הרה"ג יעקב אריאל שליט"א*

 

הפרשת תרומות ומעשרות מנשר הקומביין

 

    נשאלתי על-ידי חברי קבוצת מגדל-עוז השותפים בגד"ש עציון, אם ניתן לסמוך בשעת קציר החיטה על הגרגרים הנושרים בשדה מן הקומביין לצורך תרומה גדולה ותרומת מעשר. (שאלה זו הופנתה על-ידם לרב שמעון בירן הי"ד והוא החל לטפל בה, אך לא הספיק ללבנה מכל צדדיה טרם הילקחו מעמנו. תהיה תשובה זו קודש לעילוי נשמתו).

 

א. דין "אבידה מדעת" בנשר הקומביין

 

    שנינו בגמרא (ב"מ כא ע"א):

מצא פירות מפוזרין - הרי אלו שלו.

ולהלן בגמרא מועמדת הלכה זו "במכנשתא דבי דרי". ופירש רש"י:

בשעת אסיפת גרנות, וכאן דשן בעליהן, ונשאו את העיקר ונותרו אלו".

בהסבר הדברים מוסיפה הגמ':

קב בד' אמות, דנפיש טרחייהו - לא טרח איניש ולא הדר אתא ושקיל להו - אפקורי מפקר להו, בציר מהכי - טרח והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו.

כלומר, בתפזורת של קב פירות על-פני ארבע אמות או יותר ניתן להניח שבעליהם לא יבואו עוד לאספם, ולכן נחשבים הם להפקר.

    אף נידון דידן ניתן לראותו כ"מכנשתא דבי דרי", שהרי קוצרים ודשים בבת-אחת את כל השדה ואין נוהגים לטרוח ולאסוף את הגרגרים שנותרו. לפי זה גרגרים אלו יחשבו להפקר, ומן ההפקר אי-אפשר להפריש תרומות ומעשרות, שהרי זה מן הפטור על החיוב.

 

    בעיה זו ניתן לפתור לכאורה על-ידי כך שהקוצרים לא יפקירו את הגרגרים ואף יאמרו מפורשות שכוונתם להשאירם ברשותם כדי שיוכלו להפריש מהם תרומות ומעשרות. והנה להלן (שם כא ע"ב) מגדירה הגמ' "מכנשתא דבי דרי" כ"אבידה מדעת". וביחס לאבידה מדעת כתב הרמב"ם (גזלה ואבדה פי"א הי"א):

המאבד ממונו לדעת - אין נזקקין לו... השליך כיסו ברה"ר והלך לו - הרי זה איבד ממונו לדעתו, ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו - אינו זקוק להחזיר.

הרי שגרגרים אלו, למרות שאין חובה להשיבם - עדיין של הקוצרים הם.

    אלא שאם כן צריך להבין, מדוע לדעת הרמב"ם אמרו בסוגיה בב"מ שהרי אלו שלו? קושיה זו הקשה הב"ח (חו"מ סי' רעג אות ד). ויתכן שמשום כך חלק הטור (שם) על הרמב"ם ופסק שאבידה מדעת הפקר גמור היא.

 

    לקושיה על הרמב"ם התייחס בקצוה"ח (סי' רסא ס"ק א) ותירץ שלפי הרמב"ם יאוש הבעלים שלאחר זמן יקנה את הפירות למוצא. ואע"פ שהאבידה כבר ביד מוצאה - לא שייך כאן "באיסורא אתא לידיה", שהרי לא נתחייב בהשבה.

    גם במחנ"א (הל' זכיה מהפקר סי' ו) תירץ באופן דומה על-פי דברי הרמב"ן. הרמב"ן כתב שבדרך-כלל יאוש ברשותו של המוצא איננו מועיל משום שהוא כידו של המאבד, והוי כאילו התייאש מאבידה שברשותו. אך בנד"ד, שאין כאן מצות השבה - אין הוא נחשב כידו של המאבד, והיאוש מועיל.

    תירוצים אלו - של המחנ"א וקצוה"ח, לפיהם במכנשתא דבי דרי המוצא זוכה בפירות רק לאחר יאוש הבעלים - דחוקים. אכן בקושיית הגמ' על אביי (שם) היא סברה שמדובר באופן שלא נתייאשו הבעלים אלא לאחר שהגיעו הפירות לידי המוצא ומדין יאוש זכה בהן. אך לפי תירוצה שאבידה מדעת היא, נראה שאין כאן יאוש לאחר זמן אלא הפקר מראש - מזמן איסוף עיקר הפרי והשארת הנותר בשדה. על כורחנו צריכים אנו לומר - כפי שהעלה גם הקצות - שהמושג "אבידה מדעת" נושא משמעויות שונות. פעמים פירושו הפקר, וכן הוא בנד"ד במכנשתא דבי דרי, ופעמים פירושו התיחסות בשויון-נפש לאבידה, ואז אסור למוצא לקחת את האבידה לעצמו, אך הוא גם פטור מלהשיבה[1].

 

    אחרונים אחרים תרצו את הרמב"ם בדרכים אחרות: הב"ח (שם) מסביר שבמכנשתא דבי דרי, על-ידי שאסף את העיקר והותיר פירות אלו, גילה דעתו להדיא שאינם חשובים לו ולכן הוו הפקר. הט"ז (ריש סי' רסא) תירץ שבכה"ג אנן סהדי שלא יטריח עצמו כדי לאסוף כמות זעומה כזו, ובדומה לכך כתב גם בעל האו"ש (בחי' הגרמ"ש) שכן דרך העולם להפקיר כמות כזו.

 

    העולה מן הכל הוא, שלדעת הרמב"ם פשוט וברור שההפקר כאן הוא הפקר גמור (או יאוש גמור) התלוי בדעתו. לכן אם אין הבעלים מתייאשים מגרגרי התבואה משום שהם מעוניינים בהם לצורך הפרשת תרו"מ, ובפרט אם הם מצהירים מראש על כך - הרי הם שלהם. אך לדעת הטור צ"ע אם דעתם והצהרתם יועילו כאן או שמא "אבידה מדעת" היא הפקר ממילא שאיננה נתונה עוד לשליטתם של הבעלים.

 

    לכאורה קשה על דעת הטור מן הגמ' (ב"ק כו ע"ב):

ואמר רבה: זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו (לפני שהגיע לארץ) - פטור. מאי טעמא? מנא תבירא תבר.

ולפי דבריו של הטור,  גם ללא טעם "מנא תבירא תבר" - הרי זו אבידה מדעת ואינה שלו. מכוח קושיה זו מסיק בשו"ת בית הלוי (ח"א סי' כד) שגם לדעת הטור, אם בעל האבדה מגלה דעתו שהוא מעוניין בה - אין היא נחשבת לאבידה מדעת. ומשום כך, הזורק כלי מראש הגג - הרי הוא שלו עד שיגיע לארץ:

...וכיון דיש להבעלים איזה רצון בהם, מש"ה, קודם שנעשה רצונו ולא נשברו - עדיין הם שלו.

 

ב. דין "אבודה ממנו ומכל אדם" בנשר הקומביין

 

    עוד שנינו בפרק אלו מציאות (ב"מ כב ע"ב):

מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת? דכתיב: "וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" - מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם. יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם.

ולקמן (דף כד ע"ב), ביחס לארנק שנמצא בשוק הרצענים - הובאו עוד דברי רב נחמן ש"הרי אלו שלו". ולמרות שעומד וצווח - "נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים". לכאורה גם בנד"ד, מכיון שאין בני אדם מלקטים גרגרים מהשדות - הרי הם כאבודים ממנו ומכל אדם, ואם-כן לא תועיל הצהרתו שאיננו מפקיר. המסקנה המתחייבת מכך היא שלא ניתן יהיה להפריש תרומות ומעשרות מן הגרגרים הללו.

 

    אלא שגם טענה זו אין בה כדי לעכב ולאסור את הדבר - ומכמה סיבות:

    א. ראשית יש לזכור שנחלקו הראשונים מהו יסוד דין זוטו של ים הנ"ל. אמנם לדעת הרא"ש והרמב"ן[2] זוהי גזירת הכתוב - רחמנא אפקריה. אך לדעת הרמב"ם (גזלה ואבדה פ"ו ה"ב) הוא מדין יאוש. ולפי זה, אם בפירוש אינו מתייאש ואינו מפקיר - אין זה הפקר.

 

    ב. שנית, גם אם כיום אין דרכם של בני-אדם ללקט גרגרים בשדות - אין זה נחשב כ"אבוד ממנו ומכל אדם", ובמצבים קשים אין ספק שגרגרים אלו יאספו. כך עולה גם מהסברו של המג"מ (גזלה ואבדה פ"ו ה"א) המתייחס למושג זה:

...אבל בשאין יכולין להציל אלא על צד הזרות והפלא - ודאי אפילו לא נתייאשו לא (כלומר פטור מהשבה).

וודאי שהאפשרות שהגרגרים בהם אנו דנים יאספו - איננה "על צד הזרות והפלא".

 

    ג. עוד נראה לומר שאפילו הגרגרים הפקר ממילא - הרי הם גדלים בשדה השייך לבעליהן ועד הקציר הן שלהם לגמרי. לכן, ומאחר והבעלים אומרים בפירוש שאינם מפקירים אותן - נשארו בבעלותם. ואע"פ ששדה בדרך כלל איננה שמורה, זהו רק כאשר רוצה לזכות מן ההפקר, ואז אין חצרו קונה לו אא"כ היא משתמרת או שהוא עומד בצידה כמבואר בגמ' (ב"מ יא ע"א). אך כאשר מדובר בדבר שצמח בשדהו - הרי שגם שדה שאיננה משתמרת מקנה אותו לבעליה ואסור לאחר לזכות בו.

    לכאורה ניתן היה לומר שסברה זו תלויה בגדר "אבידה מדעת", וכנ"ל. שכן אם הגרגרים נחשבים להפקר גמור - מסתבר שהדר דינא של חצר שאינה משתמרת, שאינה קונה מן ההפקר. אך אם אין זה הפקר אלא הבעה של אי-אכפתיות - כיון שגילה דעתו שאינו מפקירן - הרי הם שלו לגמרי. אך למעשה יש לומר שאפילו למ"ד שזהו הפקר גמור - בנדון דידן, מכיון שחשב מראש לפני הקציר שלא יפקירם ושהוא מעוניין להשתמש בהם לצורך תרו"מ, ומכיון שאז הקמה עמדה עדיין בשיבוליה והכל היה שלו - הרי אדעתא דהכי קצר, שכל מה שיגיע לקומביין יימכר ומה שייפול יהיה מעשר, וא"כ אין כאן הפקר כלל ועיקר.

 

    ד. לרווחא דמילתא ניתן להחיל את הפרשת התרו"מ מראש ברגע שהגרגרים נושרים, לפני שנופלים לארץ, כשעדיין אין הם הפקר. ייתכן שאופן זה עדיף גם מבחינת דין "מוקף" (שאם הפריש לאחר שהגרגרים כבר נפלו והיתר במיכל - אין כאן מוקף). אלא שדרך זו מחייבת הסתמכות על "ברירה". ולדעת החזו"א (דמאי סי' ט ס"ק יב), בדבר שעיקרו מדאורייתא (חיטה), אף שלמעשה הוא חיוב דרבנן (בזה"ז) - אין לסמוך על ברירה. אמנם בפשטות אין זו "ברירה", שהרי אין החלות למפרע אלא בשעת הבירור, אך החזו"א (דמאי סי' ט ס"ק יד) מחמיר גם במקרה זה.

    בנוסף לכך יש להעיר שמתוך הגמרא בב"ק (כו ע"ב) שהובאה לעיל - "זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, מ"ט מנא תבירא תבר" - מוכח שהגרגרים נחשבים אבודים כבר מרגע נשירתם, שהרי לאיבוד אזלי[3].

    אמנם בטענה אחרונה זו יש לעיין, שכן בשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' כה) פסק על סמך הגמ' (ב"ק קטו ע"ב):

אם היה טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין, ואמר הרי הם תרומה על פירות שבביתי - לא אמר כלום.

ומסיים בשו"ע:

ונ"ל, דבזמן הזה, דלאיבוד אזלא מפני הטומאה - תרומתו תרומה[4].

ואם אכן הוא מן הטעם שלמעלה, מאי שנא בזה"ז?

    ייתכן שהדבר תלוי בהבנה יסודית של המושג "מנא תבירא תבר" ביחס לכלי שנופל מראש הגג. האם גוף הכלי כמי שאינו או שוויו כמי שאינו? אם נאמר שגוף הכלי כמי שאינו, אין נפק"מ לזה"ז, והא הדין והוא הטעם היום. אך אם רק שוויו כמי שאינו - הרי שבזה"ז, שניתן להפריש ממנו תרו"מ - הרי הוא בעל ערך, ואין כאן "מנא תבירא"[5]. 

    אך, כאמור, לענייננו אין נפק"מ, שכן הגרגרים שנפלו ישנם, אלא שאין דרך כיום לאספם, וא"כ הרי הם כמי שגם גופם נשאר בעולם[6].    

 

מסקנה

 

    לפי כל האמור לעיל ניתן להשתמש בנשר החיטה מן הקומביין כתרומה גדולה ותרומת מעשר על שאר היבול. יש לדאוג, במקרה כזה, שספיחי החיטה לא יושמדו באופן שפוסל אותם לאכילה, אלא רק מונע את צמיחתם שוב. מומלץ לקבוע בנוסח שההפרשה תחול ברגע נשירת הגרגרים מן הקומביין, לפני הגעתם לארץ.