הרב צבי שורץ

 

החרוב - העץ היהודי*

 

    שונה ומיוחד הוא החרוב משאר עצי הגן: בגידולו, בנשיאת פירותיו, בשימושו ובהקשרים שבהם הוא מופיע במקורות.

 

    גידולו - עמידה בתנאי קיום קשים

    עץ החרוב אינו דורש טיפול רב, ואינו מטריד את בעליו בעיזוק ובזיבול, בהשקאה ובגיזום. בבראשית רבה (יג יט) מובא, שהחרוב מכה שורשים עד התהום, ואחת לשלושים יום תהום עולה ומשקה אותו; ואולי והוא גם נקרא חרוב על שם תכונה זו, שיכול לגדול גם בארץ חריבה

 

    נופו הדר

    מיוחד הוא החרוב בנופו הרחב והעבות. הירושלמי (סוכה פ"ג ה"ה) מנסה לזהות את "פרי עץ הדר" ואומר:

"שפריו הדר ועצו הדר - איזה זה? זה אתרוג. אין תימר רימונא - פריו הדר ואין עצו הדר. אין תימר חרובה - עצו הדר ואין פריו הדר".

    ולכן מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, והחרוב והשקמה חמישים אמה - (ב"ב פ"ב מ"ז). וברש"י: "שענפיהם רבים".

    ואבשלום - ש"לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאוד מכף רגלו ועד קדקודו לא היה בו מום" (שמואל ב' י"ד כ"ה) - שער ראשו היה, לדברי הירושלמי (סוטה פ"א ה"ח), כחרובית גדולה.

 

    פירותיו - אריכות ימים

    במסכת תענית (כג ע"א) מובא הסיפור על חוני המעגל, שראה אדם הנוטע חרוב, ושאלו עד כמה שנים הוא טוען פירות, אמר לו: "עד שבעים שנה". כששאלו האם ברור לו שיחיה שבעים שנה, ענה לו: "אני מצאתי בעולם את החרוב שנטעו אבותי, וכך גם אני נוטע לבני".

    וכך נאמר גם במסכת בכורות (ח' ע"א), בענין דמיון ימי עיבור בין עולם החי לעולם הצומח:

"בהמה טהורה - תשעה חודשים, וכנגדה באילן - זית. אפעה - לשבעים שנה, וכנגדו באילן - חרוב."

    מציאות מיוחדת זו סותרת לכאורה את הידוע בטבע, וכן את המקורות המספרים על נשיאת פירות מיידית, כמו הגמרא (שבת לג ע"ב) על רשב"י ובנו, שנבראו להם בנס, עץ חרוב ומעין מים על פתח המערה, ואכלו מפירותיו ושתו ממימיו. (המהרש"א בחידושיו אכן כותב שהיה זה נס בתוך נס, מלבד עצם בריאת העץ, שהוציא פירות מיד ולא לאחר שבעים שנה). אך יתכן, שהכוונה לזמן פוריות רב של החרוב, שהוא נושא פירות במשך שבעים שנה, והוא אף משתבח עם השנים.

    חוקר הצומח המקראי, פרופ' י. פליקס, מביא שיתכן, שעץ חרוב זכרי הופך במשך זמן רב לעץ אנדרוגני, שמפרה את עצמו, ותהליך זה מתרחש כעבור שבעים שנה; אך עצים נקביים נושאים פירות מיד.

 

    מאכל עניים - הסתפקות במועט

    במסורת הדורות מהווה החרוב סמל להסתפקות במועט ולמאכל עניים. וכך נאמר במסכת תענית (כד ע"ב):

"בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת."

    וברש"י:

     "חסר לחם היה, ומתגלגל היה בחרובין."

    ולכן גדולי הרוח בישראל, שהשקיעו את עצמם בעולמה של תורה, מאכלם היה חרוב. כך היה על פתח המערה של רשב"י ובנו, שנקראת בירושלמי (שּׁביעית פ"ט ה"א) "מערת חרובין". וכך גם בוויכוח של רבי אליעזר וחכמים לקביעת ההלכה ב"תנורו של עכנאי" (בבא מציעא נט ע"ב):

"אמר להם: אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, אמת המים תוכיח. חזרו אמת המים לאחוריהם. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו. היטו כתלי  בית המדרש..."

    ואפשר לומר, שכוונתו בהוכחות אלה היתה, שהוא למד תורה ויגע בה בכל כוחו, ויעידו על כך כתלי בית המדרש, ששם למד יומם ולילה, וחרוב ואמת המים שהסתפק בהם בלבד, ולא נהנה מן העולם הזה, אלא כל עולמו היה תורה, ולכן יש לקבוע הלכה כמותו.

    בשל תכונה זו של החרוב מובא בויקרא רבה (יג ד) על הפסוק בישעיהו (א כ): "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו" - "חרובין תאכלו", שהוא הניגוד הגמור לטוב הארץ. יש האומרים אשר על כן נקרא החרוב בשם זה על שם שצורתו כחרב, או משום שהוא קשה לגוף כחרבות. ושם מביא רב אחא: "צריך יהודאה לחרובא עביד תתובא".

            ומסביר ה"עץ יוסף":

"כאשר יהודי בא לידי עניות וצריך לאכול חרובין מפני דוחקו - עושה אז תשובה, שעניות מועיל להכניע את נפש האדם, ועל ידי זה יעשה תשובה. ויש שפירשו: צריך היהודי חרוב - יעשה יישוב, כלומר יטע וישתול ויְיַשב את הארץ, ולא יצטרך רק לפרי זה."

 

    צמצום ושפע - חורבן וגאולה

    נאמר במסכת סוטה (פ"ט מי"ב):

"העיד רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. רבי יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות..."

    דלדול זה בעולם בא לידי ביטוי בעיקר בעץ החרוב, לפי דברי הגמרא בבבא בתרא (צא ע"ב):

"אמר רבי יוחנן: נהירנא, כד הוה בצע ינוקא חרובא, והוה נגיד חוטא דדובשא על תרין דרעוהי (כשילד בצע חרוב, נמשך חוט של דבש על שתי ידיו). "

    ובירושלמי (סוטה פ"א ה"ח):

"כד סלקת להכא נסיבית איזורא דברי ואיזורא דחמרי מקפא כורתא דחרוביתא דארעא דישראל ולא מטון, וקצית חד חרוב ונגד מלא ידויי דבש... דביומוי אשתני עלמא".

    ופירש בקרבן העדה:

    שבימיו נשתנה העולם, וניטל טעם פירות.

    שפע זה, שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים, הצטמצם כל כך, עד שהפך לסמל העניות והמחסור; ואולי בשל כך זכה להיות סמל למאכל יהודי בפי הגויים. וכך מובא באיכה רבה (פרשה ג יב) על הפסוק "הייתי שחוק לכל עמי" (איכה ג יד), שהיו האויבים אוכלים ושותים ומשתכרים ומשׂיחים ומלעיגים ואומרים: "בגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאי", שמסמל את שולחנו החסר של היהודי המסתפק במאכל דל זה. וייתכן גם שמסמל את הגורל היהודי, שבחורבנו מתדלדל העץ ובבניינו מתמלא שמן ודבש, ושמו חרוב על שם מצבו לאחר החורבן.

 

    אכילת החרוב - ממנהגי ט"ו בשבט

    במסכת ר"ה (טו ע"ב) נחלקו באילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשׂר לשנה שעברה, לאחר ט"ו בשבט - מתעשׂר לשנה הבאה.

"אמר רבי נחמיה: בדקלים וזיתין וחרובין, אע"פ שחנטו פירותיהם קודם ט"ו בשבט, מתעשׂרין לשנה הבאה. אמר רבי יוחנן: נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה..."

    והרמב"ם (הל' מע"ש פ"א ה"ג) פוסק כרבי נחמיה ומנמק זאת:

"הואיל ומתעשׂרות מדברי סופרים."

    ומוסיף:

    יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן, שאין ראויין למאכל רוב האדם, והן הן שמתעשׂרות מדברי סופרים, אבל שאר החרובים, יראה לי שהן כשאר פירות האילן.

 

    בספרי המנהגים מובא מנהג לאכול חרובים בט"ו בשבט, כדי לציין את ייחודו של החרוב בקשר לט"ו בשבט בהיותו יוצא מן הכלל. יש שתלו רמז למנהג זה בדברי הגמרא "נהגו העם בחרובים", ואע"פ שהגמרא מדברת על מנהג לעשר אחר ט"ו בשבט, הוציאו משפט זה מהקשרו וקבעוהו כמנהג העם לאכול חרובים.

 

    נטיעתו - חסד ואמונה

    הסיפור על חוני המעגל, שפגש זקן שנטע עץ שנותן פירות ל70- שנה, נותן מימד נוסף לנטיעה זו, שכולה רק נתינה וחסד לאחרים, ללא שיור של הנאה עצמית. לכן יש בה מתיקון העלם הנבנה בחסד. וכמאמרו של הראי"ה קוק לחודש שבט: "חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים המובלט בתקפו בעץ החרוב". וכן יש בה מן האמונה הזכה שפניה לעתיד המלא שפע ואור. ואם בכל זריעה נאמר "שמאמין בחי העולמים וזורע" (מדרש תהילים יט), הרי נטיעת חרוב היא אמונה עזה וטהורה יותר.

 

    ציון לנפש חיה

    בשל כל התכונות של עץ מיוחד זה - המסמל עמידות, כוח צמצום, חסד ואמונה, ומילא לפנים תפקיד של מאכל צדיקים ועמלי תורה - ראוי הוא לתואר "חרובא דיהודאי", ועם בא גואל יתמלא דבש ושומן כמקדם.

    אין מתאים יותר מעץ החרוב, הנטוע לזכרו במקום נפילתו בכפר דרום, לסמל את מורנו וחברנו, הרב שמעון בירן הי"ד; שהיה איש שכולו הדר, מלא באמונה ובחסד, מיישב ארץ ישראל ועמל במסירות על התורה ועל העבודה, אשר זכה לנטוע בארץ ובלבבות נטיעות שיישאו פירות ופירי פירות.