הרב יואל פרידמן

 

דין הנצרים של הרימון ושאר עצים

 

    הצגת הבעיה

    בעצים רבים, כגון רימון אתרוג, זית ועוד, אנו רואים תופעה שבמשך השנים יוצאים מן האדמה נצרים חדשים בצמוד להם. לפעמים יוצאים קצת מעל פני הקרקע חוטרים. לאחר שנה או שנתים גם הנצרים וגם החוטרים מניבים פירות. השאלה היא מה דינם לערלה.

 

    א. מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה

    נאמר בגמ' (במ' קיט ע"א): "ותנן נמי גבי ערלה כי האי גוונא: אילן היוצא מן הגזע והשורשים - חייב בערלה, דברי ר"מ. ר' יהודה אומר: מן הגזע - פטור, מן השורשין - חייב...".

    אך בתוספתא (ערלה פ"א ה"ד) המחלוקת בין ר"מ לר"י מובאת בצורה שונה: "העולה בין מן הגזע ובין מן השורשים - חייב. רי"א - העולה מן הגזע חייב, מן השורשים פטור".

    לשתי הגירסאות הראשונות, דעת ר"מ היא שהן חוטר היוצא מן הגזע והן נצר היוצא מן השורש - חייב. בשטמ"ק (ב"מ שם) מובא בשם הרמב"ן והראב"ד גירסא נוספת: דעת ר"מ היא שהיוצא הן מן הגזע והן מן השורשים - פטור מן הערלה, והסברה היא שכבר עברו שני ערלה על השורשים. וכגירסא זו גרס גם האור זרוע (הל' ערלה אות שכו) והביא את דעת ר"מ ללא חולק.

    הרמב"ם (הל' מע"ש פ"י הי"ט) פסק: "ואילן היוצא מן הגזע - פטור מן הערלה, מן השורשים חייב בערלה". נמצא שהרמב"ם גרס כמובא בבבלי ונקט כדעת ר' יהודה. סברתו היא שחוטרים היוצאים מן הגזע נחשבים כחלק מן האילן ולכן פטורים מן הערלה והנצרים היוצאים השורש - דינם כאילנות חדשים, ולכן חייבים.

    ובתוספתא כפשוטה (עמ' 818 שו' 12), כתב שהגי' הנכונה היא כפי שנתבאר בבבלי וכ"כ הכס"מ.

    1. [יעויין בנוב"י שהכס"מ הגיה את התוספתא שר"י נכתב בלשון סתם היוצא מן הגזע פטור, מן השורשים חייב, ולאחר מכן רמ"א בין מן השורשים ובין מן הגזע - חייב. ולפי"ז אתי שפיר מדוע פסק הרמב"ם כר"י כי בלשון הברייתא נכתב ר' יהודה בלשון סתם.]

 

    ב. שיטת הרמב"ם

    במשנה (שביעית פ"א מ"ט) נאמר: אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה - כנטיעה, ומטפח ולמעלן - כאילן, דברי ר"ש. כלומר שאנו מתייחסים לחוטרים שיוצאים מהגזע נמוך מטפח כאילנות חדשים לענין שביעית. סברה דומה מצאנו בדברי ראב"י (ירושלמי שביעית ספ"א) שכן אמר: הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין. חכמים לעומת זאת סוברים - עד שיגום מעם הארץ.

    דברי ראב"י מובאים במקום נוסף (סוטה מג ע"ב): "אמר ר' יוחנן משום ראב"י - ילדה פחותה מטפח - חייבת בערלה כל שנותיה דמתחזיא כבת שתא..." ואכן מובא בירושלמי (שם) שר' שמעון וראב"י אמרו דבר אחד, והר"ש בפירושו למשנה מביא את הירושלמי (ומכאן שנוקט כהרא"ש להלן).

    ולכאורה דברי הרמב"ם סתרי אהדדי, כי בהי"ג פסק כחכמים שדוקא הגומם מעם הארץ - חייב בערלה, מאידך בהי"ט פסק כראב"י שילדה פחותה מטפח חייבת בערלה, ולכאורה לירושלמי אליבא דחכמים - פטור בכה"ג. וכן בהל' שמטו"י (פ"ג ה"ח) פסק כר שמעון (וכראב"י בניגוד לחכמים לדברי הירושלמי) מפני שנקט שאם נקצץ והוציא חליפין מטפח ולמטה, הריהו נטיעה. וכבר התקשה הש"ך (יו"ד סי' רצד ס"ק לא) בסתירות שבדברי הרמב"ם.

 

    1. ביאור דברי הרמב"ם בהל' שביעית

    י"ל שהרמב"ם אינו סובר כהירושלמי שר' שמעון וראב"י אמרו דבר אחד. ולכן פסק כר' שמעון בהל' שמטו"י מפני שנכתב במשנה ללא חולק. יש לבאר שאין קשר בין דין ערלה, שם הדיון הוא, האם הנצר הוא אילן עצמאי, לבין הדיון בהל' שמיטה. בהל' ערלה, חוטר היוצא מן הגזע, הרי הוא שייך לאילן-האם, ולכן אינו חייב בערלה. לעומת זאת, בהל' שמיטה השאלה היא האם האילן חזק ואינו זקוק לחרישה או שזו נטיעה ואם לא יחרוש היא עלולה להיפסד. ואמר ר' שמעון שאם האילן נקצץ והוציא חליפין, גם אם אלו יצאו מהגזע עד גובה טפח - הרי הם כנטיעה, ומותר לחרוש מסביבם מחמת חולשתם. וכן ביאר חזו"א (שביעית סי' יז ס"ק יא).

 

    2. ביאור דברי הרמב"ם בהל' ערלה

    כאמור, הרמב"ם פסק שאם נקצץ האילן עד הארץ - חייב בערלה ומאידך נטיעה פחותה מטפח חייבת בערלה. ויש לחלק בין נטיעה שהיא פחותה מטפח שע"כ אמר ראב"י שחייבת בערלה מפני מראית העין לבין קצץ שרק אם הקציצה היתה עד הארץ - חייב בערלה. ויש לומר שכאשר קוצץ רואים שאין זה אילן חדש כי נשאר גדם כלשהו, ולכן אין מראית העין. ממילא אין לחייב בערלה עד גובה טפח. לעומת זאת, אם קצץ עד לקרקע ממש, כי אז חייב בערלה מפני שיצאו נצרים מהקרקע. וכן תירצו הגרח"ז גרוסברג (נטע הילולים עמ' מד שערי צבי ס"ק קיד וקכח, התורה והמדינה יא-יג) ובמשנת יוסף (עמ' צז בתוספת אחרונים) בשם משנת רב יוסף, ס' גונן והציל והרש"ש.

    ולפי"ז יש לבאר בפשטות לדעת הרמב"ם שכאשר יוצאים נצרים מהשורשים - חייב בערלה מדאורייתא, ולכן הבחין בין הקציצה שהדיון הוא בדין מראית העין לבין יוצא מהשורשים שחייב מדאורייתא. וכ"כ מהר"א פולדא (לירושלמי שביעית שם). ואמנם אפשר לבאר שאף בקצץ, אם הוא עד לקרקע אסור מפני מראית העין, ולמעלה מן הקרקע - אין מראית העין; אך יותר נוח לפרש כדלעיל. ויש להוכיח מן הגמ' (ב"מ שם) שהאיסור הוא מדאורייתא, שהרי הגמ' עושה צריכותא של ערלה ומקח וממכר, ואומרת: "ואי' אשמועינן קמייתא... אבל גבי ערלה דאיסורא, אימא מודי ליה לר' מאיר..." שאף היוצא מן הגזע חייב. ואם נאמר שהיוצא מן השורש - אסור בערלה רק מדרבנן, מדוע נאמר שבאיסורא יודה ר"י לר"מ לחומרא?! ולא מסתבר לפרש אליבא דר"מ שהאיסור ביוצא מן הגזע הוא משום מראית העין, שהרי הדיון בגמ' הוא שדי נופו בתר עיקרו, ורש"י מפרש שאיירי ביוצא מן הגזע בגובה של ג' טפחים מן הקרקע, והענף כיונק מן הקרקע ומשמע שנחשב אילן חדש ואין לזה שייכות למראית העין. ובקהילות יעקב (זרעים סי' כב אות א) הוכיח מהצד השני של הצריכותא, שמשמע שכיון שהוי אילן חדש לענין ממון נחשב כן לענין ערלה, ומשמע שהוא אילן חדש מעיקר הדין ולא מחמת מראית העין.

 

    ג. שיטת הרא"ש והשו"ע

    הרא"ש (הל' קטנות ערלה סוף אות ד) מביא את דברי הרמב"ם שהגומם מעם הארץ חייב בערלה וכדברי חכמים, אך כותב: "ול"נ הלכה כראב"י שמשנתו קב ונקי..." נמצא, לדברי הרא"ש שאם קצץ אילן והשאיר גזע פחות מטפח - חייב בערלה, וכן נראה מדברי הר"ש (הובא לעיל).

    בשו"ע (סי' רצד סעי' יח) נאמר שאילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש - אינו חייב אא"כ נקצץ מעל הארץ ומונין לו משעת קציצה, אבל אם נשאר ממנו כל שהוא - פטור. השו"ע פסק א"כ כרמב"ם וכחכמים, וכן ציין בביאור הגר"א (לשו"ע שם ס"ק נד) וכתב שם שהרמב"ם נקט כחכמים גם משום שאוקימנהו ב"שיטה" (כשיטת יחיד). אך הרא"ש פסק כראב"י משום דר' שמעון פסק כוותיה. ומיהו כותב הגר"א, ש"הגמ' סוטה (שם) מכרעא וכפי שנפסק בסעי' כא וחד טעמא להו". אך מדברי השו"ע אנו למדים שגם אם אנו פוסקים בקצץ כחכמים, אין זה סותר את הדין של ילדה שאינה גבוהה טפח, וממילא אין הוכחה מהגמ' בסוטה, ולפי מה שביארנו לעיל אין גם סתירה בין שני הדינים.

 

    ד. שיטת הרשב"א: נצר היוצא מן השורש - אסור מדרבנן

    הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רלז) מביא שמקור דברי הרמב"ם לחייב בערלה באילן שנקצץ הוא מהמשנה שביעית, שלר' שמעון בפחות מטפח הוה כנטיעה בין לשביעית ובין לערלה. ולכן נאמר בירושלמי שראב"י ור' שמעון אמרו דבר אחד והוא "שיטה". אך כיון שהוה "שיטה" לא פסק הרמב"ם כמותם אלא כחכמים. אלא שיש להקשות על הרשב"א שהרמב"ם לא פסק כחכמים בהל' שמטו"י אלא כדברי ר' שמעון וצ"ע. ועכ"פ הרשב"א נחלק עם השואל בכך, שהשואל הבין שמחלוקת בין חכמים לראב"י היא שלראב"י יש מראית העין עד טפח ולחכמים יש מראית העין כשקצץ ונשאר קצת מעל הארץ, אך כאשר קצץ לגמרי - הוה כנטיעה וחייב בערלה מדאורייתא. לעומת זאת, סובר הרשב"א שבכל מקרה, לחכמים חייב בערלה רק מדרבנן משום מראית העין.

    ונראה שיש נפ"מ גדולה בין אם נאמר שהיוצא מן השורשים חייב בערלה מן התורה או רק משום מראית העין. כי אם אין זה אלא משום מראית העין, אפשר לומר שכאשר הגזע של העץ הראשון קיים כמו בעץ רימון וכדו' - אין מראית עין, כי הכל רואים שהוא חלק מעץ-האם, וכמו שהגמ' התירה "כוליה כרם משום דקלא אית ליה", (ועי' קהילות יעקב שם אות ו שהעלה כסברה זו ודחה אותה, ועי' עמוד הימיני סי' כח עמ' רפה טור 2 שג"כ כתב כסברה זו). ולפי"ז נצטרך לומר שמה שנקטו היוצא מן השורשים - חייב בערלה, איירי באופן שגזע - האם אינו קיים ואז יכול לטעות שהוא עץ שזה עתה נטעו. אך אם נאמר שהיוצא מן השורשים - חייב בערלה מן התורה, בוודאי שהנצרים של הרימונים חייבים בערלה.

 

    ה. עצים שטבעם להוציא נצרים מהשורש

    בהערות גידולי ציון (כר"צ הלכות פסוקות פ"ח אות ב, מנחת שלמה סי' עא אות ח) מביא הגרש"ז אויערבך את דברי השו"ע (סי' רב, וצ"ל סי' כג) שעץ שענפיו כלים ונשאר רק השורש מתחת לאדמה - מברכים בפה"ע, ולא אמרי' שכל ימיו הרי הוא אסור באיסור ערלה. לכן מחדש הגרשז"א שהדין שהיוצא מן השורשים אסור בערלה הוא רק בנקצץ, אך כאשר הנצרים יוצאים מן השורשים בדרך הגידול הטבעית של העץ - פטור מן הערלה. ויעויין בעמוד הימיני (סי' כח) כתב מרן הגר"ש ישראלי כסברה זו בדעת הרא"ש, וביאר את הטעם שכאשר הוא קוצץ הרי בכך מתבטלת הנטיעה הראשונה, ולכן כשיוצא מן השורשים הרי הוא אילן חדש וחייב בערלה (אך עי"ש שכתב שבכה"ג עדיין אסור מדרבנן משום מראית העין). ועוד הוכיח הגרשז"א (בכר"צ שם) שחזינן שמונים שנות ערלה מעת הקליטה ולא משעה שהגיע לגובה טפח.

    ולא הבנתי דבריו: חדא מפני שבשו"ע (סי' רג סעי' א) נפסק ברמ"א שלא כדעת הרא"ש: "דלא מיקרי עץ אלא שמוציא עץ מעצו, אבל מה שמוציא עליו משורשיו לא מיקרי עץ... מברכין עליו בפה"א". ואכן הקושיא שהקשה הגרשז"א קשה על הרא"ש ואפשר לתרץ כפי שתירץ, אך להלכה לא קיי"ל הכי. וגם הראיה השניה שהביא מכך שמנין שנות ערלה אינו מעת שהאילן מגיע לגובה טפח, אינה מובנת; כי אפשר להסביר שהדיון בדין יוצא מן השורשים הוא האם נחשב אילן חדש אם לאו, אך אין זה קשור למנין השנים.

    והאמת שמובא בס' כשרות ארבעת המינים מאת הר' יחיאל מיכל שטרן בשם דודו הגרשז"א שיש לאסור את הנצרים של האתרוג משום ערלה, ובכך סתר למעשה את מה שכתב בהערות גידולי ציון.

 

    ו. מהו יוצא מן הגזע ומהו יוצא מן השורש

    באור זרוע (שם) כתב בשם הארוך שהגזע הוא החלק של הצמח הרואה פני חמה; השורשים - מה שאינו רואה פני חמה, ומשמע שהגדרה זו היא ההגדרה גם להל' ערלה, אף שבגמ' (ב"ב פא ע"ב) היא מובאת להל' מקח וממכר, וכ"כ כס"מ לרמב"ם (הל' מע"ש שם). אעפ"כ הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סוף סי' כ) מציע להקל בהרכבת משמש על שקד, כשההרכבה מתבצעת על השורש. הרב זצ"ל מציין שלא מסתבר שהמיקום של השורש או הגזע יהיה תלוי בכיסוי או הסרת העפר, כדי שייחשב רואה או אינו רואה פני חמה. ע"כ כותב: "ע"כ מוכרחים אנחנו לחפש אחר סימן כזה שיעשה את החלק שמרכיבין עליו לשורש, בלא תכונה של כיסוי העפר, וזהו הסתעפות הענפים. שכיון שהענפים מסתעפים ממנו כדרך שורשים - הרי זה שורש...". וצ"ל לדבריו ש"רואה פני חמה" אינו הגדרה לגזע או שורש אלא מהוה סימן למקום הגזע והשורש, מפני שבדרך כלל הגזע רואה פני חמה והשורש לא. יתכן שיהיו מקרים שהגזע לא יראה פני חמה בגלל שכיסו אותו בעפר יתר על המידה.

    ולפי"ז נראה שאף שהרב קוק זצ"ל דיבר לחומרא לענין הרכבת שורשים, יתכן שיהיה אפשר להקל בכל העצים שמתרבים מעל צוואר השורש אף כאשר מקום זה מכוסה באדמה.

 

    ז. המסקנה לדינא

    יש חולקים על עיקר הדין שהיוצא מן השורשים חייב, שהרי בשטמ"ק (שם) גרס בדברי ר"מ היוצא מן הגזע ומן השורשים - פטור, וכן נקט באור זרוע (סי' שכו). הרא"ש, הטור והשו"ע סתמו דבריהם בדין יוצא מן השורשים. והרא"ש נקט כדברי ראב"י ור' שמעון בדין גומם בפחות מטפח ואילן שגבהו פחות מטפח שחייבים בערלה. אמנם לדברי הרא"ש יוצא מן השורשים - חייב, אלא שלא נתבאר אם הוא משום מראית העין או שמא יודה ראב"י לחכמים שביוצא מן השורשים חייב מדאורייתא.

    ולמסקנה היה מקום להקל מכמה סיבות: א. יש סוברים שכל הדין אינו אלא מדרבנן משום מראית העין. וכאמור, יתכן שאין מראית העין בנצרים שיוצאים בעצי רימונים אתרוגים וכדו' כי הנצר יוצא בסמוך לאילן-האם, וניכר שהוא חלק ממנו. ב. הגרשז"א והגר"ש ישראלי (לדעת הרא"ש) כתבו שהדין הנ"ל הוא רק בנקצץ אך לא בגדל בדרך גידולו. אך למעשה קשה להקל, כי הרמב"ם והתוספתא כתבו בפשיטות שהיוצא מן השורשים חייב בערלה, ולא איירי דווקא בנקצץ ויתכן שהאיסור הוא דאורייתא. ובחזו"א (דיני ערלה אות כח, ערלה סי' ב ס"ק ח) ובכר"צ (הל' פסוקות פ"ח סעי' א) כתבו בפשיטות שהיוצא מן השורשים חייב בלא שום חילוקים.

    עם זאת, יתכן שיש מקום להקל בנצרים שיוצאים מצוואר השורש אף כאשר הוא מתחת לפני האדמה כמבואר בתשובת הרב קוק זצ"ל (שם). כ"כ יתכן ויש להקל במקרה של עץ רימון שעברו עליו שנות ערלה, ולאחר שנים יצאו נצרים, ואין יודעים על אלו נצרים כבר עברו שנות ערלה ואלו נצרים הם חדשים. כי מלבד הפוסקים המתירים לגמרי, יתכן שהוה ספק דרבנן, ולכן מותר (עי' תשו' הר' ישראל יעקב קניבסקי הליכות שדה 62 עמ' 18).