[1] עי' כרם ציון (הלכות פסוקות פרק יג סעי' ח וס"ק ב), "שבת הארץ" (פ"ה ה"ג אות ד).

[2] עי' "שבת הארץ" (פ"ה ה"א הערה 34, ה"ג אות ב הערה 16). אך לכתחילה אין למלא את הכוס על מנת שיישפך, דהפסד פירות שביעית הוא בכלשהו.

[3] תוספתא (שביעית פ"ו ה"ד), "שבת הארץ" (פ"ה ה"ג אות ה).

[4] בישול הוא שינוי פרי מברייתו: עי' רמב"ם (פ"ה ה"ג). אולם כיון שהצורך לנהוג קדושת שביעית ביין של היתר מכירה, הוא מחומרא (משפט כהן סי' עה) - לכן, כיון שהבישול מונע את איסור היין - אין צורך להחמיר. ועי' שו"ע (יו"ד סי' קכג סעי' ג).

[5] רמב"ם (פ"ה ה"א וה"ח) עפ"י תורת כהנים (בהר פר' א הל' י). ולגבי נר חנוכה ראה מאמרו של הרב יואל פרידמן בחוברת זו.

[6] רמב"ם (פ"ז ה"ג), וכן היא דעת הראב"ד (בהשגה שם), אלא שלדעתו דין הביעור בשריפה הוא רק לאחר שכלו הפירות מכל הארץ. וכן כתב הפנ"י (פסחים נב ע"ב ד"ה תוס' ד"ה עד שיכלה) בדעת רש"י עפ"י התוספתא (פ"ח ה"א-ב).

[7] תוספת יום הכיפורים (יומא פג ע"א) עפ"י דעת: סמ"ג (עשין מצוה קמח), רמב"ן (ויקרא כה ז), מהר"י קורקוס (פ"ז ה"ג), רש"ס (שביעית פ"ט ה"ו). ואף שמהר"ם בן חביב (שם) התייחס לביעור בפירות נכרים - הרי הקל גם לסוברים שצריך לנהוג ביעור בפירות אלו.

[8] היות ולדעות הסוברות שמצוות הביעור היא הפקרת הפירות בלבד, החיוב "לאכלה ולא להפסד" - עומד בעינו. משפט כהן (סי' פג), "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות ב).

[9] ירושלמי (שביעית פ"ט ה"ד).  ועי'  "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות ב). 

[10] אם הם סמוכים על שולחנו - אין במעשה ההפקר כלום, שהרי בלאו הכי הוא חייב לכלכלם משלו.

[11] ירושלמי (שביעית פ"ט ה"ד): "קפדקאי דצפרי שאלון לרבי אמי וכו' אמר לון: כד תחמון רגלא צלילא, תהוון מפקין לון לשוקא ומבקרין לון, וחזרון אתון זכיין בהון". ומשמע מפי' הר"ש והרא"ש (פ"ט מ"ח) והרש"ס (שם ה"ד ד"ה קפודקאי), שאם היה מפקיר בפני שלושה לא היה צריך להוציאם החוצה.

[12] אמנם הגר"א (בביאורו לירושלמי שם ד"ה תהוון) חילק עפ"י דברי הירושלמי בין הפקר בפני שלושה, שאז אינו מוציא את הפירות החוצה, לבין כשמוציאם החוצה ואומר שזה הפקר. שכשמוציאם הוי מעשה של הפקר בפועל, וממילא אין כבר צורך להפקיר בפני שלושה. מכל מקום, אין הוא אומר זאת כהכרעה להלכה כי אם כהסבר בדברי הירושלמי.

[13] כן דייקו הכפתור ופרח (פרק מח), מראה הפנים (ירושלמי שם) והגר"א (שם), שהירושלמי מדבר כשאין אנשים בחוץ. משום כך בפירות שגדלו בקרקע מכורה ניתן לסמוך על זה, היות והביעור הוא רק לחומרא.

[14] אף המבי"ט (ח"א סי' כא ד"ה כתב) והמהרי"ט (ח"א סי' מג ד"ה ומה), שהחמירו לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים - לא הצריכו לבערם. ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"א אות ו).

[15] רע"ב (שביעית פ"ט מ"ח ד"ה והגיע), וכתב שהזמנים שנאמרו בגמרא (פסחים נג ע"א): "...בענבים עד הפסח..." -  היינו דוקא בסתם. אבל כשידוע שכלו קודם, צריך לבערם כשכלו.

[16] כסתימת הרמב"ם (פ"ז הי"א), וכדעת הסמ"ג (עשין קמח), הר"ש (פ"ט מ"ג) והמאירי (פסחים נב ע"ב ד"ה שלוש).

[17] לגבי ביעור מספק, עי' ספר השמיטה (עמ' מו סעי' יב). ועי' "שבת הארץ" (פ"ז הי"א אות ד).

[18] פשט לשון המשנה (שביעית פ"ז מ"ב): "כל שהוא אוכל ונשמר ומתקיים בארץ - יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור". וכך פסק הרמב"ם (פ"ז הי"ג). ועי' "שבת הארץ" (שם אות ג).

[19] ספר חרדים (שער מצוות התלויות בארץ - פרק ביעור) עפ"י לשון הרמב"ן (ויקרא כה ז) שכתב: "...אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאוכלם - אסורים הם בהנאה". משמע שאם עכבם מחמת אונס או אף מחמת שלא ידע שצריך לבער - הפירות מותרים. וכן כתב בספר השמיטה (עמ' מו סעי' י הערה 7), ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות ג הערה 62-72).

[20] בדיעבד ניתן לסמוך על הדעה בירושלמי (פ"ט ה"ד), שניתן לבער בפני שלושה אף שלא מוציא את הפירות מביתו. וראה לעיל (הערות 12-13).

[21] כיון שיש מחמירים לאסור פירות לאחר הביעור אף שלא נתבערו מחמת אונס: של"ה (שער האותיות אות ק - קדושה), גדולת מרדכי (גלאנטי סי' ט), ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות ג הערה 82).

[22] מפשטות לשון התוספתא (שביעית פ"ח ה"ב): "מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו" - משמע שאף שהגיע זמן הביעור יכול לתת לכל אחד כדי מזון ג' סעודות על מנת לאוכלם לאלתר. כן כתבו הכפתור ופרח (פרק מח) והרדב"ז (פ"ז ה"ג בביאור ראשון). ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות א). אף שאכן דעת הרמב"ם מורה שאסור לאכול לאחר הביעור אף את אותם ג' סעודות. אלא שיש לסמוך על השיטות הנ"ל מחמת צורך מצות ארבע כוסות. ובפרט שהמנהג הוא להקל, לקיים את הביעור בהפקרת הפירות.

[23] רש"י (יומא פג ע"ב ד"ה טבל ושביעית).

[24] תוספתא (שביעית פ"ח ה"ד). שאם יאמר בלשון אחרת לאדם שאינו מכיר את הדין, כגון שיאמר לו: "אתה יכול לקחת" - עלול הוא לפרש זאת כהצעה נימוסית גרידא ולא יבין שאכן מדובר כאן בהפקר.

[25] רש"ס (שביעית פ"ט ה"ח ד"ה לענין ביעורן). ומקורו משביעית (פ"ז מ"ז): "...ושלא במינה בנותן טעם", ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ו אות ו).