו מרומה על-ידי זבול ובעלי שכם, חכה להזדמנות כדי לנקום בהם. וזו לא אחרה לבוא. הוגנבה אליו הידיעה (ט', מ"ב) - וכמובן שלא על-ידי זבול (כשם שלא בפעם הראשונה - ט', כ"ה) - על צאת העם לשדה, אפשר למשטר חיים רגיל, של עובדי אדמה. אבימלך חוזר מארומה לסביבות העיר כדי להלחם - והפעם אמנם לא באופן גלוי אלא בלילה, ובאמצעות מארבים. וכנראה שלקרב זה מכוון הפסוק: "ועתה קום לילה אתה והעם אשר אתך וארב בשדה" (ט', ל"ב). עתה מצליח אבימלך לנקום בזבול ובעלי שכם את בגידתם והשפלתו.

בתיאור שלטונו של אבימלך מצמצם המספר, כאמור, להתמלכותו וסופו. כיון שכך אין המספר מציין פעולותיו של אבימלך בתקופת שלוש שנות שלטונו, לא כל שכן פעולה חיובית. והוא הרעיון העולה גם במשל יותם. באמצעות המשל מעתיק המספר את הבעיה מן הדוגמא הפרטית של אבימלך אל הטופס: הנה כזאת היא דמותו של מנהיג גרוע ואלה תוצאות הנהגתו.

סופו של אבימלך מעמידנו אמנם על היותו מנהיג צבאי טוב, שהרי משמש דוגמא לחייליו ("מה ראיתם עשיתי מהרו עשו כמוני" ... ט', מ"ח) ו"גבר" ("שלף חרבך ומותתני פן יאמרו לי אישה הרגתהו" ט', נ"ד). אולם אין בכך כדי לשנות מדמותו השלילית.