הרב יעקב אפשטיין

 

דייג לשם הנאה - תגובה

 

    הרב יהודה עמיחי הסיק ("אמונת עתיך" 11 עמ' 34) שדייג לשם הנאה אסור משום אכזריות ולא משום צער בעלי חיים. ונראה לענ"ד להעיר על דבריו.

 

    א. אכזריות

    לענ"ד אי אפשר לאסור את הדייג משום אכזריות. אמנם היא מידה גרועה, אבל המעשה לא נאסר. ובפרט שהאדם העוסק בדייג, יש לו בכך צורך. וכן משמע בתשובת תרומת הדשן (פסקים סי' קה), שהוזכרה בתשובת הרב עמיחי, שדן בשאלה האם מותר למרוט נוצות לאווזות חיות וכדו', ומסיק שהעולם נוהגים לאוסרו מחשש לעונש משמים על אכזריות, אבל תרוה"ד לא אסר להם.

 

    ב. צורך לעומת הנאה

    בתשובת שבות יעקב (ח"ב סי' קי) כתב שצריך לשקול את צער בעל החיים כנגד הנאת האדם. ונראה לענ"ד שכיון שהאדם העוסק בדייג מוצא מרגוע לנפשו, יש בכך צורך גם אם אינו צורך גדול. וכעין זה כתב השבות יעקב בתשובה אחרת (ח"ג סי' עא):

    וגדולה מזה מצינו (פ"ק דע"ז, דף יג ע"ב) במתני' להדיא: אסור למכור להם תרנגול לבן. בזמן שהוא בפני עצמו, קוטע את אצבעו וכו'. הרי דמותר לקטוע לבעל חי, שהוא צער גדול, משום ריווח קל שהוא כדי למכור לו תרנגול לבן קצת ביוקר. וכן מבואר שם (דף ל ע"ב) דמותר ליתן לחתול דידיה משקים מגולים אע"פ שמכחישין אותו.

    ומכאן, שתועלת מועטת מתירה צער בע"ח. וכן כתב ב"דעת קדושים" (יו"ד סי' כד סעי' יב, מובא בשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' סח), וז"ל:

"וכל שיש בו צורך אדם, אין בו חשש צער בע"ח לכו"ע וכו', וכיון שמותר להשתמש בהם לכל צרכי האדם, אין בזה חילוקים עוד לאסור ספיקות בהצטרכות וכו'. וכל שיש אפשרות שיסובב עי"ז שום תועלת אדם או שום הפקת רצון אדם, גם אם רצונו בזה איננו עפ"י משקל הצטרכות ותועלת, רק רצון בלא טעם נכון, ג"כ נפקע עי"ז קפידת צער בע"ח..."

    ולכן מותר לתת חגב חי טמא לקטן לשחק בו (לולא חשש אכילה - שבת צ ע"ב).

 

    ג. אינו עוסק ביישובו של עולם

    בהקשר לשאלת הבטלה שבצייד (שרומז עליה הנוב"י בתשובתו על הצייד), נראה שכיון שאין אנו דנים באדם שרוב עיסוקו בדייג, אין זה דומה ל"הכניסה לו ארבע שפחות" שכופה לעשות בצמר מפני שהבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות ס ע"ב). לכן האדם העוסק בדייג, הריהו כשר לעדות ואינו כמשחק בקוביה שאין לו מלאכה אחריתי, ואינו עסוק ביישובו של עולם (סנהדרין כד ע"ב).

 

    ד. צער בע"ח בבעלי חיים קטנים

    שיטת שו"ת שאילת יעבץ (סי' קי) היא שאיסור צער בע"ח דאורייתא הוא רק בבע"ח שהם בני תרבות ובעלי מלאכה; אבל בע"ח קטנים שאינם ראויים למלאכת אדם, כגון שרצים ורמשים מותר להרגם, ואין מצווים על צערם.

    ונ"ל להביא ראיה לדבריו מספר חסידים (סי' תתלא), וז"ל:

"שנים היו, אחד לא היה רוצה לשרוף הזבובים, אמר לו חבירו: "אל תהי צדיק הרבה", מוטב לשרוף הזבובים כדי שלא יפלו במאכל ובמשתה ויבלעם ויחטא... "

    ואמנם יש כאן צורך, ומותר משום צער בע"ח, שהרי חושש שמא יעבור על אכילת שרצים, וכן הסביר במקור חסד. אולם  יותר נראה שיש להקל כאן בגלל שאלה זבובים שאינם בעלי מלאכה ובעלי תרבות, וע"כ הותר להרגם. (ולפי"ז לא קשה כלל נתינת חגב טמא לקטן. ועי' שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' מז אות א).

    נראה לי לחדש (אף שלא מצאתי לי חבר), שגדר צער בע"ח דאורייתא תלוי בחיות שבבעל החיים. שהרי ברור לכל שהצער מתגבר ככל שחיות בעל החיים גדולה יותר, ואינו דומה צער בהמה לצער זבוב. וסימן לדבר - הבדלת התורה בין בע"ח הטעונים שחיטה (בהמה חיה ועוף), לבין אלו שדי להם באסיפה (חגבים ודגים: רמב"ם שחיטה פ"א ה"ג). כמו כן מצאנו שאין איסור סירוס אלא בבהמה חיה ועוף (רמב"ם אסו"ב פט"ז ה"י), ואף איסור דרבנן אין כאן. משמע שהתורה לא הקפידה בצערם ואף חכמים לא אסרו זאת.

    הרמב"ם מסיים בהל' שחיטה (שם): "ומותר לאכלן חיים", וקשה לשיטת הנוקטים שאין צער בע"ח בדגים וחגבים, שהרי מיסב לו צער בחינם, והיה מן הראוי שימתין לו שימות ואז יאכלנו. וע"כ נראה להוכיח מכאן שלא נאסר כלל בצער בע"ח בדגים וחגבים (ואף משום אכזריות לא אסרו כאן).

    כמו כן לא נאסרו באבר מן החי אלא בהמה חיה ועוף טהורים - בישראל (ובני נח בטמאים, עי' רמב"ם מלכים פ"ט הי"ג). ויש לשאול, מדוע הותר לתלוש אבר בחיי החגב או הדג ולאכלו, הלא מצערו, ועדיף היה שימתין שימות ואז יאכלנו? ואף שעושה זאת לצורך האכילה, הלא סוף סוף יכול לעשות זאת בפחות צער? אלא נראה מכאן ג"כ שאין צער בע"ח בדגים וחגבים.

    אמנם אפשר לדחות כל אחת מהראיות דלעיל. אך נראה שכל הראיות יחד מורות שאין צער בע"ח בבעלי חיים קטנים, ואין דומה המצער בהמה או חתול ללא צורך למצער או הורג רמשים ודגים, שאינו עובר בכך.

 

    מסקנה

    נראה לענ"ד שכיון שהדייג בחכה הוא דרך בילוי ומנוחה נפוצה שקלקוליה מעטים, פרט לבזבוז הזמן שבה, והיא מרגיעה את הדייג - יש להתירה אף כשאינה לתועלת נוספת של אכילה או מכירה, ואם אין לו צורך בדג זה, ראוי להטילו למים בחזרה.