* כתיבה: הרב עידו אלבה. עריכה והערות: הרב אהוד אחיטוב.

[1] במקרה כזה, שכל הפירות הם לפני גמר מלאכה: הן הפירות שנעשו תרו"מ והן הפירות המתוקנים - התרומה חלה בדיעבד: רמב"ם (תרומות פ"ה ה"ד).

[2] הפוסקים נחלקו מהי ההגדרה הבסיסית של "גמר מלאכה" (מעשרות פ"ב מ"א­ מ"ה): לדעת  ספר חרדים (בהקדמה למצוות התלויות בארץ) גמר מלאכת השדה קובעת, וכדעתו נקטו הגרצ"פ פרנק זצ"ל (הר צבי זרעים ח"א סי' פא סעי' יח וסי' פד) והגר"ש ישראלי זצ"ל (עמוד הימיני סי' כט עמ' רצז). מאידך דעת הרדב"ז (שו"ת ב' אלפים סי' קז)  ומוהרח"ו (שער המצוות פר' וילך בשם האר"י) היא שכל זמן שהפרי עדיין לא הוכשר לאכילה ע"י הדחק, אין זה נחשב גמר מלאכה, וכמותם פסק הראשל"צ שליט"א (ספר חג"י עמ' 411). ועי' מאמרו של הרב שמעון בירן הי"ד ("התורה והארץ" ח"ב עמ' 221).

[3] שו"ת הרדב"ז (ב' אלפים סי' קז). ועי' פאה"ש (סי' יג ס"ק כא) ובמשפט כהן (סי' לח אות ה).

[4] עפ"י משנה (מעשרות פ"א מ"ז ומע"ש פ"ג מ"ו), ועי' רש"ס (תרומות פ"א ה"ט) ומלאכ"ש (שם). בהסבר הדבר כתב בליקוטי דינים (נדפס בשערי צדק פרק ב ליקוטים ס"ק י) שכשייעד אותם ליין ושמן הם נחשבים כפרי בפני עצמו ביחס לענבים והזיתים, משום כך גורנן למעשר הוא רק לאחר שנעשו משקים.

   בדיעבד ההפרשה חלה אף בזיתים וענבים: עפ"י תוספתא (תרומות פ"ג הט"ו), ועי' בחסדי דוד (שם). להרחבת הדברים עי' המעשר והתרומה (פרק ג סעי' ט ופרק ו סעי' כא ובהערות שם) ובמאמרו של הראשל"צ שליט"א (ספר חג"י עמ' 419).

[5] כיון שדרך אכילתו של רוב המין קובעת את גמר המלאכה. כן פסקו: שו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קצב ד"ה ולענין השמן), שו"ת משפט כהן (סי' לח אות ה), שו"ת ישכיל עבדי (ח"ו יו"ד סי' יד, ובהשמטות שם סי' ו אות ח). ועי' ברכ"י (יו"ד סי' שלא ס"ק כ). להרחבת הדברים עי' מאמרו של הראשל"צ שליט"א (ספר חג"י עמ' 411).

[6] משפט כהן (סי' לח), ועי' ליקוטי דינים (שערי צדק פרק ב סעי' יד), המעשר והתרומה (פרק ו סעי' כא), ומשמע שאין להתחשב כאן בטעם משום שהמיץ הוא זיעה בעלמא. ועי' שו"ת הר צבי (זרעים ח"א סי' פד), "התורה והארץ" (ח"ב עמ' 378). דעת הראשל"צ שליט"א היא שאם הפריש מתפוזים אינו צריך להפריש שוב לאחר עשיית מיץ, אף שהרבה עושים מיץ תפוזים, כי רובם לאכילה. לעומת זאת, בלימונים יפריש שוב לאחר הסחיטה ללא ברכה, כי רוב רובם של הלימונים מיועד למיץ.

[7] כיון שגמר מלאכת הענבים הוא היין (עי' לעיל הע' )4. בזיתים וענבים המפריש קודם גמר המלאכה צריך לתרום פעם שניה (ירושלמי תרומות פ"א ה"ה) משום שקנסו את העושה כדי שלא יעשו זאת לכתחילה במטרה להימנע מהצורך לשמור את הענבים בטהרה. ואף שכתב הרש"ס (ירושלמי שם) שיש להקל בזמן הזה שאין לנו דיני טומאה וטהרה, דעת הכפתור ופרח (פרק כ דף תנ ע"ב) היא שאין להקל אף בזמננו.

[8] ואף שהם ענבי מאכל, ביאר החכמת אדם (שערי צדק פרק ו סעי' ה) שהמטרה שלשמה נבצרו הענבים היא  קובעת מתי הוא גמר המלאכה שלהם.

[9] עפ"י מעשרות (פ"א מ"א): "כל שהוא תחילתו אוכל וסופו אוכל, אעפ"י שהוא שומרו להוסיף אוכל, חייב קטן וגדול", וכן פסק הרמב"ם (מעשר פ"ב ה"ד). והוא הדין הכא שהרי כבר נתחייב מעת שהיה ראוי לאכילה.

[10] כפי הכרעת הכס"מ (תרומות פ"א הי"א) כדעת הרמב"ם (שם), שפירות שגדלו אצל גוי וגמר מלאכתם היה על ידי גוי - פטורים ממעשר, ואין לחוש לדעת הראב"ד (שם הי"ג). והוסיף שגזרו בגזירת נח"ש שלא יעשו היפך מנהג א"י.

[11] ודינם כפירות שגדלו אצל גוי וגמר המלאכה נעשה על ידי ישראל, שיש חיוב גמור להפריש מהם תרו"מ כפי שפסק הרמב"ם (תרומות פ"א הי"א). ובענין המעשר הראשון, עי' רמב"ם (שם) שו"ע (סי' שלא סעי' ד).

[12] לדעת המבי"ט (ח"ב סי' קצז) בכה"ג פטור לגמרי מלהפריש כיון שאם הגוי בצרם לאכילה וביצע את כל הפעולות המהוות את גמר המלאכה לאכילה, חל על הפירות פטור מתרו"מ, אף אם הישראל יעשה מהם לאחר מכן יין (עפ"י רמב"ם תרומות פ"א הי"א). אולם לדעת מהר"ש גרמיזאן (מובא בהמעשר והתרומה פרק ו הע' יט), הסובר שכוונת הקונה יכולה לקבוע למפרע מהו גמר המלאכה של הפירות, יש לחוש לכך להחמיר, שאם עשה מהם הישראל יין, הדבר נחשב כגמר מלאכה על ידי ישראל. ועי' משפט כהן (סי' לח אות ה). 

[13] ההפרשה בלא ברכה היא לצאת ידי מחלוקת הפוסקים בענין חיוב ההפרשה: לדעת ספר חרדים (הל' א"י פרק נב סעי' יג), החכמת אדם (שערי צדק פרק ו סעי' ה) ומהר"ש גרמיזאן (מובא בהמעשר והתרומה פרק ו הע' יט) פטור מלהפריש, שכיון שאכלם לבסוף הרי שהגמר מלאכה בעצם נעשה כבר בעת הבציר על ידי הגוי, וזאת מכמה טעמים, עי"ש. מאידך דעת הר"י אשכנזי (מובא בשו"ת הרב בצלאל אשכנזי סי' ב) היא שחייבים בתרו"מ אף אם הישראל אכלם, מפני שאם הנכרי בצר לעשות מהם יין, הרי שכוונתו שהבצירה לא תהווה את גמר מלאכת הענבים, ועי' חזו"א (מעשרות סי' ה ס"ק ב).

[14] קיים ספק כיצד להתייחס למקרה זה: אפשרות אחת היא להתייחס לתוצאה הסופית של ה"דיבס" שבו הוא נהפך למאכל דייסתי. ולפי זה מקרה זה דינו כמו במקרה שענבים שנבצרו על ידי הגוי למאכל והישראל אכלם, שאין כלל חיוב להפריש מהם תרו"מ, עי' המעשר והתרומה (פרק ו סעי' יח והע' יח). אפשרות שניה היא להתחשב בשלב הביניים, בו עוד ה"דיבס" עוד לא התבשל, והוא מיץ ענבים שדינו כיין לכל דבריו.  ואז נחשיב אותו כפרי שגדל אצל גוי שהישראל גמר את מלאכתו שחייב בתרו"מ כפי המבואר לעיל (הע' 12). משום כך יש להפריש תרו"מ בלא ברכה מחמת הספק. ועי' שו"ת הר צבי (זרעים ח"א סי' פו אות א-ב).

[15] עפ"י הצד השני של הספק המבואר לעיל (בהערה הקודמת), שמא כוונת הגוי לבצור לעשיית "דיבס" דינו כמו שנתכוון לעשות יין, ואם הישראל עשה לבסוף יין דינו כמו אם היה עושה יין מענבים שבצרם הגוי במפורש לשם עשיית יין. ועי' ארץ חיים (סיתהון, או"ח סי' רד סעי' ה). 

[16] מקרה זה הוא קל מהמקרה  הקודם, כיון שגם הגוי בצר אותם על מנת שיאכלו אותם לבסוף, וגם הישראל אכל אותם כשהוא מצידו אף לא עשה שום מעשה כדי לגמור את מלאכתם. משום כך אין כאן חיוב להפריש תרו"מ אלא מצד החומרא.

[17] עי' לעיל (הע' 15) בהסבר הספק. במקרה זה הסברא נוטה יותר שלא להפריש, היות וגם הנכרי בצרם למאכל, וגם הישראל אכלם לבסוף בצורה אחרת. ומשום כך אין הדבר בגדר חיוב אך רצוי לעשות כן.

[18] הברכ"י (יו"ד סי' שלא ס"ק יח וס"ק כ) החמיר בזיתים המיועדים לכבישה והקל בשומשומים המיועדים לשמן משום שכך נהגו. וכתב שהרוצה להחמיר יעשה כן בתוך ביתו. מאידך דעת מוהרח"ו בשם האר"י (שער המצוות פרשת וילך), הר"י אשכנזי (מובא בשו"ת הר"ב אשכנזי סי' ב), והמהרשד"ם (יו"ד סי' קצב) היא שיש להפריש. לדעת הרה"ג עובדיה הדאיה זצ"ל (שו"ת ישכיל עבדי ח"ו יו"ד סי' יד) אף יש לברך על ההפרשה, אולם לדעת הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' לח אות ה) אין לברך. וכך הכריע הראשל"צ שליט"א (ספר חג"י עמ' 411-419), ומשום שספק ברכות להקל. ועי' המעשר והתרומה (פ"ג סעי' ט).

[19] שו"ת המבי"ט (ח"א סי' קצז), ברכ"י (שיורי ברכה סי' שלא אות ב), ארץ חפץ (נתיב ד דף כח בהערה). ומה שהחמיר האר"י (שער המצוות למוהרח"ו, פרשת וילך) גם לגבי התורמוסין, זאת משום שהם דורשים בישול רב, ומשום כך ללא הבישול לא נגמרה מלאכתם למעשר. מה שאין כן בשאר ירקות שלקיטתם בשדה זוהי גמר מלאכתם. ועי' ליקוטי דינים (נדפס בשערי צדק סוף פרק ב ס"ק טז).