הרה"ג יעקב אריאל שליט"א

הגרש"ז אויערבך זצ"ל

ודרך פסיקתו במצוות התלויות בארץ

 

    "נועם - אלו תלמידי חכמים שבא"י שמנעימים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד ע"א). המידות הטובות הן היסוד שעליו מושתתת קומתו התורנית של תלמיד חכם ארץ-ישראלי. "דרך ארץ קדמה לתורה", ודרך ארץ ישראל - במיוחד. אי אפשר לתאר את דרכו ההלכתית של הגרש"ז אויערבך זצ"ל בלי הנחת יסוד זו של המידות התרומיות שבהן ניחן, שהן גם השורש של שיטתו ההלכתית והן גם פירותיה, פרי הארץ לגאון ולתפארת.

    יליד ירושלים היה, חי וגדל בירושלים, ונפטר בשם טוב בירושלים. מעולם לא יצא ממחיצתה של א"י, לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם מבחינה נפשית. היה זה אילן הנטוע באדמת הקודש של הארץ, בתלמודה ובהלכותיה.

 

    בהרבה נושאים התמחה רבינו: בחשמל וטכנולוגיה, ברפואה ובהלכות שבת. והרי הספר "שמירת שבת כהלכתה" של תלמידו המובהק - פוסק בזכות עצמו, הגר"י נויבירט שליט"א - בנוי רובו ככולו על פסקי הגרשז"א, ואין בית יהודי בכל קצוות תבל שספר זה אינו נר לרגליו בכל הנוגע להלכות שבת בחיים המודרניים. אמנם עולה על כולנה היתה התעסקותו והתמחותו במצוות התלויות בארץ.

 

    ספרו הראשון במקצוע זה של המצוות התלויות בארץ, הוא "מעדני ארץ" על עניני שביעית. עצם גישתו הבסיסית לנושא זה מעידה על אישיותו ודרכו ההלכתית. נושא השמיטה הלכה למעשה בדורותינו, תלוי כידוע במחלוקת בין הפוסקים: מצד אחד יש הרואים בהיתר המכירה הוראה הכרחית למצב הנתון, בו ההתיישבות נמצאת במצב משקי ורוחני שאינו בשל עדיין לשמירת שמיטה במילואה. ומאידך יש הרואים בדאבון לב כיצד מצוה כה יקרה עלולה להישכח, חלילה; ולכן הם שוללים דרך זו - העוקפת את מצות השמיטה, לדעתם - ומעדיפים להתמודד עם בעיות השמיטה בדרך ישירה, דהיינו: לקיים שמיטה כהלכתה, ועם זאת להתייחס לכל בעיה המתעוררת עפ"י כללי ההלכה: לאוקמי ולאברויי, הפסד מרובה ושעת הדחק, דאורייתא ודרבנן וכו' (ראה הקדמה למדריך שמיטה לחקלאים, תשנ"ד).

 

    מיוחד הוא רבינו בגישתו הדו-צדדית. אין הוא נוקט עמדה. בשאלה העקרונית - "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". ועם זאת הוא מתעמק בפסיקה ההלכתית של כל גישה וגישה - לדרכה. ספר זה, למשל, "מעדני ארץ" - בונה וסותר כדרכה של תורה בחריפות ובבקיאות את כל שלל הבעיות ההלכתיות הסבוכות המתעוררות, לדעתו, לסומכים על היתר המכירה. כמדומני שלא היה פוסק שהתמודד בצורה כה מעמיקה בנושאים המורכבים של שיטת היתר המכירה כמוהו. ועם זאת, אין הוא הוא נוקט עמדה המצדדת בהכרח בשיטה זו. הוא מסבירה לשיטתה, ותו לא. במקביל, הורה ופסק הלכה למעשה גם לנוקטים בשיטה האחרת. גם אצל אלו וגם אצל אלו הוא נחשב לפוסק המוסמך שעפ"י הוראותיו הורו הלכה למעשה. רבני קיבוצים ומושבים הסומכים על ההיתר נפגשו בביתו עם רבני יישובים וועדי שמיטה שאינם סומכים על ההיתר. לכל אחד מהם ענה לשיטתו. ואעפ"כ לא איבד את סמכותו בעיני כל חלקי הציבור. אדרבה, מעמדו התחזק יותר ויותר (דבר שהיה למורת רוחו...).

 

דוגמאות מעשיות

 

    נביא מספר דוגמאות הילכתיות בהן הוא מתייחס לשתי השיטות בצורה מאוזנת:

1. האם מותר למי שאינו סומך על היתר המכירה לקנות פירות מחנווני הסומך על היתר המכירה? תשובתו היא שמותר (מעדנ"א, קובץ הערות סי' ז, סי' ח אות כג; מנחת שלמה סי' מד), ונימוקו עימו: פירות שגדלו באיסור לא נאסרו. בנוסף לכך, דעת האחרונים היא להקל בזה"ז בשמור ונעבד. ומסירת דמי שביעית לעם הארץ אין כאן, שהרי לדעתו של החנווני אכן אין קדושת שביעית בפירות אלו, ומותר לו לסחור בהם. ומכיון שלדעתו הדבר מותר - אין איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול" בכך. (ראיות לכך הביא מהמבי"ט והכתב סופר, עיי"ש).

 

2. מי שאינו סומך על היתר המכירה, האם יכול להשתמש בכלים של מי שאינו סומך על ההיתר (מעדנ"א ומנחת שלמה שם)? גם כאן הפסיקה היא לקולא, ועל בסיס אותה הנחה. מי שסומך על היתר המכירה, יש לו פוסקים שהוא יכול לסמוך עליהם. לכן אין כליו נאסרים למי שסומך על פוסקים אחרים המחמירים בדבר. (המקור לכך בש"ך, יו"ד סי' סד סעי' ט, ובפר"ח, סי' קיט ס"ק יט, ואפשר להוסיף לכך את הרדב"ז בח"ד סי' רצו).

פסיקה זו שימשה לו כהוכחה לפסיקה הקודמת:

שהרי רוב המחמירים אינם מחזיקים את הדבר לודאי איסור, שהרי אינם נמנעים מלהשתמש בכלים של המתירים.

וא"כ מוכח מזה שגם לדעת המחמירים אין בפירות אלו איסור מוחלט, שהרי יש למתירים על מי שיסמוכו, ולדעתם הדבר מותר.

 

3. בדומה לזה שאלתיו פעם בענין עציץ נקוב המונח על משטח בטון. הוא עצמו מחמיר בדבר (מעדנ"א, קובץ הערות סי' ה אות ב; מנחת שלמה סי' מא אות ב), משום שגם עציץ המונח על סלע נחשב כמחובר לקרקע, ומה ההבדל בין סלע לריצפה? (יש אומנם לחלק בין רצפה מלאכותית לבין סלע טבעי, אך האם אבן שנעקרה ממקומה והונחה במקום אחר אינה חלק מהקרקע?). לעומתו, החזון איש (שביעית סי' כ ס"ק ה) נוטה כנראה להקל בדבר. כשהצגתי בפניו את הבעיה והבאתי את דברי החזו"א, אמר לי: החזו"א נוטה להקל בדבר, למה לך לשאול אותי?

להלן נעמוד על כמה מחידושיו בהלכות שביעית:

 

א. קצירת פירות נכרים

 

    הגרי"א מקובנא (במכתב הנדפס בקובץ "ניצני ארץ" ו עמ' 16) הגביל את היתר המכירה למלאכות דרבנן בלבד, ומלאכות דאורייתא נשארו באיסורן. מקובל לומר שגם לענין זה המלאכות האסורות מהתורה הן ארבע: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה (וכ"כ מרן הרב קוק זצ"ל, שבת הארץ פ"ח ה"ח, וכן באגרות רבות). בא הגרשז"א וחידש (מעדנ"א סי' ב; קובץ "התורה והמדינה" ח"ד עמ' קסא ואילך), שקצירה ובצירה, על אף היותן אסורות מהתורה - לא נאסרו לסומכים על היתר המכירה. וזאת משום ששתי מלאכות אלו אינן עבודות הקרקע אלא אסורות בגלל קדושת הפרי שאסור לקוצרו ולבוצרו בכמויות גדולות כדרך הקוצרים. ומאחר שהשדה והכרם נמכרו לנכרים - אין בהם קדושת שביעית. הלכך, אין הפרי נאסר בקצירה ובצירה. ומה שנקטו הפוסקים "ארבע מלאכות" זהו שיגרא דלישנא, וכוונתם בעיקר לשתים מהם, לזריעה וזמירה, ולא לקצירה ובצירה.

 

ב. המעשר בקרקע מכורה

 

    היה נהוג להפריש מהפרי של קרקע מכורה מעשר עני. הגרשז"א (מעדנ"א, קובץ הערות סי' א; מנחת שלמה סי' לז) חידש שיש להפריש מעשר שני דווקא, כרוב השנים. הסוברים שהמעשר הוא מעשר עני סומכים על המשנה (ידים פ"ד מ"ג), האומרת שעמון ומואב, שפירותיהם חייבים במעשר מדרבנן - מפרישים בשביעית מעשר עני. אולם הגרשז"א מוכיח שהסיבה לכך ששינו מסדר רוב השנים הוא כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. חייבו במעשר עני כדי שהעניים יאכלו מהם. אולם בארץ ישראל עצמה, כשנוצר מצב המחייב הפרשת תרו"מ בשביעית - יש ללכת אחר רוב השנים ולהפריש מעשר שני.

 

ג. מירוח בפרי של שביעית

 

    לדעתו של הגרשז"א (מעדנ"א, קובץ הערות סי' ב-ג; מנחת שלמה סי' לז-לח), אפשר לפטור לגמרי פירות של שביעית מתרו"מ, אפילו אם גדלו בקרקע מכורה ואין בהם קדושת שביעית. מאחר והפרי בבעלות נכרית גם בשעת המירוח, גם אם המירוח נעשה ע"י ישראל - אין המירוח מחייב. אולם לשם כך יש להתנות במפורש בשטר המכירה שהפרי יישאר ברשות הנכרי עד לאחר המירוח.

 

ד. זריעה בעציץ נקוב

 

    מקובל לומר שעציץ נקוב - דינו כקרקע, אולם הגרשז"א (מעדנ"א, קובץ הערות סי' ד; מנחת שלמה סי' מ) חידש שרק הגדל בעציץ נקוב ויונק מהקרקע נחשב מחובר לקרקע, אך לא הקרקע עצמה. ולכן עציץ נקוב מלא עפר שעדיין אינו יונק שום דבר מהקרקע - הזורע בו בשביעית אינו נחשב כזורע בקרקע.

 

ה. המנתק עציץ בשביעית

 

    לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מעדנ"א, קובץ הערות סי' ה אות ג; מנחת שלמה סי' מא אות ג), אין איסור בהוצאת עציץ מהבית החוצה בשביעית. ואע"פ שבבית מותר לזרוע (לדעת פאה"ש) ובחוץ אסור, ונמצא שהוא מוציא עציץ ממקום הפטור למקום החיוב ובכך הוא הופך אותו לזרוע בשביעית. השינוי המתחולל כאן הוא שינוי דיני בעיקר. שינוי כזה אינו מגדיר את הדבר כמלאכה, כשם שאין איסור לקנות שדה זרועה מגוי בשביעית אע"פ שע"י כך היא עוברת ממצב של פטור למצב של חיוב. שינוי דיני אינו נחשב למלאכה. (אך יש להעיר שלמעשה אין הוא סומך על סברא זו, כי מצא במאירי סתירה לכך).

 

ו. זמן הביעור

 

    לדעתו (מעדנ"א, קובץ הערות סי' ח אות יח; מנחת שלמה סי' נא אות יח), זמני הביעור המוזכרים במשנה אינם מדוייקים כי הרי א"א לצמצם ולומר שבדיוק בתאריך מסויים כלה הדבר לחיה בשדה אלא שהחל מאותו תאריך יש לחוש שמא הפרי כלה לחיה בשדה. לכן, לדעתו, לא יועיל ביעור חד-פעמי, אלא יש להשאיר את הפרי הפקר עד סוף זמן הביעור.

 

ז. ספיחין בירקות

 

    החזו"א (שביעית סי' ט ס"ק יז ד"ה ירק, סי' כו, סדר השביעית אות ו) הסתמך על שיטת הר"ש (שביעית פ"ט מ"א ד"ה כל), הסובר שירק שנבט בשישית אינו בכלל ספיחין, אף שעיקר גידולו היה בשביעית. רבינו (מעדנ"א, קובץ הערות סי' י-יא; מנחת שלמה סי' מט-נ) טוען שהדברים אמורים  רק בירקות שאוכלים את העלים שלהם (כמו חסה, למשל), שמאחר ותחילת גידולה היתה בשישית  - לא נאסרה באיסור ספיחין. אך בירקות שהפרי שלהם נאכל (כגון: עגבניות ומלפפונים), והפרי עצמו מתחיל לגדול בשביעית - אי אפשר להסתמך על כך שהגבעול נבט בשישית, שהרי לא הגבעול נאכל אלא הפרי, והפרי לא היה כלל בעולם בשישית.

   

    אלו רק גרגרים בודדים ותמציתיים משלל פסיקותיו הרבות.

 

    המאפיין את כל פסיקותיו הוא הגיון ישר וצלול. קשה מאד להתווכח עם סברתו הישרה. המלה "מסתבר" חוזרת אצלו פעמים רבות, אולם אין משמעותה ספק כל שהוא. כוונתו לומר, שההגיון הישר מחייב לומר כך ולא אחרת.

 

    ישרות במידות וישרות בשכל, הן שהקנו לו את מעמדו הסמכותי כפוסק הדור, והן שינחונו הלאה ללכת בדרך ישרה לאורו.