.

 

הרה"ג דוב ליאור שליט"א

כלאים במאכל בהמה

 

הצגת הבעיה

 

שדה הזרועה עשב רודוס (מאכל בהמה), שכל החורף הוא רדום (רק חמישה ס"מ מבצבצים מעל פני הקרקע), ובאביב הוא מתעורר לצמיחה. החקלאי רוצה לנצל את השטח כדי לזרוע שם אפונת-דן שיקצרו אותה לבהמות לפני שהפרי יבשיל (שאז עדיין אין זה ראוי למאכל אדם). האם יש בזה איסור כלאים?

    הבעיה שעומדת לפנינו מתפצלת לשתיים: האם בכלל במאכל בהמה שייך איסור כלאיים? ואם תמצא לומר ששייך בו איסור כלאים, האם האיסור נוהג גם באופן שאחד המינים במצב רדום? 

 

1. דין כלאים במאכל בהמה

 

    האחרונים נחלקו בהבנת דברי הרמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ד), שכתב:

אין איסור משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן  מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהם, אין בהם משום כלאי זרעים.

לדעת הכס"מ (לרמב"ם שם), הט"ז (יו"ד סי' רצז ס"ק ב) ועוד אחרונים, גם במאכל בהמה שייך דין כלאיים. ולדעתם, הרמב"ם אינו ממעט אלא עשבים מרים ועשבי רפואה. לעומתם יש הרבה שחולקים עליהם, ואומרים שבמאכל בהמה אין איסור כלאיים: כן דעת מראה הפנים (לירושלמי פ"א ה"א), וכן כתב במשפט כהן (ס' כו) שפשטות דברי הרמב"ם מורים כן, והתיר לזרוע "וויקא" עם שבולת שועל לצורך גדול. ובמרכבת המשנה (ח"ג) העלה דאין איסור תורה אלא במאכל אדם, ומשום מראית העין אסור אפילו בעשבים שהם מאכל בהמה.

    ובמראה הפנים שם מוכח שגם לדעת האוסרים - אינו אלא מדרבנן, וכן החזון איש (כלאים סי' א ס"ק יב) נוטה להתיר כלאים משני מיני מאכל בהמה.

 

2. מאכל אדם עם מאכל בהמה

 

מכל האמור לעיל היה נראה שיש מקום להתיר לצורך גדול שני מיני מאכל בהמה, ועל אף שאילו היו משאירים את אפונת דן היתה ראויה למאכל אדם, ואם זורעים מאכל אדם עם מאכל בהמה יש דיון באחרונים אם שרי לדעת המתירים (עיין חוקות שדה, תלמי שדה א, ו). אולם בנידון דידן, שכוונתו לקצור קודם שיעשו פירות כי הוא צריך את זה למאכל בהמתו, ואין כלל רגילות להשאיר בשדה עד שיעשו גרעינים - על כגון דא כתב החזו"א (מובא בתלמי שדה שם א, ה) שאין בזה איסור כלאיים, היות ובעינן זריעה הרגילה ברוב בני אדם, ואילו כאן דעתו לקצור קודם שיעשו פירות. נמצאנו למדים שיש מקום להתיר במקום הצורך לזרוע שני מינים אלה לצורך בהמה.

 

3. זריעת כלאים כשמין אחד לא יצמח

ו

נראה שבנידון דידן יש עוד סניף חשוב להיתר. במסכת כלאים (פ"ב מ"ה) שנינו:

היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף - לא יהא זורע ובא על גביהם, שאינן עושין אלא לשלשה שנים.

זוהי גירסת הר"ש, הרא"ש והראב"ד, ואילו הרמב"ם גורס אחרת (עי' פ"ב הי"ב). נמצא שלדעת הראב"ד וסיעתו אם ברור לנו שכעת לא יצמחו הזרעים הטמונים בקרקע - רשאי לזרוע על גביהם, ודלא כהרמב"ם. ומה שהמשנה אוסרת זה משום שמדובר שם במקרה שזרען ולא צמחו וייתכן שיצמחו גם בשנה זו. וכן הגר"א (שנו"א שם), אם כי גורס קצת אחרת, נראה שמסכים לשיטת הראב"ד. לכן, היות וכל החורף הרודוס הוא רדום והוא נמוך מאד (פחות מטפח), כך שגם למראית עין אין לחשוש - נראה שיש כאן מקום נוסף להקל.

 

מסקנה

 

למעשה נראה שיש להקל בצירוף כל סניפי ההיתר:

א. שיטת הראב"ד וסיעתו שלא שייך בכגון זה איסור כלאים.

ב. שאינו זורע כאן במפולת יד (גר"א סי' רצו ס"ק ז, תלמי שדה אות כז).

ג. השיטה שכל איסור כלאים בזמננו אינו אלא דרבנן (תוס' יבמות פא ע"א, הקדמה למשפטי ארץ, תלמי שדה אות י).

ד. שיטות האחרונים שבמאכל בהמה לא שייך איסור כלאים.

 

    ומכל האמור נראה, שאם זה לצורך, יהיה מותר לזרוע את אפונת-דן למאכל בהמה על גבי עשב רודוס בחורף.