הפונקציה שבתי הכנסת ממלאים בחיי ישראל

מובן שיש מקום למחקרים רבים בענין מוצא בית הכנסת, התפתחותו בתולדות ישראל וסוגיו השונים בארצות השונות של הפזורה. אולם כאן ברצוני לייחד את הדיבור דוקא על שאלת הפונקציה שבתי הכנסת מלאו וממלאים בחיי ישראל, היות ונראה לי שבארצנו אנו עומדים בפני משבר באשר לבתי הכנסת, שמקורו לא רק במשבר הדת בכלל אלא גם בסיבות אחרות. נראה לי שמצב זה יוכל לבוא על תיקונו רק לאחר שנבין את הפונקציה אותה ממלא בית הכנסת בעדה הדתית הקרויה עם ישראל.

בימי בית שני נהיה עם ישראל לעדה דתית

חוקרים רבים עמדו על השינוי המהותי שחל בהבנת עם ישראל את עצמו בגלל גלות בבל, ואף שאין צריכין אנו לקבל את כל הדיעות של החוקרים הללו, מקצת אמת יש בהם. הם עומדים על כך שבגלל גלות בבל ושיבת ציון נעלם לבסוף יצר עבודה זרה מישראל וזו גם דעתם של חכמינו האומרים שבימי אנשי כנסת הגדולה הושמד יצר עבודה זרה מישראל. החוקרים אומרים שאז בעצם נוצרה היהדות כדת. בדעה זו ישנה הפרזה רבה, היות ותורת ישראל היתה, כמובן, תורה דתית החל מראשיתה. ברם, הצדק עם החוקרים בקבעם שבימי בית שני נהיה עם ישראל לעדה דתית. האספקט העדתי הדתי הודגש באותם ימים יותר מבתקופת בית ראשון.

דבר זה אפשר להסביר כנובע מהסיבות הבאות: חוסר עצמאות מדינית בימי מלכות פרס ויוון או מפני שמאז ועד היום עם ישראל מפוזר הוא בין אוה"ע ורוב העם נמצא מחוץ לארצו, או אולי מפני שהחל מאז הכירו אומות העולם את הבשורה היהודית והיו מאומ"ה שנכנסו תחת כנפי השכינה. אולי היסוד הזה של הבנת ישראל כעדה דתית הודגש גם מפני שבעולם העתיק של אותם הימים היה הישוב בכל מקום ומקום מאורגן לפי עדות דתיות שונות, ואולי פעלו כאן גם זרמים וכוחות רעיוניים שעל חוקי פעולתם לא יוכל לעמוד שום היסטוריון לעולם.

מכל מקום דווקא התודעה החדשה יצרה אידיאולוגיה שלמה המוכרת והידועה לנו במידה כזו עד לבלתי הבחן בה. מי נותן דעתו למשל על החידוש הגדול הטמון במושג "כנסת ישראל"? והרי כנסת ישראל איננה רק צירוף של כל היחידים ששייכים לישראל, אלא יחד עם זאת כעין מושג רוחני שמוצא את בטויו דווקא על ידי ישראל הקונקרטי. אם אנו קוראים במדרש שמחשבתו של ישראל עלתה בדעתו של הקב"ה בשעה שהוא ברא את עולמו, הרי היום איננו מרגישים בעוז הרעיון ההוא ובחידוש אשר בו. כן רואים מקורותינו את ישראל כגוף שכל חלקיו שייכים זה לזה, כקהל קדושים עלי אדמות שיריביו היחידים הם מלאכי קודש, העדה שבמרומים!

ישראל כיחידה אחת וכעדה אחידה

לראיה אחדותית רוחנית זו היו לפעמים מסקנות מיוחדות: דווקא הפילוג הכיתתי הרב בימי בית שני הוא תוצאה של ראיה אחדותית זו, משום שכל קבוצה וקבוצה ראתה את עצמה כנציגה הנכונה והאוטנטית של כנסת ישראל. חכמינו לא הוציאו מגישה זו מסקנות בדלניות, אלא הם קראו לעצמם בהדגשה יתרה "חכמי ישראל" וכשהסנהדרין נעשתה כולה מורכבת מפרושים, לאחר שהוצאו ממנה הצדוקים, אומרים מקורותינו שבאותה שעה נעשתה הסנהדרין סנהדרין של ישראל. היות והפרושים הדגישו הדגש היטב את אחדות האומה, הפכו הם למוריהם של כלל ישראל. והנה המושג "כלל ישראל" עצמו הוא תולדה של אותה הראיה הרואה את ישראל כיחידה אחת וכעדה אחידה. ברם, היו כיתות אחרות כגון כת מדבר יהודה המפורסמת, שחשבו שהם לבדם מייצגים את ישראל האמיתי מתוך ביטול ערכם של שאר ישראל.

הקהילות הן הבסיס הרעיוני של בית הכנסת

עמדתי על נקודה זו כדי להסביר את התהוות בית הכנסת בישראל מתוך אותה הרוח החדשה. לפי אותה ההשקפה אפילו קבוצה קטנה של בני ישראל מיצגת את העדה היהודית כולה. החשיבות של המנין, של עשרה איש, שהוא היחידה הקטנה ביותר שהיא כעין יצוג אוטונומי של כנסת ישראל. אולי העדות הקדומה ביותר לקיום מניין של עשרה אנשים בישראל במובן החדש של מושג זה נמצא בספר חשמונאים ב' בו כתוב שיהודה המכבי ישב במדבר עם עוד תשעה אנשים ונהגו חיי טהרה. היות וספר חשמונאים ב' יוצא מן ההנחה (הבלתי-היסטורית), שיהודה המכבי היה ראש אותו קהל החסידים שהיה הכח החשוב ביותר שיזם את המרד, יש להניח שרעיון המניין פותח בתוך קהל החסידים ההוא. מלבד זה אנו יודעים שבכל מקום שהיו עשרה איש מבני הכת של מדבר יהודה, היה צריך להיות אתם נציג שילמדם תורה.

אם כן, ברור שהיווצרות המניין כיחידה כרוכה בחיי החבורות השונות בימי בית שני, והרי גם היווצרות החבורות הללו מוצאה מתוך אותה הרוח החדשה הרואה את ישראל ככנסת ישראל, כעדה דתית. רעיון העדה הדתית גרם אפוא להיווצרות של עדות דתיות מנותקות זו מזו ואותן העדות הדתיות, הקהילות, הן, כמובן, הבסיס הרעיוני של בית הכנסת, מקום בו מתכנסת הקהילה, העדה הקטנה: בית הכנסת הוא אפוא תולדה של רוחה של כנסת הגדולה.

בבתי הכנסת קויימו תפילות שהן ברובן תפילות של ציבור

גם בתפילותנו מורגש שבבתי הכנסת קויימו תפילות שהן ברובן תפילות של ציבור: הקהל, בדרך כלל, מתפלל בלשון של "אנחנו". לשון זו באה אף להדגיש את הרעיון שמתפללי בית הכנסת הם אחדות אחת. עם זאת אין הם שוכחים שמייצגים המה של כלל ישראל וכך נוצרו נוסחאות התפילה הידועות האומרות "אנחנו וכל בית ישראל" "עלינו ועל כל עם ישראל" וכדומה.

מן הנאמר לעיל ברור שהדעה הרווחת בקרב רבים, כאילו בית הכנסת הוא תולדת הגלות, אינה אלא הבל. עד כמה שידוע לי, אין בידינו ידיעות כלשהם על כך שבית הכנסת כמוסד נוצר בגלות בבל דווקא, כביכול מתוך הצורך למלא את מקום בית המקדש הנהרס. נוסף על כך אין ספק בכך שבתי הכנסיות היו קיימים בארץ ישראל בימים שבית המקדש היה קיים ואפילו לבית המקדש עצמו היה בית כנסת משלו.

תפילות בית הכנסת הושפעו מפולחן בית המקדש

מלבד זאת יש להוסיף ולומר שבית הכנסת לא בא להתחרות בבית המקדש; אדרבא, בית הכנסת קישר את המתפללים בו לבית המקדש שבירושלים. חוקרים רציניים עמדו על כך שתפילות בית הכנסת הושפעו השפעה מכרעת מן הפולחן שבבית המקדש. הרי ברור שכל אחד לא יכול היה לעלות תמיד לבית המקדש ואפילו לא היה מחוייב לכך. לכן בכל מקום ומקום שבני ישראל ישבו, בוטא הקשר לעבודת בית המקדש בכך שכיוונו את התפילות לזמן הקרבת הקרבנות בבית המקדש; אף ידוע שהתפילות העיקריות מתאימות לעבודת המקדש. ברור גם היום שהדבר היה כך כבר לפני החורבן ויש אפילו חוקרים המניחים שסדר עבודת יום הכיפורים הנאמרת במוסף יום הכיפורים הוגד כבר בבתי הכנסיות בימי הבית. אפשר להוכיח זאת בין השאר מן העובדה שבסדר העבודה נשתמרו נוסחאות המתארות את סדר העבודה תיאור מדויק, נוסחאות שלא בא זכרם בתוך הספרות התלמודית האחרת. דבר זה מובן בהחלט: בני ישראל היו מוכנים להשתתף ברוחם בעבודת הבורא במקדש אפילו בשעה שלא היו נוכחים בגופם בו. כך היה קשור בית המקדש בבית הכנסת קשר אמיץ.

בית הכנסת ובית המדרש

בית הכנסת היה באותם הימים קשור אף קשר הדוק עם בית המדרש, מקום לימוד התורה שבכתב ותורה שבעל פה. יש חוקרים הטוענים שבבית המדרש נהגו תפילות השונות מאלו שנהגו בבית הכנסת; כך למשל נהגו להתפלל בבית המדרש תפילות ארמיות כגון הקדיש שלא יכירנו מקומו בבית הכנסת בו התפללו רק בעברית. גם מתוך דברי חז"ל ניתן ללמוד שהיתה איזה הפרדה בין בית הכנסת לבית המדרש. לי נראה שאולי פעם, בימי אנשי כנסת הגדולה, היו קיימים בתי מדרש בנפרד מבית הכנסת, אולם בתקופה מאוחרת יותר מצב-ענינים זה לא היה קיים כבר. אולי בית המדרש היה בקרבת בית הכנסת אם כי קשר טופוגראפי זה בין בית המדרש לבין בית הכנסת צריך עוד עיון וחקירה, אולם לעניננו חשוב ששני מוסדות אלו נתמזגו. אין צריך לומר שכיום בית המדרש אינו נפרד מבית הכנסת אפילו הפרדה קלה שבקלות והתפילות שמוצאן הוא בבית המדרש נאמרות כמובן בבית הכנסת.

כך נוצר מוסד בית הכנסת המאחד בתוכו שלושה גופים: ראשית, מייצג הוא את כנסת ישראל, דהיינו את העדה המתפללת והמתאספת בתוכו, הוא כעין בית ישראל ועל כלל ישראל חושבים בשעת התפילה. שנית, בית הכנסת הוא לבדו כיום זכר לבית המקדש שנחרב. ושלישית, ממלא גם את מקומו של בית המדרש, מקום הלימוד. בית הכנסת הוא אפוא, אם מותר לומר כך המרכז הרוחני הלגיטימי של עם ישראל כעדה דתית.

חשיבות בית הכנסת בימינו אנו

אני מקווה שהצלחתי להראות את החשיבות הנודעת לבית הכנסת בימינו אנו, לא רק בפזורה, מקום שם בתי הכנסיות הם הקשר הכמעט יחידי שבין יהודי המקום עם העם בכללותו, אלא גם בארץ ישראל שבה בית הכנסת הוא כמעט המוסד היחידי שמבטא בעולמנו החילוני והלאומני את רעיון עם ישראל כעדה דתית, ככנסת ישראל. ברור שעלינו לשמור על מוסד זה, עלינו לפתחו ולהתאימו לצרכי הזמן, כי אם נפסיד את המוסד הזה או אם הוא ירד מחשיבותו, הרי נסכן בכך סכנה חמורה את קיומנו הדתי ואף קיומנו הלאומי הרוחני.

כיצד לשפר את בית הכנסת?

ועתה ברצוני לומר כמה מלים, בהן אביע את דעתי באשר למה שצריך לעשות כדי לתת לבית הכנסת בארצנו את הצביון הרצוי כדי שיוכל למלא את תפקידו הנעלה והחיוני גם יחד. כבר אנשי הרפורמה שגישתם הייתה בדרך כלל בלתי היסטורית ומושפעת משאלות שעה יותר מהבעיות היסודיות, הרגישו, ובצדק, את חשיבותו של בית הכנסת לחיי הדת והם אף עמדו על הקלקולים שנכנסו במשך הזמן לסדרי בתי הכנסת. לי נראה שאנשי הרפורמה, מלבד טעויות אחרות, הדגישו יתר על המידה את הקלקולים החיצוניים, כגון אי סדרים והצורה החיצונית של התפילה - וראה איזה פלא: דווקא חוגים מסוימים משלומי אמוני ישראל בארץ הרחוקים בהחלט מן הרפורמה נופלים באותה הטעות. סבורים הם שנמשוך את "הנוער" לבתי הכנסת, אם נבטל את אי-הסדר הבולט; אין לי כמובן כלום נגד רעיון זה, כי ברור שכיום אופן התפילה הבלתי מסודרת הנהוגה במקומות מסויימים אינה מתאימה לרוח הזמן, וכרוכה בקלקולים.

ההצלחה הגדולה של התפילה במניין הסטודנטים ב"בית הלל" בירושלים מוכיחה שיש באמת צורך לחידוש פני בית הכנסת. ברם התיקון צריך לדעתי להיות בהרבה יותר יסודי, והוא צריך להיות מכוון לצד הפנימי של התפילה ולא לצד החיצוני שלה. ראוי שנלמד להתפלל, זאת אומרת שלא נמהר בתפילותנו ושלא נמלמל את התפילות אלא נתפלל בנחת. אילו היה אפשר להתפלל תפילות מסוימות במשותף, כפי שעושים זאת עד היום עדות המזרח, היה בזה תועלת רבה מאד וכבר אמרתי וכתבתי כמה פעמים שהיו צריכים שיאזרו עוז ויכניסו תפילה כזאת לבתי הכנסיות של האשכנזים. מכל מקום רצוי היה שיבוא צמצום בסלסולים המיותרים של החזנות המסורתית. סלסולים אלה מביאים להפסק בתפילה והקהל הופך בשעת השמעתם ממתפלל לשומע. יודע אני שגישה זו היא בלתי פופולארית בהחלט כי רבים קשורים לבית הכנסת בעיקר בגלל החזנות הנשמעת בו. ברם, אני שואל האם בניהם של אותם האנשים שעיקר הנאתם בחזנות, יבקרו עוד בבתי כנסיות ולא ימצאו לעצמם הנאות אחרות, אם בית הכנסת לא יתבע מהם השתתפות פעילה יותר בתפילה עצמה. ושוב, הצלחת התפילה במנין ש"בית הלל" בירושלים ובסניפיו מעידה שיש אנשים המעונינים מאד בתפילה עצמה ושביטול הסלסולים המיוחדים מביא להגברת האינטנסיביות של התפילה.

אמרתי שישנם כאלה שרוצים להחיות את בתי הכנסיות ולהגביר את כוח משיכתם, והם שוגים פעמים הרבה באותן השגיאות ששגו אנשי הרפורמה בזמנם. כך למשל יש הרוצים להכניס לתוך התפילות רמזים למצב המדיני דהיום ולהתאים את התפילות למצב מדיני זה. אני מחייב את אמירת הברכה לפני ההלל שביום העצמאות כי בזה מקדשים את המאורע ונותנים לו גושפנקה דתית. ברם הכנסת כל מיני רמזים לתוך התפילות עצמם נראית לי כיוהרה וכדבר מיותר. הגאולה טרם באה ואינני רואה שום אפשרות לקבוע נוסחאות שמהן משתמע כאילו הגאולה כבר באה באופן חלקי. ברור שהקמת מדינת ישראל הוא מאורע חשוב ביותר וניתנת לנו האפשרות להגיע לידי גאולה ממש, אם נשוב אל ה', אולם התשובה חשובה היא יותר משינוי נוסחאות התפילה.

נוסחאות התפילה

יותר רצוי היה לעמוד על נוסחאות התפילה באופן אחר ולהתבסס על נוסחאות טובות ולשים קץ לאותה הבטלנות הקיימת אצלנו. זאת אינני אומר בתור פילולוג, אלא על סמך העובדה שאנו שונים מאבותינו בכך שהשפה העברית שגורה בפינו ולכן אנו רגישים יותר לשיבושים שבנוסח התפילה. דבר נהדר הוא שאנו מדברים וכותבים עברית, משום שבכך ניתנת לנו האפשרות להתפלל מתוך הבנה ומתוך כוונה גדולה יותר משזה היה בימי אבותינו. על כן רצוי היה שיהיו בידינו סידורים מתוקנים מבחינת הנוסח. מה נאמר למשל על אותו סידור שבידי, "מפי עוללים" לפי נוסח אשכנז, סידור מתוקן כביכול? נראה שמסדר הסידור בעצמו התפלל לפי נוסח ספרד של החסידים, כי כשהגיע למנחה של שבת, כבר לא היה יכול להתאפק והדפיס:

"אלהינו ואלהי אבותינו, רצה נא במנוחתנו... ושמח נפשנו בישועתך".

בעוד שקודם נאמר "רצה במנוחתנו... ושמחנו בישועתך". אם כן ההבדל בין מנחה לשבת לבין שחרית ומוסף יהיה אולי מקור עניין לחוקר, אולם המתפלל יתמה על הבדל משונה זה שבין הנוסחים!

אני בעצמי אינני רואה בעין יפה שבמקומות מסוימים, כשרוצים ליצור נוסח אחיד, מתבססים דווקא על נוסח ספרד של האשכנזים שהוא יצירה מלאכותית שנוצרה פעם מתוך מטרות נעלות שאינן קיימות לדעתי היום יותר. כדאי היה לדעתי להסתמך על נוסח אשכנז הטהור שאין בו מזיגות והסכמות משניות. ובכך נוגע אני בבעיה אחרת, שבה אופיע בוודאי כבלתי פופולארי, אך למרות זאת רצוני להביע את דעתי בגלוי. ברור שבמקומות מסוימים, כגון בצבא, יש צורך ליצור נוסח אחיד של תפילה מתוך צורך אירגוני ויכול להיות שצורך כזה יהיה פעם גם קיים בבתי הספר, אולם אינני רואה בכך את צורך השעה אידיאולוגי. בימי חז"ל היה קיים הבדל בין התפילה בגליל וביהודה דווקא בתקופה בה היו בני ישראל יותר קרובים לתורת ישראל מאשר כיום. אינני רואה בטישטוש המסורות השונות יתרון דתי, אלא דוקא מגרעת, שמירה על שלהבת הנוסח של העדה והמיוחד שבה נראה לי לא רק כדבר מעשי, אלא מתאים מבחינה רעיונית למושג של בית הכנסת כיחידה עצמאית, כעדת ישראל המתפללת. אני עצמי, בהתפללי עם "עדות המזרח" מנסה אני להקפיד על הנוסח שלהם באותה המדה שאני מנסה להקפיד על נוסח יהודי איטליה, או עם האשכנזים בהתפללי עמם. באותם הנוסחים השונים מתבטאת החיוניות של כל עדה. מלחמה שמבחוץ נגד הבדלי העדות יש בה ריח של השמדת ערכים קדמוניים אמיתיים. אינני רואה שום סיבה אידיאולוגית, הטוענת כביכול לאחדות ישראל, לביטול השורשים הקדמוניים של הנוסחים השונים שהיה ברור עד כמה הם מבוססים על סדרי תפילה מימי קדם וגם ברור שצמיחת הנוסחים הללו היתה בדרך כלל בדרך של צמיחה אורגאנית, ומכל מקום צמיחה שמתוך הרצון החופשי של המתפללים.

אם כן על בית הכנסת שלנו לוותר אמנם על המשקל הסנטימנטאלי המושך את האנשים שעוד מתפללים לבתי הכנסיות. אם נצליח לקיים את בתי הכנסיות של היום ובארצנו כמקומות העדה המתפללת והלומדת, הרי נעשה דבר גדול בימינו החילוניים. נראה לי שלמרות המשבר הרוחני הפוקד אותנו כיום, קיימת בקרבנו התחדשות דתית רעיונית והיא מרגשת גם בבתי הכנסיות. אם נצליח לחזק התחדשות זו מתוך תבונה ודעת, הרי נעשה דבר גדול מאד.