הרב יעקב אפשטיין

 

עשיית קומפוסט (זבל אורגני) מתרומה

 

    הצגת הבעיה

    האם מותר לעשות קומפוסט מתרומה ותרומת מעשר? (הקומפוסט הוא זבל אורגני, המיוצר באופן מלאכותי מתערובת העשויה שיירים שונים של בעלי חיים, מזונות, צמחים וכדומה. הם נערמים לערמה וניתנים לתהליך של התפרקות והתרקבות: עפ"י מילון אבן שושן).

 

    א. גרימת ריקבון בתרומה טהורה

    עצם עשיית הזבל היא ע"י הנחת התרומה עד שתירקב. בזמננו, שכולנו טמאי מתים ואין כהנים יכולים לאכול תרומה, זו כמעט הדרך היחידה לנהוג בתרומה טהורה. שהרי כשם שאסור לטמא תרומה טהורה, כך אסור להפסידה (תרומות פ"ח מ"ח-מי"א, סוגיא סוף פ"ק דפסחים), וכל שכן שאסור לשורפה (חכ"א שערי צדק פרק יא סעי' ה). וכל זאת משום הכתוב בתורה: "משמרת תרומותי" (במדבר יח ח). וא"כ האפשרויות שנותרו הן: קבורה או הנחה להירקב. הטור וספר התרומה כתבו "תיקבר". הרב קוק זצ"ל סובר שיש בכך משום איבוד בידים, וצידד שט"ס נפלה בדבריהם, וצ"ל "תירקב" במקום "תיקבר". לדידנו אין  בכך נפק"מ, כיון שהנחת התרומה בעשיית הקומפוסט היא דווקא על מנת להירקב.

    הוספת חומרים יוצרי תסיסה, או ערבוב חומרים שיזרזו את התהליך, יש בהם משום הפסד, ועל-כן הם אסורים (עי' חזו"א דמאי סי' טו ד"ה ועל דבר).

 

    ב. פקיעת הקדושה בתרומה טהורה

    קדושת התרומה הטהורה פוקעת מזמן שאיננה ראויה לאכילת אדם, ומאז מותרת הנאתה של התרומה לכל אדם, כמבואר ברמב"ם (שמו"י פ"ה ה"ג). ובהל' מעשר שני (פ"ג הי"א) כתב הרמב"ם:

"ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה ושמן שנסרח; אלא כיון שנפסל מאוכל אדם ,פקעה ממנו קדושה. "

    וכ"כ הר"ש (שביעית פ"ח מ"ב). ובטעם הדבר מסביר הגרש"ז אויערבך (כרם ציון, אוצר התרומות פרק לח, גידולי ציון ס"ק ב):

"היינו מפני שקדושת תרומה טהורה הוי רק מפני שעומדת לאכילת כהנים, דמיקרי עבודה; ולכן כשנסרחה הו"ל כקדשים שמתו, דפקעה קדושתן; ולפיכך מותרת לזרים כחולין."

    ובתוספתא (תרומות פ"י ה"ג) שנינו:

"הניצולות והרקבונית של תרומה - אסורות; העלו אבק - מותרות. "

    וכך מובא ברמב"ם (תרומות פי"א הי"ג). ופירש במנחת ביכורים:

"והרקבניות - שנרקבו[1], אבל עדיין ראויין לאכילה - אסורות.

 העלו אבק - שהריקבוןן נעשה לאבק דק ועפר, ולא חזי למידי - מותרות. "

    ומכאן עולה שתרומה שנרקבה - בטל ממנה איסורה, וממילא היא מותרת לכל אדם[2]. ולפי זה, הקומפוסט, שנעשה ע"י הנחת תרומה טהורה עד שתירקב, ללא פעולות לזירוז הריקבון, מותר לזרים ככל חולין[3].

    תרומה זו היא טהורה למרות שהא נרטבת, משום שהפירות לא הוכשרו בכוונה לפני כן, וכן לא ריבצו אותם במים לשם הגברת תהליך התסיסה (פעולה האסורה משום הפסד תרומה). עצם הרטיבות הקיימת בערימת הקומפוסט אינה מכשירה את הפירות לקבל טומאה, שהרי מי פירות אינם מכשירים (רמב"ם טומאת אוכלין פ"א ה"ג), וע"כ מגע של אדם טמא אינו מטמא אותם.

 

    ג. פקיעת הקדושה מתרומה טמאה

    הגרש"ז אויערבך (כרם ציון פרק לח, גידולי ציון ס"ק ב) כתב ששם תרומה טמאה אינו פוקע ממנה אלא לאחר שריפתה, שהוא כילויה מן העולם (ולגבי ביעור תרומה טמאה יבואר להלן). אבל במנחת שלמה (סי' סב אות טז) מוסיף הגרשז"א על הערתו בכרם ציון, ומוכיח מדברי הרמב"ן (מלחמות ב"מ לח ע"ב) שאף בתרומה טמאה, אם נפסלה לשימוש הרגיל בה (כגון: יין והחמיץ, שמן והבאיש) - פקעה קדושתה, ומותר אף לזרים ליהנות ממנה. ולפי"ז דין תרומה טמאה כתרומה טהורה. וכ"כ בחי' מהר"ם שיף (ב"מ שם). וכן משמע מדברי הרוגצ'ובר (מכתבי תורה מכתב כו), ודייק כן מהרמב"ן. וכן נראה מהחזו"א (דמאי סי' ט"ו) בתרומה טמאה שאינה שמן[4]. אולם המאירי חלק על הרמב"ן, וכתב שאין חוששין באותו פקדון של שמן שהוא תרומה, שאם נחוש אסור יהיה למשוח בו בהמה. (ולא פירש אם בתרומה טהורה או בטמאה). ואף משאר הראשונים (רשב"א, ריטב"א), שחשו לקדושת תרומה ולא תירצו כרמב"ן, משמע דלא סברו כמותו. מתברר מכאן שמחלוקת ראשונים היא בשאלה אימתי פקעה קדושת תרומה טמאה.

    לפי"ז לגבי עשיית קומפוסט מתרומה טמאה - אם קדושתה פוקעת מעת שנפסלה משימושה  הראוי לה (כדוגמת טהורה), מרגע שהרקיבה פקעה קדושתה ומותרת כקומפוסט לכל אדם. אולם אם אין קדושתה פוקעת אלא בכילויה, עדיין הדבר צ"ע, ויבורר לקמן.

 

    ד. ביעור תרומה טמאה

    תרומה טמאה - מצוה לשורפה או לכלותה, ומותר לכהנים ליהנות ממנה אגב ביעורה (עי' שבת כג ע"ב, כה ע"א; רמב"ם תרומות פ"ב הי"ד). יש מחלוקת בין הראשונים אם יש חובת שריפה מדאורייתא או לפחות מדרבנן, או שמותר לכלות את התרומה בדרך אחרת: לדעת רש"י מותר לכלות את התרומה בכל דרך (שבת כה ע"א, פסחים מו ע"א ד"ה כיצד, ביצה כז ע"ב ד"ה חלה שנטמאת). ורוב הראשונים אסרו כילוי תרומה טמאה שלא ע"י שריפה: מדאורייתא (רמב"ן, ריטב"א), או לפחות מדרבנן (תוס' שבת שם ד"ה כך, ר"ש סוף תרומות). ובזמננו נהגו להקל ולהאכיל תרומה טמאה לבהמת כהן, בהתבסס על שיטת רש"י.

    לפי"ז לגבי קומפוסט - לשיטת הסוברים שאין ביעור תרומה טמאה אלא שריפה, אף בימינו אסור לעשות קומפוסט מתרומה טמאה, ולמקילים עפ"י שיטת רש"י, לכאורה יש להתיר עשיית קומפוסט מתרומה טמאה ע"י כהנים, ולשימושם.

    ולגבי ישראל הדבר אסור לכו"ע, שהרי הנאת הכילוי אסורה לזרים. וקיימת מחלוקת אם איסור זה הוא מהתורה או אך מדרבנן[5].

    ה. עשיית קומפוסט - הנאה קודם כילוי

    אלא שאף בימינו, שמקילים לבער תרומה טמאה בכל דרך שהיא, צריך לעיין אם עשיית הקומפוסט היא הנאה מכילוי התרומה. שהרי אין מכלים את התרומה אלא מניחים אותה להירקב, וההנאה מהתרומה, הבאה בטיוב הקרקע, מקדימה את הריקבון המלא. ולפי"ז יוצא שאין בעשיית זבל הנאה מכילויה אלא הנאה קודם כילויה, שהוא התערבותה והתבטלותה בקרקע. וכיון שלא כלה עדיין שם תרומה עד שתרקב לגמרי, צריך בירור אם מותר ליהנות בכה"ג.

    בגמ' (ב"מ לח ע"א) נאמר:

"המפקיד פירות אצל חברו... שמן והבאיש, דבש והדביש - ...וחכמים אומרים: עושה להם תקנה ומוכרן בבי"ד... "

    שמן והבאיש, דבש והדביש, למאי חזי? שמן - חזי לגילדאי, דבש - לכתישא דגמלי.

    על כך אומר הריטב"א (שם ע"ב ד"ה למאי חזי):

"ואי לשמא עשאן תרומה קודם שנתקלקלו, ויהבינן תרומה לזרים - הא ליתא. דהא לא חזו הני לאכילה, ומאן דזבין להו, להנאה זבין להו. ותרומה אינה איסור הנאה מדאורייתא, אלא מדרבנן היכא דכליא קרנא...

    ומכאן יש להוכיח שההנאה מהקומפוסט אינה נחשבת הנאה של כילוי, שהרי שמן לגלדאי (לסוך עורות) ודבש לכתישא דגמלי (רפואת בהמה) נקראים הנאה שלא כליא קרנא[6]. וצריך לעיין, הרי השמן והדבש לא יהיו ראויים לשימוש נוסף, ומדוע לא נגדיר זאת כ"כליא קרנא"? וצריך לומר שכיון שהשימוש באופיו אינו מכלה (כגון שריפה), הרי זו הנאה שאינה של כילוי.

    אולם אם מגדירים את ההנאה מהקומפוסט כהנאה שקודמת לכילוי, נמצא שהדבר מותר אף לזרים, וכן עולה מהריטב"א. והראשונים לעיל חלקו בהנאת כילוי, אך בהנאה שאינה של כילוי מתרומה טמאה הסכימו דמותר לזרים (עי' ר"ש תרומות פי"א מ"ט, תוס' יבמות סו ע"ב ד"ה לא, ושם  בתוס' ישנים).

 

    ו. עשיית קומפוסט - האם היא בזיון קדשים

    ועדיין צריך לעיין אם מן הראוי לעשות כן לכתחילה, היינו לאסוף דווקא פירות של תרומה ולהפוך אותה לזבל, שנראה כאילו אינו חש לכבודה. ואולי כיון שזו הדרך היחידה ליהנות ממנה, כך עדיף, וצ"ע. ועי' בספר ארץ ישראל (עמ' קנא) שהרב טיקוצ'ינסקי הציע ליהנות מתפוזים לאחר הרקבתם לשם זבל. אך למעשה נראה שאין בעשיית הקומפוסט ביזוי לתרומות. וע"כ לא דמי למה שכתב בס' המעשר והתרומה (פרק א, בית האוצר ס"ק לט) שלא לנהוג בה מנהג בזיון (כגון להשליכה לביה"כ וכד'). וכעין ראיה ניתן להביא מהדם של הקרבנות, שיצאו לנחל קדרון ונמכרו לגננים לזבל, ולא חשו בכך לבזיון קדשים[7] (יומא נח ע"ב).

 

    מסקנה

    להלכה, ולא למעשה, נראה לי שמותר לכל אדם ליהנות מקומפוסט שנעשה מתרומה טהורה, מפני שהיא מותרת בהנאה לכל משנפסלה לאכילת אדם. (וצ"ע, שמהרשב"א ואולי אף מהמאירי לא משמע הכי). ואילו בתרומה טמאה הדין עדיין נתון במחלוקת: אם נסבור כרמב"ן, שפקעה קדושתה כשנפסלה מאכילת אדם, דינה כטהורה. ואם נסבור שפקעה קדושתה רק בביעורה לגמרי, הדבר תלוי בדרך הביעור המצווה מהתורה או מדרבנן. אם נפסוק שהותרה אך שריפה, אסור להניחה להירקב, וצריכים לשורפה. ואם נפסוק כרש"י, לפחות בימינו, שהותר ביעור בדרכים אחרות, עדיין צריך לדון אם ייחשב הדבר כהנאה מכילוי כמאירי (וכ"נ בדברי ר"ת), ואז ההנאה אסורה לזרים ומותרת לכהנים. ובמידה ויש כאן הנאה קודם כילוי, כריטב"א, הרי זה מותר אף לזרים.