הרה"ג שלמה מן ההר שליט"א

זמן קליטה בהעברת שתיל מעציץ שאינו נקוב לקרקע*

 

    ... שאלתני על שתילים שגדלו בגוש אדמה בעציץ שאינו נקוב, אם חייב לנטוע את האילן עד ט"ו באב או עד כ"ט באב כדי למנות אותה שנה לערלה.

    מאד תהיתי על כך שכתבת לי, והלא במשפט כהן (סי ח) הוא מורה על עציצים בלי שוליים באדמה, ומשם מעבירים אותם. והוא מורה והולך שהם צריכים במקום השני לעבור שבועיים נוספים של קליטה, אע"פ שמעבירים אותם עם העציצים ועם העפר. וכך הוא כותב גם בתשובה שאחרי כן (סי' ט). וכך כותב גם הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה (סי' סט, ונמצא הדבר גם בכרם ציון השלם), וז"ל בדיני שתילים לענין ערלה (אות ג ד"ה גם הגאב"ד מטבריה):

צריך עיון שאף אחד מהגדולים לא העלה על דעתו לומר דבכי האי גוונא שהאילן חי ויונק בלאו הכי מן הארץ יתכן שאין צריכים כלל לשיעור קליטה של ג ימים או שתי שבתות... אבל מפורש כתב האי גאון ז"ל כל הענין של שתי שבתות".

וגם בספר נטע הילולים (מאת הרב הגאון ר' זונדל גרוסברג, סי ט' בהגהות "זרע גד" עמ' מח-מט) מביא את כל דברי המשפט כהן על זה, שהצריך עוד פעם שתי שבתות של קליטה, ולא העיר עליו כלום.

    ובודאי צריך הדבר הסבר, כפי שהתפלא על זה הגאון רש"ז אויערבך זצ"ל. ונראה לעניות דעתי הקטנה, שענין זה של "קליטה" וזמן קליטה, היינו חיבור הצמח אל האדמה, שהצמח מתחבר אל האדמה ואינו מרפה מן האדמה, וחיבור האדמה אל הצמח שהיא אינה מרפה מן הצמח, ומעת זריעתו של הגרעין ומעת נטיעת היחור באדמה (וגם מעת ההרכבה של הרוכב על הכנה), מתחיל תהליך החיבור שהצמח והאדמה הולכים ונדבקים זה אל זו, והחיבור הולך ומתחזק יותר ויותר, עד שהחיבור יגיע לשיעור המירבי שלו, ואז יתחיל הצמח לינוק את צמיחתו וגדילתו מן האדמה. והנה יש דבר שבני האדם אינם מעלים כלל על הדעת, שהאדם כשהוא נעקר ממקומו ונוטע את עצמו במקום אחר, זקוק לתקופת מה לצורך התאקלמות (אבוה דשמואל כשחזר מן הדרך לא התפלל במשך ג' ימים: עירובין סה), וחז"ל הגדירו למי שגר בעיר שלושים יום שהוא "מיושבי העיר", ולמי שגר שנים עשר חודש שהוא "מאנשי העיר" (בבא בתרא ח). אבל לא רק האדם, אלא גם החיה זקוקה לתקופה של התאקלמות כשמעבירים אותה למקום אחר, ובמקום שאינה רגילה בו אינה מתפקדת כפי שהיא מתפקדת במקום שהיא רגילה בו (תענית כב, סוטה מז), והנה גם צמח שעוקרים אותו ממקום אחד ונוטעים אותו במקום אחר, זקוק לתקופת התאקלמות, וכל זמן שהמקום בחצר עדיין "זר" לו אינו "רוצה" לינוק ממנו, ורק כעבור זמן "הקליטה" הוא מתרגל למקומו החדש, והוא "כורת ברית" עם המקום החדש ומתחיל לגדול ממנו. ואע"פ שהובא למקומו החדש יחד עם גוש עפר שהוא יכול עדיין לחיות ממנו, הוא "מריח" את המקום החדש, והוא נתקף "שיתוק" עד שיתרגל למקומו החדש וזה כבר לא יהיה חדש לו. לשם כך הוא זקוק לתקופת הקליטה וכל עוד שלא יעברו ימיה של הקליטה, הצמח הוא והעפר שבא איתו נמצאים במקום זה כאילו הם עקורים מן האדמה.

 

    יהא אשר יהא, להלכה ולמעשה אחרי שגם הראי"ה וגם הגרשז"א מזכירים בפירוש את שתי שבתות הקליטה, איך נוכל לעבור על דבריהם? אריות ישאגו מי לא יירא, ה'  א-לוקים דיבר מי לא ינבא!

 

תגובת הרב יואל פרידמן

 

    ... עיינתי במקורות שהביא כת"ר, וכולם עוסקים בענין גודל הגוש שעץ יכול לחיות ממנו. ולענ"ד, יתכן שאפשר לחלק בין הנושאים, כי בענין גודל גוש האדמה, יעויין ברשב"א בתשובה, שהסתפק אם צריך גוש שיכול לחיות ממנו ג' שנים או כמה ימים. והסברה הבסיסית היא שע"מ שנחשוב את מנין השנים של העץ צריך שהעץ יתקיים מכח הנטיעה הראשונה.

    הסברה שצריך גוש שיכול להתקיים שלש שנים היא שזהו הזמן של איסור ערלה, ואם בין כך הגוש מסוגל לחיות שלש שנים - אין כאן חיוב חדש. והסברה שדי בשבועיים היא, שאם הגוש מסוגל לחיות שבועיים (או לפי דברי הרב זצ"ל, כל הזמן מאז שהעץ נעקר ועוד זמן הקליטה), אזי העץ מתקיים מכח נטיעה ראשונה.

    אך איך שלא נאמר, איירי שהיתה נטיעת חיוב, ורק השאלה היא מהו גודל הגוש הנצרך כדי שהנטיעה החדשה לא תחדש חיוב מחודש. כלומר שלא מדובר שצריך בפועל שבועיים לקליטה, אלא אמרי' ששבועיים הקליטה הם המודד להמשכיות הנטיעה הראשונה. וראיה לדבר, עי' מנחת שלמה (עמ' תה) שדן לגבי העברת עציצים במשאיות ושם מוכיח מדין אילן שנעקר שע"כ למדנו שאף שבודאי העץ עומד זמנית מנותק מהאדמה, למדנו שיש למנות מכח נטיעה ראשונה, וכדבריו: "ולמען תת טעם הגון להא דלא חשיב העקירה שבינתיים הפסק לענין ערלה...", ושם מחדש שהשתנות דינית מתלוש למחובר אינו משנה דין העץ, וכל זמן שאין נטיעה חדשה המחייבת - הוה מכח נטיעה ראשונה.

    אך בנד"ד איירי שהעציץ שאינו נקוב לא התחייב כלל בדין ערלה, אלא שבנידון זה למדנו שאם נטע עד ט"ו באב, דהיינו חודש לחישוב שנה ועוד שבועיים לקליטה - נחשב שנה למנין. ובזה, בעציץ שאינו נקוב, יתכן שהספק הוא אחר: והוא, מהי משמעות הקליטה שאנו צריכים לעץ. אפש' לומר שהקליטה היא המשך של הנטיעה, וכיון שהנטיעה היא המחייבת עכשיו בערלה, צריך שיהא נטיעה ולאחריה קליטה במקום חיוב, וכפי שכת"ר ביאר באר היטב. אך מאידך יתכן שלא מעשה הנטיעה הוא המחייב וכמו שכתב הגרשז"א זצ"ל (שם עמ' תה ד"ה ובפרט): "לא שם נטיעה הוא עיקר גורם החיוב של ערלה אלא רק זה שמתחדש מגרעין או יחור להיקרא בשם אילן...". ולפי"ז אפ"ל שהאילן קלוט ועומד גם בשעה שהוא בעציץ שאינו נקוב אלא שחסר לו רק החיבור לארץ, ולכך די בחודש לחישוב שנה.

 

תשובת הרה"ג שלמה מן ההר שליט"א

 

א. אתה כותב: "הסברה הבסיסית היא שעל מנת שנחשוב את מנין השנים של העץ צריך שהעץ יתקים מכוח הנטיעה הראשונה". 

    אני מבין שצריך להוסיף למשפט זה מלים אלה: "...עד הזמן שיוכל לחיות מן האדמה שבה ניטע מחדש". וההגיון הטמון בזה הוא, שמכיון שכך, לא פסקה חיוניותו ולא פסקה חיותו עת שהוציאו אותו מבית חייו הראשון עד שחיברו אותו שוב למקום שיוסיף לתת לו חיים. אם זה נכון, אז יהיה זה משך הזמן שיעבירו את העץ בפועל ממקומו הראשון אם מקומו השני רחוק או שהוא קרוב, ונוסף לזה גם הזמן שלוקח לעובד לחפור גומא במקום השני ולשתול את העץ מחדש, לפעמים המקום השני רך והשתילה היא מהירה, ולפעמים המקום השני קשה והשתילה איטית, ולפעמים השותל עובד במהירות ולפעמים הוא עובד באיטיות, ולבסוף העץ לא יתחיל לינוק ממקומו החדש עד שיקלט שם, וכבר קבעו חז"ל שלשה זמנים לקליטה, שלשה ימים וארבעה עשר יום ושלשים יום, ועל כל זה כתב הרשב"א "ימים אחדים". המשל לזה הוא: אדם שמחובר למיכל חמצן והמיכל נתרוקן ומביאים מיכל מלא ומנתקים אותו מן המיכל הריק ומחברים אותו למיכל המלא, על כך צריך שיוכל להחזיק מעמד למשך זמן שיספיקו להביא את המיכל החדש (או לחילופין עד שיביאו אותו אל מקומו של המיכל המלא) וינתקו אותו מן הריק ויחברו אותו אל המלא. אם הזמן לא יספיק לזה - ימות, ואם יצליחו להחיותו אח"כ בכל זאת, תהיה זאת "תחיית המתים". הנמשל הוא אם יטעו את העץ אחרי שעבר זמן זה ולא היה די עפר עליו משך זמן עד שיעבירו אותו למקום השני שלו ויקלט שם, אם  יחזור ויכה שורש ויפריח, הרי זו נטועה חדשה, ויהיה העץ ערלה שלוש השנים הבאות.

 

ב. אתה כותב: "הסברא שאם הגוש מסוגל להשאיר את השתיל בחיים למשך שבועיים..."

    נדמה לי שאף אחד לא אמר כך, אבל כולם אמרו "שהשתיל צריך להישאר בחיים עד שישתל מחדש ועוד עד שיקלט שוב באדמה", והטעם הוא שאם אינו יכול לחיות מן העפר סביבו עד אז, שוב איננו יכולים לקשר את הנטיעה השניה שלו עם העקירה מן המקום הקודם כי באותו זמן שהיה עקור חדל להיות "עץ נטוע". ולפי זה נפרש את ספקו של הרשב"א כך, שכדי לקשר את השתילה השניה עם הנטיעה הקודמת "חייב להשאר העץ במצב של "עץ מאכל", ולכן צריכה כמות העפר להספיק לו חיות לשלש שנים, או שמספיק שישאר במצב של "עץ נטוע באדמה", ואז מספיקה כמות עפר שתספיק לו חיות ל"ימים אחדים".

 

ג. אתה כותב: "אך איך שלא נאמר, איירי שהיתה נטיעת חיוב, ורק השאלה היא מהו הגודל של הגוש הנצרך כדי שהנטיעה החדשה לא תחדש חיוב מחודש..., אך בנידון דידן איירי שהעציץ שאינו נקוב לא התחייב כלל בדין ערלה...".

    ואני אומר על זה איך אפשר לטעות בזה? הלא בין אם יש צורך להמשיך ולהדביק נטיעה שנייה אל נטיעה ראשונה, ובין אם זאת תהיה התחלת נטיעה, הלא צריך "לנטוע" - היינו לחבר שתיל אל האדמה, ואם אתה מכניס שתיל באדמה והוא נמצא בתוך עפר שאליו כבר מחובר, אבל עדיין לא התחבר למקום נטיעתו, הלא הוא כנמצא "בכד" ועדיין כלל לא נטוע, בין אם כבר היה נטוע לפני כן במקום שנעקר ממנו ובין לא היה נטוע כלל, וכדי שיהיה "נטוע" כאן צריך "שיקלט" ויתחבר לאדמה, ורק אחר כך תוכל להתחיל למנות שלש שנות ערלה. והנה הסברא הנכונה היא ממש הפוכה. אם העץ היה בתחילה בעציץ בלי תחתית ועמד על האדמה, ועתה מעבירים אותו למקומו השני על האדמה, והוא היה לפני כן מחובר לאדמה וגם עתה הוא מחובר לאדמה, ובכל זאת דורשים שינתן לו עוד זמן שיקלט מחדש כדי שיחשב "נטוע" כאן ויתחילו למנות לו ערלה (או ימשיכו למנות לו ערלה), על אחת כמה וכמה כשלפני כן היה השתיל מחובר לאדמה כלל, כי היה בעציץ שאינו נקוב, ועתה מעמידים אותו במקומו השני שהוא המקום הקבוע שלו, שזקוק לזמן "הקליטה" לפני שיוכלו למנות לו ערלה, כי עתה זמן תחילת נטיעתו.