[1] העיקרון של קריאת שם חולין או טבל, למה שעתיד להיות תרומת מעשר - מפורש במשנה (דמאי פ"ה מ"ב), רמב"ם (תרומות פ"ג הכ"ד), שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' כח). אולם הירושלמי (דמאי פ"ה ה"ב) התחבט לשם מה יש צורך בכך. משום כך יש שהמשמיטו משפט זה מנוסח ההפרשה: עולת ראיה (ח"א עמ' שנא), חזו"א (דמאי סי' יב ס"ק ב ד"ה ויש). ויש שכתבו לאומרו; עי' כרם ציון (תרומות הלכות פסוקות עמ' קז). ועי' מאמרו של חברנו הרב שמעון בירן הי"ד ("התורה והארץ" א עמ' 252-260). 

[2] משום שהפרשת תרומה יכולה להיות גם במחשבה: (גיטין ל ע"ב), רמב"ם (תרומות פ"ד הט"ז). ועי' "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" (פרק יח סעי' 3).

[3] חלה (פ"א מ"ט), גיטין (דף ל ע"ב), שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' כה). ועי' בירור-הלכה (גיטין ל ע"ב), התורה והארץ (ח"ב עמ' 167-184). בדין תרומת מעשר דעת התוס' (גיטין ל ע"ב ד"ה וכי נחשדו), שרבנן חייבו אף בתרומת מעשר להפריש מן המוקף. הרמב"ם (תרומות פ"ג ה"כ) פסק  שרק תלמידי חכמים צריכים לעשות כן. והראב"ד (תרומות פ"ג ה"כ) כתב שרק ישראל המפריש תרומת מעשר צריך להפריש מן המוקף.ועי' "הלכה ברורה ובירור הלכה" (גיטין ל ע"ב).

[4] מעשר-שני (פ"ג מי"ב): "עד שלא גפן תורם מאחת על הכל, ומשגפן תורם מכל אחת ואחת". רע"ב (שם ד"ה עד, חלה פ"א מ"ט ד"ה ואין), שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' כו),  ש"ך (שם ס"ק נב).

[5] ר"ש (טבול-יום פ"ד מ"ז), מאירי (חלה פ"א מ"ט ד"ה מעתה תדע לתירוץ ב­-ג), ובניגוד לדעת הגר"א (סי' שכה ס"ק ח). ועי' "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" (פרק יב).

[6] שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' כה). למקור הדין עי' ש"ך (שם ס"ק נ), וביאור הגר"א (שם ס"ק סח).

[7] שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' יט בהגה), ש"ך (שם ס"ק לה), ביאור הגר"א (שם ס"ק מט-נ). ועי' ארץ חיים (סיתהון - עמ' 410), כרם ציון (אוצר התרומות ח"ב הלכות פסוקות סעי' י), הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית (פרק יג סעי' 2).

[8] חוששים שבתרומה טהורה לא יוכלו לשורפה וכן  שהיא עלולה להטמא אחר חלות שם תרומה עליה.

[9] איסור זה הוא מדרבנן משום הפסד כהן (יבמות פט ע"א). הנודע ביהודה (מהד"ת אה"ע קמב) ביאר מדוע השמיטו הטור והשו"ע (יו"ד סי' שלא) את פסק הרמב"ם (תרומות פ"ה ה"ז-ה"ח) האוסר להפריש מן הטמא על הטהור ולהיפך. וכתב שאסרו רק כאשר הכהן משתמש בתרומה, שאז נגרם לו הפסד. ועי' כרם ציון (אוצר התרומות ח"א עמ' רכד).

[10] הרמב"ם (מע"ש פ"ב ה"ח, פ"ג ה"ג) כתב שמותר לפדות מע"ש שנטמא בירושלים. וכתב הכפתור ופרח (פרק מא) שבזמן הזה לא ניתן לפדות בירושלים מעשר שני שנטמא, כיון שלא ניתן לאכול את דמיו בטהרה. אך בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תשלא) חלק וכתב בדעת הרמב"ם (שם), שאין לחלק בין זמן הבית לזמן הזה. וכך פסק השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קלה) לאסור לפדותו אם לא נטמא. ויש להכשירו כדי שיקבל טומאה ויוכלו לפדותו. ועי' כרם ציון (אוצר התרומות ח"ב הלכות פסוקות פרק מא סעי' ד, גידולי ציון אות ג).

[11] הגר"ש סלאנט זצ"ל (מובא בהמעשר והתרומה פרק א ס"ק נא) והחזו"א (דמאי סי' ט ס"ק יג ד"ה התקנה הראשונה) כתבו, שההפרשה אינה מועילה כאשר הפירות נצאים בתנועה, מפני שנוצרת תערובת של טבל ותרומה, ואז נוצר מצב של דימוע. כמו כן, המעשר-ראשון שהופרש עלול להתגלגל למקומו של המעשר­ השני, ואז נוצר מצב של הפרשה מן הפטור על החיוב. לדעת הרב שליט"א אין לחשוש לזה, מפני שבדרבנן "יש ברירה", ואני אומר שמה שהפריש למעלה הוא זה שהתכוון אליו.

[12] עי' חזו"א (דמאי סי' טו ס"ק ו), וכן דעת שו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' פה). אולם שו"ת הר צבי (זרעים ח"א סימן מח), דחה ראיותיו והסיק שהדבר מועיל רק בדיעבד. ועיין המעשר והתרומה (פרק א ס"ק מה), ובחוברת "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" (פרק יח סעי' 2).

[13] דמאי (פ"ז מ"א-ב), ומועיל אך ורק בפירות דמאי, ומשום כך הקלו להתנות אף על פירות שאינם ברשותו: ירושלמי (שם ה"א), רמב"ם (מעשרות פ"ט ה"ז).

[14] כשהפירות ברשותו בשעת אמירת נוסח ההפרשה, מועיל התנאי אף בטבל ודאי: דמאי (פ"ז מ"ה), ירושלמי (דמאי פ"ז ה"א), רמב"ם (מעשר  פ"ט ה"ז-ח).

[15] ירושלמי דמאי (פ"ז ה"ב וה"ה).

[16] רדב"ז (מעשר פ"ט ה"ט ד"ה ולמחר), ומשמע מדבריו שאם אנו סוברים "יש ברירה" בדרבנן - אין צורך במעשה ההפרשה בשבת.

[17] עי' ירושלמי (דמאי פ"ז ה"א). לדעת הרמב"ם (מעשר פ"ט ה"ט) המפריש צריך לרחוש בשפתיו את נוסח ההפרשה בשבת עצמה. אך יש חולקים וסוברים שאין צורך בכך: ריבמ"ץ (דמאי פ"ז מ"א ד"ה המזמן), ביאור הגר"א (ד"ה אידחי), פאה"ש (סי' יד סעי' יא בהג"ה).

[18] עפ"י דמאי (פ"ד מ"ב). ועי' שו"ת ישכיל עבדי (ח"ח יו"ד סי' יג).

[19] עפ"י הירושלמי (שם), מההיא עובדא דרב הושעיה, חזו"א (סי' ט ס"ק ז ד"ה שם ר"ה). ונראה שכיון שהתירו לעשות כן משום כבוד הבריות - משום כך לא הרחיבו את התקנה מעבר להכרחי. ועי' פאה"ש (סי' יד סעי' יא) שכתב שיכול להתנות עליו ועל אחרים.

[20] בטור (יו"ד סי' שלא דף רעא ע"ב) מובא שצריך לקוברה. והוא הדין כשנותנה בתוך שקית סגורה באשפה באופן האמור, כאשר דבר זה נחשב כקבורה. וכ"כ במצוות הארץ (עמ' יח סעי' ב) בשם החזו"א. בדין בזיון, הרב שליט"א הולך לשיטתו, כפי שפסק לענין פירות שביעית (מדריך שמיטה לצרכנים תשנ"ד, פרק ח הע' 6).