הרב צבי שוורץ

חודשי השמן והדבש

 

    "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח) אלו הם פירות שבעת המינים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

א. מדוע מחלקת התורה את שבעת המינים ע"י המילה "ארץ" לחמישה מינים ושני מינים, ולא כוללת את כולם ביחד, או בחלוקה סימטרית יותר לארבעה ושלושה?

ב. מדוע רק בזיתים ותמרים מזכירים את התוצרת ולא את שם העץ או הפרי, כמו בחמשת המינים הראשונים?

 

שבעה מינים ושבע ארצות

 

    הפרשה, שבתוכה נמצא הפסוק המדבר על פירות הארץ מתחילה במילים: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה" (דברים ח) ומסתיימת במילים: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".

    בפרשה זו חוזרת המלה "ארץ" שבע פעמים. פעמיים בתיאור כולל - הארץ הטובה, וחמש פעמים מתארת שבח מסויים. וכך מבאר הספורנו:

וסיפר חמשת מיני הטוב ובכל אחת מהן אמר ארץ.

הראשון הוא ארץ נחלי מים עינות ותהומות לא מי יאורים ואגמים הרעים.

השני היא ארץ חיטה ושעורה הצריכים מזון.

השלישי ארץ זית שמן ודבש שהם מעדני מלך.

הרביעי ארץ אשר לא במסכנות וכו' שימצאו בה מעות בזול... כי יוקר המעות קשה מיוקר הפירות.

החמישי ארץ אשר אבניה ברזל שבה נמצא ריבוי אבנים קשות ובהירות יפות וטובות לבנין.

הרי, שיש התאמה בין הפסוק המדבר על שבעת המינים המחולק לחמישה מינים ושני מינים, לבין החזרה על המילה "ארץ" שבע פעמים המחולקים לתארים כוללים ומפורטים.

    עפ"י דברי הספורנו שני המינים זית - שמן ודבש הם מעדני מלך לעומת מזון בסיסי.

 

מקום זרע וגפן ותאנה ורימון

 

    כשהעם נודד במדבר מתוארים קשיי החיים בכתוב בתיאור: "לא מקום זרע (חיטה ושעורה) וגפן ותאנה ורימון ומים אין לשתות" (במדבר כ, ה) מדוע מוזכרים חמשת המינים הראשונים, ולא מוזכרים הזיתים והתמרים? עונה על כך ה"משך חכמה":

הם הזכירו את הטעמים שלא היו במן והמן היה טעמו 'כטעם לשד השמן', 'וטעמו כצפיחית בדבש' ולכן לא הזכירו את הטעמים המוכרים, שלא חסרו להם. משום זה נשאו המרגלים אשכול ענבים ותאנים ורימונים, ולא זיתים ותמרים, שזה טעמו במן.

 

זיתי מרה ותמרי אילים

 

    אפשר להסביר את תיאורו של המדבר בפי העם בדרך אחרת. לא רק במן היה טעם דבש ושמן אלא במדבר עצמו הם הכירו את הזית והתמר, מאחר שזית ותמר גדלים בכל מקום, וגם במדבר. בחנייתם באילים היו "שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים" (שמות טו כז) ובמרה השליך משה עץ לתוך המים המרים. במכילתא (בשלח מה עב): "זה אחד מן המקומות שהמתיק מר במר ואין לך מר יותר מן הזית".

    הזית גדל בכל סוגי הקרקע וגם באדמת טרשים קשה "זיתים יהיו לך בכל גבולך" (דברים כח, מ) ,ויש לו כח השרדות גדול. אותו הביאה היונה אל נח, כשכל העולם נחרב במבול "והנה עלה זית טרף בפיה" (בראשית ח יא). כיון שכך אין זה כ"כ שבח המקום, שגדלים בו עצי זית ודקלים, מאחר שעקרונית הם גדלים גם במדבר.

 

ארץ זית שמן

 

    לפי הסבר זה אפשר להבין מדוע מחלק הפסוק את שבעת המינים ע"י המילה ארץ. כשמתאר משה את שבח הארץ, הוא מזכיר את המינים שהם מאפיינים ארץ מבורכת, שיש בה זרע (דגן) וגפן ותאנה ורימון (במדבר כ, ה). אולם, כדי שלא נטעה לחשוב, שחסרים בארץ ישראל המינים שהיו להם במדבר, על כן ממשיך, שהיא גם ארץ זית שמן ודבש, ולא חסרה תמרים וזיתים. אולם גם מינים אלו כשהם גדלים בארץ ישראל משובחים הם יותר מאשר אותם הגדלים במקומות חרבים ושוממים. "זית שמן" הוא זית אגורי - ששמנו אגור בתוכו, ולא זיתים שאינם מובחרים. ו"דבש" הם תמרי הדבש ולא תמרים מצומקים.

    וכך מתרגם התרגום יונתן בן עוזיאל: "ארעא דמן זיתהא עבדין משח ומן תמרהא עבדין דובשא" הרי, שדקדק בשבח הארץ, שמגדלת זיתים ותמרים, שעושים מהם שמן ודבש. לכן בביכורים, שאותם מביאים משבעת המינים, ישנה הדגשה להביא דוקא מזיתים ותמרים מובחרים.

    וכן מובא ברמב"ם בהלכות בכורים (פ"ב ה"ג ע"פ מסכת בכורים פ"א מ"ג) "אין מביאין לא מתמרים שבהרים... ולא מזיתי שמן שאינו מן המובחר". הרי, שהוזכרו בהלכה זו הזית והתמר המשובחים, ולא כללם סתם תחת שם כולל של פירות מובחרים.

    וכך יובן הפסוק:

כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה... ארץ [פוריה ונושבת המגדלת] חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. [אולם היא גם] ארץ [שמשבחת את גידול המדבר והטרש, ומטעי הזית והתמר הופכים באדמתה למטעי] זית שמן ודבש".

    ובפרשת האזינו, כשרוצה משה רבנו לדבר על מעלתה העתידית של הארץ, הוא אומר "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" (דברים לב, יג) וברש"ר הירש כתב:

בא לאמר שגם הפוריות היתרה של הארץ יוצאת מגדר הרגיל ויש בה משום פלא ... ובהשפעת הברכה הזאת עלתה הפוריות על המתחייב מן האיכות הטבעית של האדמה. סלעים ואבני חצץ הפכו לאדמה פוריה וגדלו תמרים וזיתים.

וב"דעת זקנים מבעלי התוספות": "וגם מן התמרים הגדלים על הסלעים יוצא הדבש, והזיתים הגדלים בסלעים הם טובים מאותם שבבקעה לפי שהחמה זורחת עליהם תמיד וממתקן כד"א "וממגד תבואות שמש".

 

דין קדימה בברכות

 

    ראינו, שלזית ולתמר יש חסרון מסוים שגדלים אף בארץ לא נושבת, ומצד שני יש בפירות אלו מעלה,  מאחר שא"י מצליחה להשביחם ולהוציא מהם שמן ודבש. כך אפשר להסביר את המחלוקת במסכת ברכות (מא ע"ב) בין רב המנונא לבין רב חסדא. כשהביאו לפניהם תמרים ורימונים בירך רב הנונא על התמרים בראשונה, וכששאל אותו רב חסדא האם אינך סובר, שכל המוקדם בפסוק קודם לברכה? ענה לו רב המנונא זה (התמר) שני לארץ וזה (הרימון) חמישי לארץ. רב חסדא סבר, שהפסוק מסודר לפי סדר החשיבות, והזיתים והתמרים הם במדרגה פחותה מעצי הפרי הגדלים רק באדמה פוריה, ואילו רב המנונא סבר אדרבא הזית והתמר מציינים דווקא את היכולת המיוחדת של הארץ לגדל אף פירות אלו, ולהפכם לתוצרת משובחת של שמן ודבש. לכן קודמים הם לגפן ותאנה ורימון, שגדלים בכל ארץ נושבת, ולא ניכרת בהם כ"כ מעלתה של הארץ. מובן, שהחיטים והשעורים קודמים לכל, וחשובים מכל הפירות בהיותם מזונו העיקרי של האדם.

    יתכן, שזו גם דעת ר' יהודה במשנה בביכורים (פ"א מ"ו) שגם המביא ביכורים מן החג ועד חנוכה מביא וקורא, כי גם לזיתים ותמרים יש מעלה, שהארץ משבחת אותם, מה שאין כן בפירות הראשונים, שהם משובחים בפני עצמם, ובכל מין יש מעלה, ולכן עד חנוכה מביא וקורא.

 

סדרם של חדשים

 

    את סדר הפירות של שבעת המינים בפסוק אפשר להסביר בכיוון אחר לפי סדר חדשי השנה. שבעת המינים גדלים מניסן ועד כסלו, והפירות עצמם (ללא התבואה) גדלים מסיון ועד כסלו. זאת הסיבה שמביאים שבעת המינים לביכורים מעצרת ועד חנוכה.

    חמישה מינים גדלים בחודשי האביב והקיץ; החיטה והשעורה - בניסן ובאייר, הגפן - בסיון ובתמוז, התאנה - באב, והרימון - באלול. ובחודשי הסתיו תשרי חשון וכסלו מבשילים התמרים והזיתים. "התמרים מטילים שאור אחר ר"ה" (ירושלמי שביעית פ"ה ה"א), והזיתים מבשילים סמוך לעונת הגשמים. ויש זנים אפילים, שמבשילים "משתרד רביעה שניה" (ירושלמי פאה פ"ח ה"א). יתכן, שהמילה "ארץ" לפני הזית והתמר רוצה לציין את חודשי השנה החדשה המתחילה בתשרי. ובעוד חמשת המינים גדלים בשנה אחת, הרי שני המינים גדלים בשנה החקלאית החדשה המתחילה באחד בתישרי.

 

    בסדר הפירות שבכתוב נרמזים זמני הבאת הביכורים. הגפן התאנה והרמון כסדרם בפסוק כך גם סדרי הופעתם בטבע. זמן זה הוא הזמן העיקרי של הבאת הביכורים מעצרת ועד החג.

    המרגלים, שתרו את הארץ בתקופה זו, הביאו ב"ימי בכורי ענבים" אשכול ענבים ומן הרמונים ומן התאנים, כי רק מינים אלו גדלים בזמן הבאת הבכורים. כך גם יובנו המשניות (ביכורים פ"ג מ"א, מעשרות פ"ב מ"ו, ברכות פ"ו מ"ח) המזכירות רק את התאנה ,הגפן והרימון. שונים הם שאר ארבעת המינים: החטה והשעורה, שמבשילים לפני זמן ההבאה, והזית והתמר, שמבשילים אחר זמן ההבאה העיקרי ובהם שינתה התורה את הסדר. בטבע קודמת השעורה לחיטה והתמר קודם לזית שלא כסדרם בפסוק. יתכן, שבהקדמת החיטה רמזה התורה לזמן התחלת הבאת ביכורי הפירות מעצרת, שנקראת "ביכורי קציר חטים" (שמות לד כב). ובהקדמת הזית רמזה לסוף הזמן, שהוא חנוכה, שסימנו שמן זית, שהדליקו בו את מנורת המקדש, שממנו נאצלה מצוות הדלקת נר חנוכה.

 

מעצרת ועד החג מביא וקורא

 

    לפי חלוקה זו אפשר להבין את המשנה העוסקת בהבאת הביכורים (ביכורים פ"א מ"ו) "מעצרת ועד החג מביא וקורא, ומהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא". הסיבה שנזכרת בגמרא (פסחים לו ב) היא, היות שלקיטת רוב הפירות עד החג, ואז הוא זמן שמחה, וכתוב בביכורים "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו יא).

    אולם אפשר לראות בחלוקה זו את ההבדל בין המינים. הזית והתמר, שמבשילים בשנה החדשה, על אף שהם משבעת המינים ולתרומות ומעשרות אין דינם שונה, אולם בביכרוים יש להם דין אחר, ואינם מצטרפים יחד עם המינים שנלקטו עד חג האסיף "וחג האסיף תקופת השנה". וכך מביא הברטנורא: "אע"פ שהרבה פירות נלקטים עד חנוכה מכל מקום שמחת אותה שנה כבר נגמרה בחג הלכך מביא ואינו קורא".

 

סיכום

 

    ארץ ישראל משובחת בפירות רבים, אולם ישנם שני סוגי מעלות בארץ:  היא ארץ פוריה, שמגדלת פירות שאינם גדלים במדבר ובערבה. יחד עם זאת היא גם מגדלת פירות, שגדלים בכל מקום, והופכת אותם לתוצרת משובחת ביותר, כך מתחברים כל הפירות לציין את מעלת הארץ הנבחרת, שהיא גם טובה וגם מטיבה. מלבד זאת משקפים שבעת המינים את מעגל השנה החקלאית כשהזית והתמר מציינים את סיומה.