הרב אלישע אבינר

 

החקלאות - ערך או פרנסה

עמל - לעומת כסף קל

 

    החקלאות בארץ ישראל נמצאת בשנים האחרונות בבעיה קשה מאוד. מהיותה אחד מראשי החץ בגאווה הלאומית, הפכה החקלאות לעבודה בזויה. החקלאים מנסים להסב את עבודתם לעבודות רציניות יותר.

    החקלאות נקראת היום בפי רבים בארץ: "עבודה שחורה". כלומר, עבודת כפיים שמשקיעים בה עמל וזיעה רבה, וכמעט שאין אפשרות שיהיו בה רווחים וודאי שלא ניתן להתעשר ממנה. בתקופה שרוצים לעשות "כסף קל", להרוויח כמה שיותר בכמה שפחות עמל וזמן - החקלאות שייכת רק לערבים.

    אוירת "העכשויזם" הנושבת בארצנו, והרצון לשקט ושלווה עכשיו במחיר נטישת ערכי העבר ושאיפות העתיד, גורמים לשחיטת פרות קדושות אחת לאחת, וגם החקלאות לא נמלטה מתהליך זה.

    בזמן שבו ראשי המדינה רואים בכל דבר שצריך לעמול עבורו ולהשקיע בו מאמצים ומשאבים - נטל, ולא משנה כלל מה ערכו וחשיבותו, אין ספק שגם החקלאות, על כל בעיותיה, תהווה נטל.

    אכן, יש לברר מה ערך יש בעבודת האדמה בכלל ובארץ ישראל בפרט.

 

    הקשר לארץ

    הרב קלישר והרב אלקלעי, ממבשרי הציונות, קראו לפני כמאה ועשרים שנה ליסד בארץ ישראל "חברה נושבת ארץ" לנטוע כרמים, מפני ש"עבודת האדמה היא המצווה הראשונה לעולי הגולה" (הרב אלקלעי).

    וכל זאת מדוע? מפני שעבודת האדמה מהדקת את הקשר בין העם לבין ארצו. ארץ המולדת חדלה להיות מושג מופשט, והופכת לדבר ממשי, כאשר אדמותיה משמשות מקור מחיה ליושבים עליה. במישור הלכתי, אנו נפגשים עם חלקה השני של מצוות ירושת הארץ: "ולא נעזבנה לשממה" (רמב"ן). נצטווינו לישב את הארץ בכל סוגי ההתיישבות האפשריים: התיישבות חקלאית, המתפרסת על שטחים נרחבים, והתיישבות עירונית, שבדרך כלל היא מרוכזת.

    החתם סופר קובע: "העבודה בקרקע היא גופה (=עצמה) מצוה, משום ישוב ארץ-ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה: "ואספת דגנך"... ואפשר אפילו שאר אומנויות שיש בהם ישוב העולם - הכל בכלל המצווה" (חידושי החת"ס, סוכה דף לו). החתם סופר מבחין בין החקלאות לבין יתר המקצועות ביחס למצוות ישוב הארץ, מפני שהחקלאות יוצרת זיקה עמוקה וקבועה בין עם ישראל לארצו.

    בהמשך דבריו, מדמה החתם סופר את עבודת האדמה בארץ-ישראל למצוות הנחת תפילין, ומוסיף, שתלמוד-תורה נדחה מפני שניהם באותה מידה. זה מפיץ אור על הנהגתו של בועז, שהיה גדול הדור (עפ"י חז"ל במדרש רות), והוא "זורה את גורן השעורים לילה". וכי לתלמיד חכם ומנהיג ציבור אין עיסוקים יותר חשובים מזריית שעורים בלילה? אלא, מסביר החתם סופר, בועז רצה לקיים בגופו את מצוות ישוב ארץ ישראל.

    לצערנו, התרופפות הקשר לארץ-ישראל גוררת בעקבותיה התרופפות בערך החקלאות. החקלאות קושרת את האדם והאומה למקום אחד.

    בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלוואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. וכיוון שהגיע לסולמה של צור (=גבולה הצפוני של ארץ ישראל) ראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש, עידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהיה חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית רבה פר' לט פס' ח).

 

    עצמאות

    הצורך הראשוני לכל אדם ואומה בכדי לחיות הוא האוכל. החקלאות מספקת לאדם את מזונו וחלק מבגדיו. לולא החקלאות לא היו בני האדם יכולים להתקיים אלא בקבוצות קטנות של ציידים ודיגים. החקלאות היא שעיצבה את התפתחותה של התרבות האנושית ותפקיד חשוב לה בשיפור רווחתו ובריאותו של האדם.

    אומה החסרה את הבסיס החקלאי הזה, חסרה היא את מקור חייה הפיסיים והיא הופכת להיות תלויה בחסדי אחרים. כך היה, למשל, עם ברית המועצות (לשעבר), בשנים בהם היתה מעצמה אדירה ובגלל חסרון בחיטה היתה תמיד בחשש שמא תורה ארה"ב להפסיק משלוחי חיטה אליה. "כי תבואו אל הארץ - ונטעתם" - יש בנטיעה משום מצוות ישוב הארץ בגלל שהיא כוללת שני דברים: שלטון ישראל בארץ והפרחת השממה. כך הם דברי הרמב"ן: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספות לספר המצוות לרמב"ם, מצוות - עשה ד').

    בנטיעה יש גם משום הפרחת השממה וגם כלי עזר ראשון במעלה לשלטון ועצמאות. הצורך להיות תלויים באחרים בדבר כ"כ בסיסי כמו האוכל, מערער את השלטון בארץ.

    ומצינו שרבי ינאי נטע ארבע מאות כרמים - משום ישוב ארץ-ישראל (עפ"י שיטה מקובצת, בבא בתרא יד ע"א).

    הנטיה לתלות את יהבנו הכלכלי והבטחוני באחרים, מקורה בבית-המדרש הגלותי. ומסוכנת היא, משום שעלולה לגרום לגלות עקב חוסר עצמאות.

    מתחילת ברייתו של עולם, לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, דכתיב "ויטע ה' אלוקים גן בעדן", אף אתם, כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה. (ויקרא רבה פר' כה, פס' ג)

    זהו הבסיס הראשוני, ההתחלה להפרחת השממה בארץ-ישראל ולהקמת תשתית יסודית לקיום עם ישראל בארצו.

 

    השראת השכינה

    לחקלאות ולפירותיה בארץ-ישראל יש ערך מיוחד במינו, שאינו קיים בשום אומה וארץ. החקלאות בארץ-ישראל קשורה למרכז הרוחני הפנימי ביותר של עם ישראל. כך, למשל, כל חגי ישראל קשורים לחקלאות: חג האסיף, חג הקציר וחג האביב. כשהקב"ה אומר ליצחק: "שכן בארץ" (בראשית כו, ב) ואל תרד מצריימה, מבארים חז"ל: "עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע, הוי זורע, הוי נציב. דבר אחר: שכון את השכינה בארץ" (בראשית רבה פר' סד פס' ג). גם דוד המלך אומר (תהילים לז, ג): "בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה" ומבארים חז"ל: "עשה שכונה של ארץ, הוי זורע, הוי נוטע... וראה אמונה - ראה אמונתן של אבות" (תנחומא, פ' ראה, יא). יש קשר ישיר בין השראת השכינה בארץ לזריעה ונטיעה.

    בעוד שבכל העולם קיימת התפיסה הרואה קרע בין הצד המוחשי שבחיים לבין הצד הרוחני, כביכול סתירה בין חיי קודש וחיי חול; תפקידם של ישראל, לעומת זאת, לבשר את האחדות בעולם. "כוונת התורה להחדיר רוחניות לתוך חיי העולם הזה... לתכלית זו ניתנה לנו ארץ-ישראל, שנחיה כאן חיים מלאים של נטיעה וזריעה ועבודה ברוכה, תוך קרבת אלוקים ונועם ה' עלינו כל הימים". (הרב וולבה "בין ששת לעשור")

    אם כן, ההתאמה שבין הארץ לאומה היא בתכונה של קידוש החיים כולם. ומרכז קידוש החיים הוא בקשר שבין העם והארץ, בזריעתה, חרישתה ועבודתה של הארץ.

    ממילא ברור, שאין ראוי שהארץ, ארץ-ישראל, תוציא פירותיה בשעה שישראל גולים מארצם. אין זה נובע מתוך צרות עין, אלא מתוך הבנה שמעלת פירות הארץ וערכה של עבודת האדמה בארץ הן: הוצאת פירות בקדושה, קידוש החיים הטבעיים בעולם הזה, וזה יכול להעשות רק ע"י ישראל. ואכן, יודעים אנו שארץ-ישראל היתה חרבה ומלאת ביצות במשך אלפיים שנות הגלות, וכל הנסיונות להפריחה ולגאלה משממותה - נכשלו, עד שהחל עם ישראל לשוב אליה.

    קדושת עבודת האדמה וערכם הגדול של פירות הארץ היא הבשורה ההפוכה לחומרנות העכשווית. תפקידם של ישראל מתגלה על ידי נטיעה בקדושה. "הנך יפה רעייתי, הנך יפה... - בנטיעה" (שיר השירים רבה א, טו).

    עד כדי כך, שאם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמר לך מאן דהו: משיח בא, קודם נטע את הנטיעה ורק אחר כך צא והקבילו (עפ"י אבות דרבי נתן) - כל זאת משום שעניינם של ישראל והמשיח חד הוא - קדושת החיים כולם, הוי אומר: נטיעת ישראל בארצם.