אגר' אסף אבטבי*

בעיות כלאיים וערלה בענף ההדרים

 

א. פרוייקט ההדרים

 

    ענף ההדרים בישראל ידע עליות ומורדות במשך למעלה ממאה וחמישים שנה בארץ ישראל. מאז קום המדינה הוא מהווה ענף חקלאי חשוב מאד, ומהגדולים ביותר. עד לפני 12-15 שנה היו כ-420,000 דונם פרדסים בארץ, אך כיום רק כ-60% מזה. חשוב לציין שלא רק החקלאים מתפרנסים מהענף, אלא גם חברות שיווק, בתי אריזה, ענף ההובלה וכו'. הענף בסדר גודל הקיים אינו מצדיק את עצמו מהבחינה הכלכלית, לכן המגמה היא להגדיל את הענף.

 

    במרכז הארץ הפרדסים סובלים מ"זקנה", הן בעצים עצמם והן במגדלים אותם. הדבר מתבטא ביבולים נמוכים וחוסר צידוק כלכלי בחלק מהמקרים. במצב זה, אך טבעי הוא שהמשך פיתוח ענף ההדרים נעשה באזורי הפריפריה, דהיינו: הגליל העליון והמערבי, עמקי בית שאן ויזרעאל, לכיש והנגב.

    בנגב קיימים פרדסים זה מכבר, וקיימת מגמה לפתח ולהגדיל את שטחי ההדרים שם באופן משמעותי. יו"ר מועצת ההדרים עושה למען קידום פרוייקט זה, הנקרא: "תכנית המאה". הכוונה היא לאחד מספר נחלות במושבים וליצור יחידות פרדס גדולות יותר בסדרי גודל של 100-120 דונם למגדל, מתוך הנחה שזהו הגודל המינימאלי הדרוש לשם הצדקה כלכלית. לפרוייקט זה שותפים רבים, כמו: מוסדות ממשלתיים, מקצועיים ופיננסיים, הסוכנות, הקק"ל ועוד. כמובן שהקצב תלוי בגורמים תקציביים ואירגוניים ובכושר ייצור שתילים מתאימים לאיזור הנגב. ניתן להניח שהנטיעות באיזור זה (שבחלקן כבר החלו) יקבלו תנופה החל משנת תשנ"ו-תשנ"ז בסדרי גודל של כ-5,000 דונם לשנה.

    כיום מייצרים כמליון שתיל ל-13,000 דונם בצפיפות של 60-80 עץ לדונם (יש שמצופפים יותר)[1], והכוונה היא להגדיל את ייצור השתילים ב-20%.

    היות ובשנת השמיטה לא נטעו (כמעט) - יש היום צפיפות במשתלות. הדבר יוצר עיכוב מה בייצור השתילים לקראת השנה הבאה.

 

ב. ההרכבות בהדרים

 

    סוגי כנות: בעבר השתמשו בעיקר בשתי כנות: ה"חושחש" וה"לימטה" (לימון מתוק). השימוש בכנות אלה הופסק בעיקר בגלל רגישותן הרבה למחלת הווירוס "טריסטזה". עם זאת, לאחרונה יש הטוענים בשבח של החושחש בנגב. הכנות המקובלות יותר בעשור האחרון הן: "וולקה מריאנה", "טרוייר", מעט "רנגפור" וכנות אחרות בכמויות קטנות. כנה אחרת שתתווסף לאלה, בעיקר באזור הנגב, היא ה"קליאופטרה", העמידה למחלת הטריסטזה ולתנאי קרקע קשים. ייחודה העיקרי הוא בעמידותה לעודפי כלור. החיסרון העיקרי לכנה זו הוא כניסה מאוחרת מאד לניבה (בגיל 6-7 לנטיעה). אנשי שטח בודקים ונותנים חוות דעת לכל תת אזור וחלקה בנפרד.

 

    הפירות של הכנות: כל הכנות מניבות פרי, כל אחד והפרי הייחודי שלה. לרוב, פריין חמוץ מדי או מריר ולכן נחשב לבלתי אכיל. עם זאת, פרי החושחש, למשל, החמוץ-מר - משמש לתעשיית ההדרים והפירות כתוספת בעלת ערך ארומטי מיוחד.

 

    המקור הבוטאני של הכנות[2]:

הקליאופטרה - זהו תפוז (טנג'רינה).

הוולקה מריאנה - מעין לימון מריר. הוריו הם לימון וחושחש. חיצוניותו מזכירה את הלימון[3], קצת מעוגל וצהוב.

הטרוייר - "הוריו" הם התפוז טבורי והטריפוליאטה (תלת עלה).

התלת עלה - בספרות המיקצועית הוא מוגדר כ"פונצירוס", כלומר, שזהו סוג הדר בפני עצמו, או כפי שפרופ' ק. מנדל כינה אותו: "קרוב הדר". הייחוד שבו, שהוא משיר את העלים בחורף. כנה זו כמעט ולא נמצאת בשימוש בגלל רגישותה הרבה לגיר ומלח, מחד, ואיטיות צמיחתה במשתלה, מאידך. בנוסף לכך, כנה זו רגישה במיוחד לויוארד, והיא מתנוונת תוך זמן קצר (עד 7 שנים).

הרנגפור - "הוריו" הם לימון ומנדרינה.

המקרופילה - "הוריו" הם אתרוג ופומלה (יש להניח שאתרוג זה הוא טיפוס עתיק במיוחד).

 

    מקור הזרעים לייצור כנות: את הזרעים לכנות מפיקים מעצי אם של אותה כנה. החושחש גדל בכל אזורי הארץ, ומרבית הכנות האחרות גדלות בעיקר בחוות הממשלתיות ופרטיות. אין פיקוח על עצי אם לכנות, מפני שמרבית המחלות אינן עוברות לדור הבא דרך הזרעים. 

 

    מהות ההרכבה: ההרכבה אינה יוצרת תערובת מינית אלא היא יוצרת מעין "שכנות" טובה וקשר מכני בין שני שותפים. טיב "השכנות" תלוי בסוג הזן והכנה.

    מהלך התחברות שני הצירופים בהרכבה מענין מאד: מיד עם ההרכבה מתחילה פעילות פיזיולוגית ברקמות הפצע בסמוך לחתכי ההרכבה. כעבור 24 שעות רואים בצילום מיקרוסקופי תחילת צימוח של תאי קאלוס. היוצאים מכיוון הקאמביום (רקמה היוצרת של העץ) של הכנה, ואח"כ גם מכיוון הרוכב. החלל שבין שני המרכיבים מתמלא לאט בתאים, אלא שהחיבור לא מושלם. נוצרת ביניהם שיכבה של "גומי". החיבור מתקיים תודות לכך ששיכבת הגומי אינה מושלמת, ויש בה סדקים המאפשרים מעבר מים וחומרי מזון מכנה לרוכב ולהיפך. לאחר מספר חודשים נוצרים צינורות הובלה משני הצדדים והחיבור ביניהם גם כן לא מושלם. במקום זה רואים פיתולים וזוויות, דבר זה קובע את מידת ההתאמה בין הזן לכנה, מה שקרוי בלשוננו "שארית" טובה או לא, וזה תלוי במידת התאמת החיבור הזה.  

 

ג. ערלה

 

    משך גידול השתיל במשתלה: משך הזמן לגידול השתיל במשתלה משתנה בהתאם לכמה גורמים: הכנה, הזן, עונת הזריעה, עונת ההרכבה ושיטת הגידול. לרוב, מזמן הזריעה ועד להוצאת השתיל מהמשתלה לנטיעה - עוברות שנה וחצי עד שנתיים (במרבית הצירופים - שנתיים). המסלול המקובל: זריעה בחודשי החורף (כאשר מקור הזרעים מהארץ) או זריעת סוף החורף (החזקת זרעים בקירור). ההרכבה נעשית בסתיו (מעט לפני ראש השנה) או באביב (מסוף החורף ועד לאחר פסח) שלאחריו, בהתאם לקוטר גזע הכנה.

    הרכבות הסתיו נשארות רדומות עד לאביב. אז מגרדמים את נוף הכנה והעין פורצת. הרכבות האביב מגורדמות כחודש לאחר ההרכבה ופורצות זמן קצר לאחר ההרכבות הוותיקות יותר, מהסתיו.

    בשני המקרים השתיל מוכן להוצאה בסתיו או באביב שלאחר הגירדום. זה תלוי בקוטר הכנה ובזן המורכב.

 

    לסיכום: תקופת גידול הכנה נמשכת כשנה. תקופת גידול הרוכב נמשכת שנה נוספת, ואם זה זן "זריז" בצימוח - כחצי שנה בלבד. כלומר, שהשתיל מצוי במשתלה לרוב שנתיים מהזריעה, ובמיעוט המקרים כ-18 חודשים.

 

    גודל השתיל: בזני הקליפים, קוטר הגזע בגובה 10 ס"מ מעל מקום ההרכבה יהיה 8 מ"מ לפחות. בתפוזים ואשכוליות - 12 מ"מ. ההרכבה נעשית בגובה שבין 12 ל-20 ס"מ מעל פני הקרקע. מיקום זה נקבע משיקולים מעשיים ומיקצועיים.

   

    הנחת השתילים: במרבית המשתלות השתילים מונחים ישירות על הקרקע או על יריעת "פלריג". יריעה זו מונעת חדירת שורש ראשי - שיפודי לקרקע. שיטה זו "מאלצת" את השתיל לפתח מערכת שורשים ענפה בתוך השקית.

    גם הכנות המשמשות לתמך גדלות על הקרקע בדומה לקודמים, אלא בשקיות קטנות (750 סמ"ק).

 

    מצע הגידול: במרבית המשתלות מצע הגידול הוא חול חמרה מאיזור השרון, מצע זה הוא זול ובהישג יד, ואינו מתפורר בהעתקת השתילים ובנטיעה. יש גם מצעים מגוונים כמו חול מעורב בפתיתי קל-קר, פרלייט, טוף (ללא חול) ועוד.

 

    מועד הניבה של עץ ההדר: במרבית זני ההדר המסחריים, היבול המסחרי הראשון מתקבל בשנה הרביעית לנטיעה. יש זנים שמניבים גם בשנה השלישית, אך לרוב אין זה יבול מסחרי ראוי. זני הקומקווט והליים מקדימים להניב.

    הנטיעות בנגב מבוצעות בעיקר בחודשי האביב. "אביב" לענין זה נמשך מאדר ועד חודש אב (אם הנטיעה ב-95 - יבול ראשון יתקבל ב-98, אך אינו מסחרי, ואילו ב-99 יהיה יבול מסחרי ראשון).

 

    גורמים הקובעים את מועד הכניסה לניבה: יש זמן ביולוגי לניבה. כדי שזן יכנס לניבה באופן טבעי חייבת לעבור תקופת זמן מסויימת. זהו אורך זמן ביולוגי הטבוע בתכונות הגנטיות של הזן. אי אפשר לקצר זמן זה בתנאי גידול עץ למטרות מסחריות וכלכליות.

    הקשר הטוב בין הזן והכנה דוקא דוחה את מועד הניבה. האינטרס של החקלאי הוא להקדים את הניבה ככל האפשר כדי להקדים ולהחזיר את ההשקעה בהקמת המטע. אך על התכונות הנ"ל קשה מאד להתגבר. לכן מחפשים במקרים רבים צירופים שאינם נותנים קשר טוב בין הרוכב לכנה, כדי "לאלץ" את העץ להניב מוקדם.