הרב יואל פרידמן

 

לזכרו של הרה"ג משה צבי נריה זצ"ל

 

    ב-כ' כסלו בשנה שעברה עלה הרה"ג משה צבי נריה זצ"ל השמיימה. מלבד היותו מחנך דגול שהשפעתו על חינוך הדור היתה רבה, הקשר שלו לתורת ארץ ישראל הוא מן המפורסמות. בחוברת זו, אשר אנו מקדישים אותה לזכרו, נעסוק קצת בתורתו בבחינת דבריהם של צדיקים - הם הם זכרונם (ב"ר פ' פב פיס' י).

    בספרו הנפלא "מועדי הראי"ה", נקרא הפרק שעוסק בט"ו בשבט: "שירת האילנות". (שם עמ' רכג) כתב הרב נריה זצ"ל:

"בקונטרס ט"ו בשבט - ירושלים תשל"ג - לנזיר אלוקים הרב ר' דוד כהן זצ"ל נאמר: "המנהג בחוץ לארץ לאכול מפירות ארץ ישראל בט"ו בשבט, ביחוד חרובין. ואמרנו דנקטו לישנא דגמרא (ראש השנה טו ע"א): אמר ר' יוחנן נהגו העם (להפריש מעשרות) בחרובין כר' נחמיה. וקיימו דורותינו בחוץ לארץ כפשוטו של לשון: נהגו העם להעלות זכר ט"ו בשבט בחרובין. "

    הרב הנזיר זצ"ל ביאר מהו המקור של אכילת החרובים בחו"ל בט"ו בשבט עפ"י פשוטו של מאמר חז"ל: "נהגו העם בחרובים". הרב נריה זצ"ל הוסיף לכך הסבר מעמיק וכלשונו, "מפשוטו של לשון אנו מגיעים למדרשו של אילן". את ההסבר למנהג לאכול חרובים הוא מבסס על פתגם-החודש (שבט) שכתב מרן הרב קוק זצ"ל (מובא בס' באר מגד ירחים לרב עוזי קלכיים) - "חשק נטיעת אילנות, נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתוקפו בעץ החרוב".

    לאור הפתגם הנ"ל כותב הרב נריה זצ"ל:

"אכן... בפתגם-החודש של הרב והסברתו - "מנהג ישראל - תורה", ומפשוטו של לשון אנו מגיעים למדרשו של אילן, שמידת ההטבה שבנטיעתו, ומידת ההסתפקות במועט המתגלית באכילת פריו, אוצרות בתוכן הדרכות מוסריות לעם ה' אלה - "והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה". "

    המנהג בחוץ לארץ, לאכול מפירות ארץ ישראל בט"ו בשבט, נובע מהרגשת הקשר של עם ישראל לארץ ישראל, במשך כל הדורות, גם בדורות שהיינו בגלות. קשר זה מצויין בחו"ל באכילת פירות האילן ובא"י הוא מצויין במיוחד בנטיעת אילנות, שכן אומר המדרש (תנחומא קדושים סי' ח):

"כי תבואו אל הארץ ונטעתם - אמר להם הקב"ה לישראל, אעפ"י שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא ניטע, אלא היו זהירין בנטיעות, שנאמר: ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטען אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם...     "

    החרוב הוא פרי מיוחד במינו. חז"ל מציינים שהחרוב נותן פרי רק לאחר שבעים שנה (תענית כג ע"א). ה"חשק" הוא רצון שנובע משיקולים אגוצנטריים, והוא בעיקר המנחה את האדם לנטוע עצי פרי. בנטיעת החרוב מובלט הרצון האידאלי של האדם להיטיב לדורות הבאים. לכן, אומר הרב נריה, נהגו עם ישראל שבכל הדורות לאכול חרוב בדווקא.

    נראה שאפשר להוסיף עוד נקודה. ט"ו בשבט נקבע כראש השנה לאילנות כיון שזהו זמן חנטת הפירות, כדברי רש"י (ר"ה יד ע"א): "שכבר עברו רוב ימות הגשמים... ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטים מעתה". הרב נריה זצ"ל במאמר "האתרוג בט"ו בשבט" (שמתפרסם בחוברת זו עמ' 13) דן בתוקפו ההלכתי של ט"ו בשבט. במאמר זה הוא מסביר שט"ו בשבט הוא זמן שאנחנו מסוגלים לראות את השלימות גם כאשר היא עדיין בכח ולא הגיעה למימושה השלם. עד ט"ו בשבט עולה השרף לאילנות מחמת הגשמים של השנה שעברה, ודי במציאות הראשיתית הזו כדי לקבוע את שנתו של הפרי.

    ומעניינים דבריו של הר' יקותיאל יהודה טייטלבאום בספרו ייטב פנים (ח"ב דף יא ע"א-ע"ב):

"וידוע (פסחים ו'  ע"א) כי  שואלין  ודורשין  קודם  לחג  שלשים יום, והיום יום ט"ו בשבט שלשים יום קודם פורים,יש לנו לדרוש  מענינו  של אותו יום לקבל עלינו עול מלכות שמים  ועול  תורה  ומצות  בלב שלם (קיימו וקיבלו היהודים - קיימו מה שקיבלו), ועצמו של יום מעיד  על  זה, שכן  בזה  היום ט"ו בשבט ראש השנה לאילן דקיימא לן הלכה כבית הלל, נמצא  בזה  היום  עולה  שרף  באילנות והפירות חונטין, אף שלא נראה מבחוץ השתנות מתמול שלשום, עם כל זה נכנס בפנימותו בתוכו ושורשו לחלוחית ושרף, שמזה מתחיל לחנוט עד אשר יעשה פרי. ממנו נקח כי האדם עץ  השדה, אם כי אין כאן שינוי מעשה בפועל, עם כל זה  בזה  היום יכניס לחלוחית טוב במחשבה שבמוחו ובלבו   לעשות  רצון  אבינו  שבשמים,  ומאז  יתחיל לחנוט  עד  אשר  יבא לעשות פרי במעשה כאשר יבא לידו  ויקיימנה.   "

    גם כאשר אנו נוטעים אילנות, אנו זקוקים לאותה הסתכלות למרחקים, כדי לראות לאחר שנות הערלה את הפירות שצומחים מאותה נטיעה ראשונית. לכן אף שבודאי אדם שנוטע עצי פרי מקיים את מצוות ישוב ארץ ישראל גם אם הוא עושה זאת במשך כל השנה, התפתח המנהג בארץ ישראל בדורות האחרונים לנטוע אילנות בט"ו בשבט דווקא, ובחו"ל, כאמור, נהגו לאכול מפירות ארץ ישראל ובמיוחד את החרוב.

    הרה"ג משה צבי נריה זצ"ל נטע הרבה נטיעות, ובחייו אף זכה לראות את תחילת הפירות מנטיעות אלו, אך אין ספק שמפירותיו עוד ייצאו בע"ה פירות ופירי פירות.