אגרונום מרדכי שומרון

 

פתרון לבעיית הערלה במשתלות

 

    הקדמה

    בחקלאות המודרנית נעשים מאמצים מרובים להגיע ליבולים מסחריים במטעים מוקדם ככל האפשר, עקב עלויות הייצור הגבוהות. ישנם מיני עצים המניבים פרי מסחרי רק לאחר 4-5 שנות גידול, אך ישנם מינים המניבים פרי בכמות מסחרית כבר בשנותיו הראשונות של המטע. באפרסק ונקטרינה, למשל, ניתן לקבל פרי בכמות מסחרית כבר בשנה השלישית לגידול המטע. כיום, הפרי הזה, שהינו ערלה - מושמד במטע, במידה וישנו פיקוח כשרות (או כשבעל המטע שומר מצוות). אולם ישנם מטעים בהם אין פיקוח כראוי ופרי הערלה מוצא את דרכו לשווקים. הפיתוי הכספי הוא גדול ולכן יש בשווקים פירות ערלה ממינים שונים.

    כדי להתמודד עם הבעיה של הימצאות פירות ערלה בשוק - יש למצוא פתרונות להקטנת ההפסד הכספי הנגרם לבעלי מטעים עקב השמדת פרי הערלה. לצורך זה, הצוות המדעי של המכון: המדריך החקלאי הוותיק מר מאיר פרנקל ואנכי, מבצעים ניסויים שמטרתם למצוא דרכים לגדל את השתילים הצעירים במשתלה, באופן כזה שיהיו מחוברים לקרקע - מחד, ומאידך - לא יגרם להם נזק בשעת ההעברה למטע. במידה ונצליח בכך, בס"ד, והשתיל יהיה מחובר לקרקע - יתחיל מנין שנות הערלה כבר משעת גידול השתיל במשתלה.

    שיטות הגידול במשתלות

    ישנן שתי שיטות עיקריות מקובלות לגידול עצי פרי כיום. שיטה אחת היא: גידול של עצים נשירים (כגון: אפרסק, שזיף, גודגדן, תפוח, משמש) במשתלה בקרקע, וניתוק העצים חשופי שורש, ללא גוש אדמה בחורף, והעברתם לשתילה במטע. במקרה זה יתחיל מנין שנות הערלה מזמן הנטיעה במטע. שיטה נוספת הנפוצה מאוד כיום היא: גידול עצי הפרי במשתלה בשקיות, והעברתם למטע כשהשתיל נשתל עם גוש העפר שבו גדל. שיטה זו מקובלת בכל העצים תדירי הירק (כגון: אבוקדו, הדרים, מנגו, פיג'ויה, ליצ'י ועוד). ובשנים האחרונות מגמה זו של שתילה בגוש מקובלת גם בעצים נשירים (כגון: אפרסק, נקטרינה, תפוח ועוד). אחד היתרונות שבשיטה זו הוא האפשרות לשתול את העצים במטע בכל עונות השנה.

    הבעיה האגרוטכנית העיקרית בשיטה זו היא כי במידה והשורש חדר דרך הנקבים שבשקית לתוך הקרקע - אזי, כאשר מעבירים אותו למטע - מתנתקים אותם שורשים ועלולות להיווצר בעיות בקליטתו במטע כשהוא בעל נוף מפותח. במינים מסויימים (כגון: הדרים) ניתן להקטין את נוף הצמח ולהבטיח קליטה טובה. אך במינים אחרים (כגון: אפרסק ונקטרינה) גיזום מאסיבי של הנוף עלול לפגוע קשות בהתפתחות העץ. באותם מינים בהם חדירת השורשים לקרקע עלולה לגרום נזק לשתיל כאשר מעבירים אותו למטע - מקובל לגדל את השתילים על גבי שולחנות מסוגים שונים כדי למנוע את חדירת השורשים לקרקע. אולם כאשר ישנו ניתוק בין השורשים לקרקע לא ניתן להחשיב את שנות  הערלה משעת שתילת השתיל במשתלה אלא רק משעת הנטיעה במטע. גם באותם מינים (כגון: הדרים) בהם ניתן להתמודד עם בעית העברת השתיל ללא קשיים מיוחדים יש לדאוג לכך שיהיה נקב בשיעור מספיק גדול (בקוטר 2.5 ס"מ לפחות) של הנקב ע"מ שיחשב מחובר לקרקע לפי כל הפוסקים.

 

    הפתרונות המוצעים

    אחד הפתרונות שאנו מציעים כדי להתמודד עם הבעיה הוא לחורר בשקית הגידול חור בקוטר של כ-4 ס"מ, ולהניח מעל החור שכבה של צמר סלעים אשר תמנע את שפיכת מצע הגידול מתחתית השקית. לאחר הנחת שכבת צמר הסלעים ממלאים את שקית הגידול במצע הגידול הנדרש ושותלים (או זורעים) בתוכו את השתיל. תפקידו של צמר הסלעים הוא רק למנוע את יציאת מצע הגידול מחוץ לשקית (היות ומדובר בחור בקוטר גדול מאוד). ומכיון שצמר הסלעים (שהוא חומר המשמש במצע גידול ירקות ופרחים במצעים מנותקים) מאפשר חדירת שורשים דרכו בנקל, יוכלו שורשי השתיל לחדור אל הקרקע. מלבד החור הגדול שבמרכז השקית, עושים מספר חורים קטנים נוספים אשר גם דרכם יוכלו שורשי העץ לצאת ולחדור אל הקרקע.

    בעצי הפרי הנזרעים (כגון: אפרסק) גדל בד"כ שורש שיפודי ישר המעמיק לחדור לקרקע וניתוקו עלול לגרום לנזק לעץ בשעת ההעברה. ע"מ למנוע משורש זה לחדור אל הקרקע, המדריך מר מאיר פרנקל הציע להשתמש בחומרים כימיים המוזרמים בטכניקה מיוחדת מתחת לשקית הגידול ואשר עשויים למנוע את חדירת השורש המרכזי אל הקרקע. שורשים נוספים של השתיל יגדלו ויצמחו בשקית ויחדרו לתוך הקרקע דרך הנקבים הקטנים הנוספים אשר חוררו בשקית.

    בעזרת טכניקה זו "יאלץ" השתיל לשלוח את שורשיו הדקים לקרקע אולם שורשו השיפודי המרכזי לא יוכל לחדור לקרקע. בדרך זו נוכל להגיע למצב שבו הצמח אכן מושרש בקרקע ויונק בפועל מן הקרקע אולם ניתן יהיה לנתקו מהקרקע ולהעבירו למטע ללא גיזום והקטנת הנוף היות והשורש השיפודי "נקטם".

    לפי השיטה המוצעת כאן נוכל להתחיל את מנין שנות הערלה של העץ כבר מזריעתו (או שתילתו) במשתלת האם.

    בדרך זו אנו מקוים שניתן יהיה לצמצם במידה רבה את כמות פירות הערלה המגיעה לשווקים, היות ובשנה שבה המטע יניב פרי מסחרי (שנה ד') הפירות כבר יהיו מותרים באכילה.