הרב יואל פרידמן

בזכירה - סוד הגאולה

מאמר מערכת

 

ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע... ועל רבו שלימדו תורה ועל נשיא ועל אב בי"ד... ועל המקדש ועל ירושלים...

בימים אלו עלה מרן הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל לגנזי מרומים. עבורנו, בפרט אבד לנו רבינו שלימדנו תורה, ולכלל כולו אבד נשיא התורה, אב בי"ד מנהיג ומורה הדרך. וכאלישע הנביא אנו צועקים: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו - רכב ישראל ופרשיו זה רבו שלמדו תורה..." (מו"ק כו ע"א). מרן זצ"ל לא היה בשבילנו רק רבנו שלמדנו תורה, הוא היה הפוסק הוא היה בר הסמכא, את כל השאלות הקשות הביאונו אליו. ועתה "היא למנוחה ואנו לאנחה..." (מו"ק כה ע"ב).

    קיימות אצל בני האדם שלוש גישות ביחס לאבל: האחת מדגישה את ה"אנו לאנחה". האדם מלא צער ותיסכול עד שאינו מוצא מרגוע לנפשו. השניה מתעלמת מן העבר והאדם מפנה את כל כוחותיו לעבר העתיד. הגישה השלישית היא שביל הזהב, הכוללת את שתי הגישות הקודמות גם יחד.

 

    נאמר בגמ' במס' בבא בתרא (ס ע"ב):

אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש - דין הוא שנגזור על  עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין... דין הוא שנגזור על עצמנו שלא  לישא אשה ולהוליד בנים...

ואנו רוצים לשאול על דברי ר' ישמעאל בן אלישע: וכי יתכן שנגזור כליון על  עם ה' ר"ל? יתר על כן, מסקנתו של ר' ישמעאל בן אלישע היא שהסיבה שאין  גוזרין גזרה זו אינו אלא משום "הנח להם לישראל...". וכי אבדה האמונה?! היכן  הראיה למרחקים? איה האמונה בתקומת עם ישראל ובביאת המשיח?

 

    מצאנו שתי מימרות מפורסמות משמו של ר' ישמעאל בן אלישע: האחת: "פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני  ולפנים וראיתי אכתריאל..." (ברכות ז ע"א), והשניה במס' שבת (יב ע"ב): "אמר ר' ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה... פעם אחת קרה והטה  וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והיטיתי נר בשבת,  לכשייבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה..."

    ושאלו: אם ר' ישמעאל בן אלישע נכנס לפני ולפנים, היאך כתב בפנקסו  "לכשיבנה ביהמ"ק"? נראה לומר שר' ישמעאל בן אלישע אכן היה בדור החורבן, ושימש לפני כן ככהן גדול. הוא ראה את חורבן בית המקדש והוא  גם היה מעשרת הרוגי מלכות (מדרש תהילים מזמור ט). ר' ישמעאל בן אלישע, בתוקף תפקידו ככהן גדול - נכנס לפני ולפנים  להקטיר קטורת. הוא הבין היטב את ערכו של בית המקדש את השפעתו על  המצב הרוחני של העם. לכן, כשנחרב הבית, חרב גם כל עולמו. הוא חש באמת  את חסרונו של בית המקדש, עד שאמר: "דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו".

    אנחנו, הבנים, דומים לננסים בפני מגדל עופל (עי' עולת ראיה ח"ב עמ' ד, הקדמה לשיר השירים). אין אנו מסוגלים להבין את הגודל ואת הרוממות, את הקדושה ואת ההשפעה שבית המקדש משרה על עם ישראל. אך ממאמרו של ר' ישמעאל בן אלישע אפשר להבין לפחות איך הוא ראה וחש את חסרון המקדש, וע"י כך נוכל להפנים בתוכנו את היחס המתאים.

    מאידך, אנחנו, דור הבנים, צריכים להפנות את הפנים לעתיד. את היחס המתאים למציאות החורבן אנו יכולים ללמוד מאותה גמ' עצמה משמו של ר' יהושע: "כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין...", אך לבסוף הוראת ר' יהושע אחרת היא: "כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט...". ובהמשך: " מאי על ראש  שמחתי? זה אפר מקלה שבראש חתנים... וכל המתאבל על ירושלים  זוכה ורואה בשמחתה, שנא': שמחו את ירושלים...".

    להתאבל יותר מידי - אי אפשר, כי האבלות אינה מאפשרת את המשך החיים ואף אינה מאפשרת את התקומה. מאידך, שלא להתאבל כל עיקר - גם אי אפשר. לכן הורו חכמים לזכור את חורבן הבית בעת שאדם בונה את ביתו, תרתי משמע: הן בשעת הקמת הבנין והן בשעת הקמת המשפחה. כללו של דבר: לבנות בתים, לשאת נשים, לחיות את ההווה, אך עם התחושה של חסרון לעומת העבר המפואר. תחושה זו יכולה להיות מקפצה לעתיד טוב יותר, כדברי המהר"ל (נצח ישראל עמ' קיח):

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה  בנחמתה". כבר אמרנו לך שהחסר הוא שמתהווה ומקבל הויה, והדבר שהוא שלם אין עומד לקבל הויה.  באשר הוא שלם קודם זה, איך יתהוה? ...והמתאבל על ירושלים, והרי  הוא חסר בשביל ירושלים, ובשביל שמתאבל זוכה לראות בנחמתה...

לא נאמר: כל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בנחמתה, אלא "זוכה ורואה  בנחמתה". כל מי שמתאבל על ירושלים ומרגיש בחסרון המקדש, הרי שגם  בהווה הוא נבנה ומשתלם מהחסרון.

 

    מחד אנו כר' ישמעאל בן אלישע בעת החורבן. אנו סמוכים למות רבינו המומים וכואבים. אך בטוחים אנו שרבינו זצ"ל היה מצוה עלינו להמשיך את המפעל לעסוק לברר וללבן תורתה של ארץ ישראל - תורתו.

    לא רצינו לשנות את המתכונת של החוברות, הכנסנו בחוברת בירורים הלכתיים ואמוניים בעיניני דיומא כגון נטיעות שלפני ט"ו באב כלאים ועוד. צירפנו לחוברת דברי הספד, דברים כללים על שיטתו של רבינו במצוות התלויות בארץ, וסיפורים קטנים-גדולים מקצות דרכיו והנהגותיו. וכפי שבאבל על ירושלים והמקדש אדם סד את ביתו בסיד ומניח על ראשו אפר מקלה - כך אנו עוסקים בדמותו הנעלה של מרן זצ"ל, כי רק מי שיודע להתאבל כראוי ומבין את החסרון הוא גם זה שיודע להיבנות וזוכה בנחמת ציון וירושלים.

 

המערכת

 

 

 

 

.