הרה "ג יעקב אריאל שליט"א

 

בכורות שנולדו בעדר כבשים*

 

    שאלה

    מעשה באחד שקנה כבשים מבכירות. מכיון שלא ידע שחייבים למוכרן לגוי, לא ביצע את המכירה, והכבשים המליטו ארבעה טלאים: שני זכרים ושתי נקבות. לאחר שהתבררה לו בעיית הבכורות, הוא ביצע את המכירה של יתר המבכירות לגוי. אך נותרה הבעיה של שני הטלאים הזכרים שהומלטו לפני המכירה, שהם בכורות.

    בעדרי צאן מקובל למספר את הטלאים ע"י נקיבת תנוך האוזן. בדרך כלל הדבר נעשה ע"י נקיבת התנוך הפנימי של האוזן, שייתכן שהוא מום המתיר את הבכור (שו"ע יו"ד סי' שט סעי' ב. ועיין שד"ח, ח"ו עמ' קפ-קפא, מערכת בכור בהמה סי' ב. ועי' בהרחבה במאמרו של הרב יגאל הדאיה, "אמונת עתיך" 5 עמ' 21-15).

    לאור זאת יש לברר מספר שאלות:

א. מתוך הנחה שמום כזה יותר ע"י שלושה תלמידי חכמים, האם מותר לכתחילה לומר לו למספר את הוולדות, כאשר הוא אינו יודע שאסור להטיל מום בבכור?

ב. האם יש חובה לתת את הבכורות לכהן?

ג. האם מותר להשאיר את הבכורות בעדר כדי שיפרו את הנקבות?

ד. מה דינם של הוולדות שייוולדו מהרבעת הבכורות על הנקבות שבעדר?

 

    א. מום שהוטל שלא בכוונה

    נאמר במשנה במסכת בכורות (לה ע"א):

"היה בכור רודפו; בעטו ועשה בו מום - הרי זה שוחטין עליו."

    ומבארת הגמרא בלישנא בתרא שם, שאפילו אם בעטו לאחר רדיפה - מותר, משום "דצעריה הוא דמדכר". וכן נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' שיג סעי' ד). ואף כאן יש לומר שמכיון שבעל העדר אינו יודע כלל שהמיספור יכול להתיר את הבכור, הוא סבור לתומו שהמיספור הוא רק כדי שנזהה את הבכור ונדע מיהם בעליו, והרי זה ממש כבועט בבכור כדי למנוע רדיפה, שאין כוונתו להתירו בכך, ולכן הוא מותר.

    אך יש להקשות על כך ממה שנאמר במשנה לפני כן (לג ע"ב):

"בכור שאחזו דם... וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום - הרי זה לא ישחט עליו. ר' שמעון אומר: יקיז, אע"פ שהוא עושה בו מום."

    ומכאן למדנו שאם הבעלים הטילו מום בבכור, אפילו בטעות, אין הדבר מתיר את הבכור. אמנם מדברי ר' שמעון משמע שמתיר לשחוט את הבכור. אך בסוגיית בכור שרדפו, שהבאנו לעיל, לא הוזכר שהיא רק אליבא דר' שמעון ולא אליבא דרבנן. ובפרט יש מקום לקושיא זו לשיטת הרא"ש (בכורות פ"ה): שבהקזה (סי' ד) - פסק כרבנן, שאם הקיז במקום העושה מום, לא ישחט עליו. ולעומת זאת, ברדיפה (סי' ו) - פסק שבכור שרדפו ועשה בו מום - מותר לשחטו. ולכאורה מה ההבדל ביניהם? הרי שניהם לא כוונו למום, אלא להצלה: פה להצלת האדם ופה להצלת הבכור! ואם נאמר שפעולה להצלת הבכור חמורה יותר מפעולה הנעשית להצלת האדם, א"כ מי שממספר את הבכור כדי שידעו מיהם בעליו, צ"ע אם זה נחשב למעשה הנעשה בשביל הבכור, או בשביל בעליו? ומסתבר שהדבר נעשה עבור הבעלים ולא עבור הבכור.

    אמנם היה מקום לומר שמי שמקיז דם לבכור לא עושה זאת משום צער בעלי חיים אלא כדי שבעליו לא יפסיד את רכושו, וא"כ גם זה לצורך האדם. ובהכרח יש לחלק בין שמירת גופו של האדם לבין שמירתו מהיזק כספי בלבד. וא"כ יש להחמיר בנד"ד. אך יותר נראה לומר שהמקיז דם לבכור, אמנם בטווח הארוך כוונתו לצורך הבעלים, אך בטווח הקצר המטרה היא רפואתו של הבכור עצמו. מה שאין כן במי שממספר את הבכור, שלבכור עצמו אין שום תועלת במיספור, וכל מטרתה, אף בטווח הקצר, אינה אלא לשם בעליו.

    מיהו מסתבר שלא זה החילוק בין שני המקרים, והחילוק הוא אחר: בהקזת דם, הסביר הט"ז (סי' שיג ס"ק ח) את דעת רבנן, הסוברים שאין להתיר בכור עפ"י מום שנעשה ע"י ההקזה. וכתב שהטעם לרבנן הוא משום גזירה, שמא לא יצטרך להקיז במקום שעושה מום, ויש לחוש שיתכוון להתיר את הבכור ע"י שיעשה בו מום. ועפ"י זה יש לבאר את הדין בבכור שרדפו, שהוא מותר משום שאין לאדם כוונה לבעוט בו במקום מסויים. שהרי מתוך כעס הוא בועט בו, ואינו מכוון לכלום. ולכן נחשב המום כאילו נעשה מאליו, ומותר.

    ואם כן, בנד"ד יש לומר גם כן שהבכור מותר. מאחר שהנוהג הוא למספר בהמות באזניהם, ובעל העדר לא יודע כלל שעל ידי כך עושה בו מום, הוא בוחר במקום זה בתום לב ולא בכוונה, וכוונתו היא רק לסמן את הבכור כדי שידעו מי בעליו. ואין מקום לגזור שמא יעשה זאת בכוונה, שהרי כל מה שעושה הוא משום שאינו יודע מהי קדושת בכור, והרי הוא עושה זאת בלי כוונה. ובלאו הכי, בשו"ע (סי' שיג סעי' ו) נפסק להלכה כר' שמעון, שאפילו אם נעשה מום ע"י ההקזה, בכל זאת מותר לשחוט עליו, ולא גזרו שמא יעשה בו מום במזיד. וקל וחומר שאין לגזור במקום שלא גזרו בו חכמים.

    ועי' חידושי הגר"ח הלוי מבריסק (לרמב"ם שבת פ"י הי"ז), שכתב שפעולת הצלה מנחש אינה צידה כלל, אפילו לדעה הסוברת שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת - חייב. וזאת משום שהוא כלל לא מתכוון לצוד, אלא להינצל מן הנחש. וא"כ יש לומר שהוא הדין כאן, כשמתכוון להינצל מן הבכור הרודף אחריו, אין לו שום כוונה להטיל מום בבכור, אלא להינצל. וצ"ע.

 

    ב. הוראה להטיל מום בשוגג

    נותר לנו לברר אם מותר לומר לו שיעשה כן לכתחילה. כי האומר יודע מה משמעות המעשה, גם אם נניח שהבעלים אינם מודעים לכך שבמעשיהם הם מתירים את הבכור.

    נאמר במסכת בכורות (לה ע"א):

"מעשה בזכר של רחלים, זקן ושערו מדולדל (רש"י: לפי שלא היה נגזז מעולם), וראהו קסטור אחד ואמר: מה טיבו של זה? ואמרו לו: בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום. נטל פיגום וצרם אזנו בא מעשה לפני חכמים והתירו. "

    על כך נאמר בגמרא:

"אמר רב חסדא, אמר רב קטינא: לא שנו אלא דאמרו לו (לנכרי שהטיל בו מום, שהבכור לא נשחט עד כה) "אא"כ היה בו מום"; אבל אם אמרו לו: "אם נעשה בו מום" (ע"י אדם) - כמאן דאמרו לי "זיל עביד בי מומא דמי" (ואסור)... "

    ומסתבר דהא בהא תליא. אם אמרו לו בלשון שאין בה הוראה או בקשה לעשות בו מום, לא קנסו אותם בדיעבד. כי מעיקרא לא התכוונו לכך שיעשה בו מום, רק אמרו לו דרך סיפור שאסור היה להם לשוחטו מכיון שלא היה בו מום. אך אם אמרו בלשון בקשה או הוראה, או אפילו בדרך רמז, שהם מעוניינים שיעשה בו מום - קנסו אותם בדיעבד. וזאת משום שאיסור הטלת מום בקדשים הוא לא רק בידים אלא גם בגרמא, ואפילו ע"י אמירה לגוי. וגם למ"ד שבזה"ז אין איסור להטיל מום בקדשים מהתורה (עי' רש"י ע"ז יג ע"ב ד"ה בזמן שבהמ"ק), אסור לגרום לכך שיעשה מום בבכור אפילו ע"י אמירה לגוי. וכנראה החמירו בגלל חומרא דקדשים (עי' רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו, ערוה"ש סי' שיג סעי' א-ג).

    וכך עולה גם מדברי הגרעק"א בתוספותיו למשניות (בכורות פ"ה מ"ג אות יח). הוא הקשה על הצריכותא של הגמ' שם, שיכלה לתרץ שאמירה לנכרי היא רק איסור מדרבנן, בעוד שקטנים המשחקים בבכור ועושין בו מום עוברים על איסור תורה. וכן מוכח מהרא"ש (ב"מ שם), שהקשה על הראב"ד, הסובר שאמירה לנכרי ביתר איסורי התורה מותרת, מהסוגיא בבכורות שקנסו בגוי שהטיל מום עפ"י רמז של ישראל. ומשמע דהא בהא תליא, הקנס תלוי באיסור האמירה.

    ולכן אין לרמוז לבעל העדר שיעשה מום בבכורות בשוגג.

 

    ג. הרבעה טבעית בבכור

    אך עדיין יש לשאול: האם מותר להשאיר את הבכורות בתוך העדר כדי שיפרו את הנקבות ויגדילו את העדר?

    הבעיה מתבססת על מה שפסק הרמב"ם (הלכות מעילה פ"א ה"ט):

"ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. "

    הכס"מ כתב שמקורו של הרמב"ם הוא במסכת מכות (כב ע"א). אולם כבר העיר עליו המשל"מ, וכתב ששם מדובר דווקא בשור פסולי המוקדשים, שהאיסור להרביע אותו הוא מדין כלאיים. אך האיסור להרביע בכור תמים, שאינו כלאיים, מקורו הוא במסכת מו"ק (יב ע"א). הטעם לכך הוא משום "לא תעבוד בכור שורך". ואיסורו אינו אלא מדרבנן, משום שהמרביע אינו עובד בבהמה עצמה אלא רק מרביע עליה. ודבריו תמוהים, שהרי בכור הוא זכר. ואם הוא מרביע את הזכר על הנקבה, הוא עושה עבודה בבהמת קדשים עצמה, והדבר צריך להיות אסור מן התורה!

    ועיין בשו"ת חת"ם סופר (יו"ד סי' שה) שכתב שאמנם אסור להרביע בכור בידיים; אך לתת לו לרעות בעדר כדי שירביע מעצמו, מותר לגמרי.

 

    ד. דינם של הוולדות

    מיהו, יש כאן עדיין בעיה מצד שהבכור הוא רכוש כהן. וכן צ"ע, מה דין הוולדות?

    והנה בענין הוולדות, מסתבר שהם מותרים מדין "זה וזה גורם", ואינם קדושים. והוא הדין שאינם רכוש כהן, שכן לא מצינו שוולדות של זכר שייכים לבעל הזכר. השאלה היא רק שב"זה וזה גורם" הרי אסור לכתחילה, וכאן הוא משאיר את הבכורות לכתחילה כדי להרבות מהם את העדר, והוי "זה וזה גורם" לכתחילה!

    אך עפ"י דברי החת"ם סופר, הסובר שההרבעה בידים אסורה ורק הרעייה בעדר מותרת, יש לומר שזה לא הוי "זה וזה גורם" לכתחילה, והדבר נחשב כדיעבד. ולכן נראה שרק הרבעה בידים נחשבת להנאה האסורה ב"זה וזה גורם", אך הנחת בכור בעדר, כשההרבעה נעשית ממילא - אין זו הנאה האסורה, אלא כדיעבד דמי, וב"זה וזה גורם" היא מותרת.

    מיהו נראה לענ"ד שצריך לתת את הבכור עצמו לכהן, ואם הכהן ירצה להשאירו בידי ישראל, הרשות בידו. אך את מצוות הנתינה לכהן חייבים לקיים. וייתכן שאם ייוולדו וולדות לפני הנתינה לכהן, תהיה לו זכות ממונית מסויימת בוולדות. ולכן אין לבעלים זכות מלאה בוולדות אלו ללא נטילת רשות מהכהן.

 

    תשובה

    לאור האמור, ההוראה לבעל העדר היא כדלהלן:

א. לכתחילה אין להורות לו למספר את הוולדות ע"י נקיבת חור באזניהם; אך אם הדבר נעשה בטעות, הבכורות מותרים.

ב. בכל מקרה צריך לתת את הבכורות לכהן.

ג. מותר להשאיר את הבכורות בעדר כדי שיפרו את הנקבות, אבל אסור להרביע בידיים.

ד. הוולדות שייוולדו מן הבכורות, אינם רכוש כהן, ואין בהם קדושת בכור.