[1] מאירי (ר"ה ב ע"א ד"ה באחד בתשרי, יד ע"ב ד"ה כבר). וכ"כ הרמב"ם בהל' שמו"י (פ"ד הי"ב-הי"ג).

    הרמב"ן (ר"ה יג ע"ב ד"ה והריני, וכ"כ בפירושו לתורה, ויקרא כה ה) והתוס' רי"ד (יד ע"ב ד"ה ואם) נוקטים שהולכים בירק אחר הלקיטה. ועי' הערת המהדיר (הרב שמואל דיקמן, הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם, הע' 259) שדייק מדברי הרמב"ן שהוא מגדיר אחרת את המושג "ירק". ולדעתו "ירק" הוא רק מין שאוכלים בו את העלים ואת הקלחים; אבל אם אוכלים את הפרי - הולכים בו אחר הבאת "שליש", כתבואה וקטניות. והוסיף שכן דעת התוס' רי"ד (שם, וכן בדף יב ע"א ד"ה תרי גווני, יג ע"ב ד"ה הדר). וכבר עמדנו על הבחנה זו, שבין ירקות לבין פירות האדמה, ב"שבת הארץ" (עם "תוספת שבת", פ"ד ה"ז אות ד). ולפיכך יוצא שלדעתם אין הולכים בעגבניות אחר הלקיטה אלא אחר הבאת "שליש".

[2] ר"ן (ר"ה יד ע"ב ד"ה ולשביעית); רז"ה (המאור הקטן לרי"ף דף ב ע"ב ד"ה אמר); רשב"א (יד ע"ב ד"ה ולשביעית); ריטב"א (יד ע"ב ד"ה דתנן); תוס' הרא"ש (יג ע"ב ד"ה אחר, יד ע"א ד"ה הוה, ע"ב ד"ה ולשביעית); פסקי הרי"ד (יג ע"ב); פסקי ריא"ז (י"ג ע"ב).

[3] שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קכו); פאה"ש (סי' יג סעי' ט, סי' כב סעי' יג); ארץ חפץ (נתיב ה סעי' יב, וכ"כ ב"שנת השבע" פרק ג סעי' י); עשר תעשר (הל' קט); ספר השמיטה (עמ' יא סעי' ד); המעשר והתרומה (פרק ב סעי' ב). וכן פסקו החכמת אדם (שערי צדק פרק יב סעי' ג) וערוה"ש (זרעים סי' קיח סעי' יב). ועי' כרם ציון (אוצר התרומות, פרק טז סעי' ח, אוצר השביעית פרק יח סעי' ד). 

[4] חזו"א (שביעית סי' ז ס"ק טז ד"ה ירק). ועי' "בצאת השנה" (חוזרי הרבנות הראשית בשמיטת תשי"ט, עמ' מה הע' 1א), שם נקטו להקל בשביעית בזה"ז כשיטת התוס', מספק.

[5] עי' תוס' (ר"ה יד ע"ב ד"ה ולשביעית), מדבריהם משמע שהולכים אחר "גמר הפרי", מפני שהדבר קובע אם הפרי גדל מהמים של השנה הזאת או מהמים של השנה הקודמת. ולכן נראה ש"גמר הפרי" נקבע עפ"י ההזקקות למים. בדרך כלל, שלב זה הוא כאשר הפרי מגיע לגודלו המכסימלי. ועפ"י זה כתב החזו"א (שביעית סי' כז ס"ק ז ד"ה מש"כ) ש"גמר הפרי" הוא לא סיום ההבשלה, אלא מרגע שאינו משביח עוד.

    ועי' מאמרנו "הגדרת תלוש בבצל שלא נאסף" ("אמונת עתיך" 11 עמ' 32), שם הסקנו שדבר יבש לגמרי, שאין לו שום קשר עם הקרקע - דינו כתלוש. ואכן כתב החזו"א (שביעית סי' כז ס"ק ז ד"ה מש"כ) שירקות שיבשו עוקציהן, דינם כלקוטים בנד"ד, אף לדעת הרמב"ם.

[6] במצב זה כבר אין תוספת גידול (ומסתבר שאין להתחשב בתוספות בשיעורים מיקרוסקופיים), ואילו ההבשלה יכולה להימשך גם לאחר הקטיף.

[7] חז"ל קבעו שספק ממון עניים לחומרא (פאה פ"ד מי"א, חולין קלד ע"א). וכך פסק הגר"א (יו"ד סי' שלא ס"ק קצד, וכן בהגהות הגר"א לתוספתא שביעית פ"ב ה"ד), שבכל ספק בין מעשר שני למעשר עני יש ללכת לחומרא, ולתת את המעשר לעניים. וכן פסק בס' המעשר והתרומה (פרק ב סעי' ח). אך יש שדייקו מדברי הרמב"ם (מע"ש פ"א הי"א) והשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קכח) שהולכים לקולא. וראה בהערה הבאה. ועי' מאמר הרב קלמן כהנא "דין מעשר עני בספק טבל" ("חקר ועיון" ח"ה עמ' סד-עא).

[8] 8. החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק טז ד"ה ירק) כתב שבירקות שנגמרו בשניה ונלקטו בשלישית אין חובה לתת את המעשר לעני, מספק. ובמצוות הארץ (סי' יא הע' כג) נכתב עפ"י החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק טז ד"ה דינים, תפוז, ירק), שיש להקל במעשר ירק, שעיקרו דרבנן, ולהחמיר במעשר פירות ותבואה, שיש אומרים שחיובם מן התורה. ובספר "האיש וחזונו" (עמ' 27) כתב הרב קלמן כהנא בשם החזו"א להקל גם במעבר משלישית לרביעית. אך מכיון שמנהג ארץ ישראל הוא ללכת אחר הלקיטה בלבד (לעיל הע' 3), נראה שלמעשה יש להחמיר כדעת הגר"א.