[1] משנה (כלאים פ"ב מ"ג); רמב"ם (הל' כלאים פ"ב הי"ד).

[2] חזו"א (כלאים סי' ד ס"ק כד); חוקות שדה (פרק ג ס"ק קכב). וכ"כ הרדב"ז (פ"ב הי"ב בסופו) בדעת הראב"ד (השגה שם), ומסתבר שאף הרמב"ם אינו חולק בנקודה זו. מדברי הרמב"ם (הל' ז) עולה שחיוב העקירה הוא רק למעט את הכמות לפחות מ- 24\1.

[3] עפ"י רמב"ם (פ"ב ה"ח-ה"ט).

[4] חזו"א (סי' ד ס"ק כד).

[5] החזו"א (שם ד"ה פ"ב)  כתב שלדעת אבא שאול במשנה צריך לחרוש כך שיהיה בטוח שלא תעלה כמות כה גדולה של ספיחין, ואילו לדעת רבנן ניתן להקל גם אם אינו בטוח בכך, משום שסוף סוף עשה מעשה המראה שאינו מעוניין בספיחין אלו. וצ"ע בדעתו, מה הדין כשיודע בוודאות שתצמח כמות גדולה של ספיחין גם לאחר החרישה. ועי' רמב"ם (הל' יד) וראב"ד (השגה שם).

[6] מהר"י קורקוס (פ"א ה"ד), הכס"מ (שם) והאמרי בינה (ח"א סי' י) אוסרים; והרדב"ז (פ"ב ה"ט) ומראה הפנים (פ"א ה"א ד"ה טעמא) כתבו בדעת הרמב"ם (פ"א ה"ד) שהדבר מותר. וכן דעת הרמב"ן והר"ן (חולין ס ע"א ד"ה הרכיב). ועי' חוקות שדה (מ"מ ס"ק ז, תלמי שדה ס"ק ו).

[7] מדברי הרדב"ז (פ"ב ה"ט) משמע שגם כאשר מין אחד הוא מאכל בהמה ומין אחד הוא מאכל אדם - הדבר מותר. ואילו לדעת הישועות מלכו (קרית ארבע פ"א ה"ד) והחזו"א (סי' א ס"ק יד ד"ה כלאי) במקרה זה הדבר אסור, ולדעתם אף המקילים לא התירו אלא כאשר שני המינים הם מאכל בהמה.

[8] עי' מרכבת המשנה (פ"א ה"ד בסופו); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים, מצוות התלויות בארץ סי' כב); ארץ חמדה (מהדורה ראשונה עמ' קנח).

[9] הר צבי (זרעים ח"ב סי' כט). ועי' מש"כ הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים ח"ג סי' כב) להקל בשעת דחק הנוגעת לקיום המשקים.

[10] מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כו) התיר זריעת שיבולת שועל עם בקיה בתנאי שהדבר נעשה ע"י גוי ובזרעים שבבעלותו, בצירוף השיקול שגם לדעה האוסרת אין בזה אלא איסור דרבנן, ואף יש אומרים שאיסור כלאיים בזמן הזה אינו אלא מדרבנן; וכל זה מפני הדוחק ולצורך יישוב ארץ ישראל.

[11] עי' רמב"ם (פ"ב הי"ד).

[12] מכיוון שמדובר באדמות מדינה מוכרזות, החיטה אינה שייכת לערבי שזרע אותה באופן בלתי חוקי, ולכן אין בכך איסור גזל. וגם אין לזורע הזכויות של "היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות".