הרב עוזי קלכהיים זצ"ל*

 

תיקון העולם בנטיעות

 

  חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב.

    "חשק נטיעת אילנות". שמחת היצירה בנטיעת עצי מאכל, נובעת עפ"י רוב מעולם החומר. ה"חשק" קשור לעולם החושים: "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים[1]. והנוטע מתכוון להנאתו הוא, לזכות בפירות העץ למאכל, למלא תאוות האכילה בפירות העץ. ברם, כיון שפעולה זו משכללת את העולם ומוציאה אותו מחורבנו, הרי בשרשה של פעולה זו יש קשר לכל ה"יש", השואף לעילוי ותיקון. לכן נובע "חשק" זה גם מ"חפץ הטבת הדורות הבאים". ה"חפץ" הוא אבי כל שאיפות האדם[2], ממנו נובע ה"רצון" - המתפרט גם ל"רצונות" יותר פשוטים קטנים וגסים, הקשורים לעולם החומר, כ"חשק" ו"תאוה" וכדומה.

    אמנם, בנטיעת עץ החרוב, שאת פירותיו ישא לאחר "שבעים שנה", שהם תקופת חיי האדם, מתגלה חפץ זה בטהרתו. רק לשם "הטבת הדורות". כתשובת הזקן לחוני המעגל: "אני מצאתי את העולם בחרובים, וכשם שנטעו אבותי בשבילי כך אטע אני לבני"[3].

    יסוד ה"ערלה" בעצי מאכל, בא מפני "חשק" זה, מפני שהנוטע מתכוון רק להנאתו החמרית במילוי כרסו. והראיה - "הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה לסייג לגינה או שנטעו לקורות ולא לפירות - הרי זה פטור מן הערלה"[4]. בקשת ההנאה הפרטית לשם אכילה, היא אשר גורמת לערלה עד שנה רביעית. בשנה הרביעית - אדם מעלה את הפירות לירושלים ואוכל אותם שם בקדושה.

    ואז הפירות הם "קודש הלולים". במקום זה, מתעלית אכילתו לא רק לשם בנין גופו הפרטי, "אלא הוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב"[5]. אח"כ מותרים הפירות באכילה בכל מקום, לאחר שעלתה אכילתו מפניה פרטית למגמה כללית.

    כעין זה פירש הרב לענין ערלת אדם:

    היא אוטמת את נביעתה של תשוקת החיים ממקור הכל, ומטה אותה לצד החלקיות והפרטיות המנותקת ממקור הכל, ואנו נכנסים לברית קודש, שעל ידו מתגלה הצביון של המשכת החיים לדורות, בתכונה הקשורה ליסוד הכל"[6].

    סילוק הערלה הוא תיקון להנאה פרטית והחלקית והתקשרות ל"המשכת הדורות הבאים". לכן, בעץ החרוב, שאין כאן הנאה פרטית - מתגלה "חפץ הטבת הדורות הבאים", ב"טהרתו" - במילואו, ללא כל פניה חלקית. לא במקרה מסמל עץ החרוב את ההסתפקות במועט ואת שלילת חיי המותרות שבהנאת הגוף[7], כי משעת נטיעתו היתה כאן נטיה אידיאלית. תיקון העולם השלם יבוא כשיתעלה האדם מ"חשק" פרטי - ל"חפץ" הטבת הדורות, ממגמה אנוכית-פרטית לשאיפה כללית מאוחדת.

    עולם תוהו עומד הוא לפנינו, כל זמן שאין אנחנו מגיעים לידי התיקון העליון של אחדותם של כל זרמי החיים וכל הנטיות השונות אשר להם. כל זמן שכל אחד מתנשא לומר: "אני אמלוך ואני ואפסי עוד" - אין שלום בעצמנו, ואין שם ה' מופיע עלינו, שמה גופיה דאקריה שלום, אשר אור האמת רק ממנו ועל ידו מופיע[8].

 

    על ר' שמעון ועל החרוב

    ליד שער המכון בכפר דרום נמצא עץ חרוב. החרוב ניטע ביום השלושים לרציחתו של הרב שמעון בירן הי"ד, באותו מקום בו נפל. ביסודו היה הרעיון לקשור את הרב שמעון הי"ד אל ר' שמעון בר יוחאי, שניזון מפרי החרוב בזמן שישב במערה. אך ככל שחשבנו יותר על החרוב, מצאנו בו עוד ועוד משמעויות המבטאות את מה שאנו מרגישים. נטיעת החרוב באדמה היא ניגוד, המשלים את הקבורה, ומבטא חיים והשתרשות לעומק. נטיעת עץ הנותן פרי רק לאחר זמן רב, מבטאת את האמונה בעתיד הרחוק. אכילת פרי החרוב בט"ו בשבט, כביטוי של כיסופי הדורות לארץ ישראל, היתה רעיון שהשתמשנו בו הרבה בהרצאות בחודש שבט. הגמרא במסכת תענית, הקושרת את נטיעת החרוב לחלום שיבת ציון לאחר גלות של שבעים שנה - קושרת גם אותנו, בנטיעת החרוב, עם גאולת ישראל הצומחת ועולה מתוך השבר הנורא. גם אישיותו של הרב בירן הי"ד מוצאת לה ביטוי עמוק בתכונותיו של עץ החרוב, המסמל עצמה המשולבת עם ענוה והסתפקות במועט.