הרב יהודה הלוי עמיחי

גביית תשלום עבור תרומה (תגובה)

 

    הרב עזריאל אריאל שליט"א  (אמונת עתיך 23 עמ' 20), ערער על המנהג למכור תרומת חיטה לכוהנים בזול, באומרו שגביית התשלום עבור התרומה יש בה משום גזל הכוהן, ובנתינת התשלום על ידי הכוהן יש משום "ושיחתם ברית הלוי". ברצוננו להגיב על דבריו ולהציע פתרונות חדשים לבעיות שהעלה במאמרו.

    הנהוג היום הוא שהמשקים מביאים חיטה לא מופרשת לממגורות, ושם מפרישה המדינה (חברה פרטית שמקבלת את הזכויות מהמדינה) תרו"מ. את תרומת החיטה מבודדים, והחברה מוכרת אותה למשקים בעלי רפת. למשקים אלו סידור מיוחד כך שכוהן הוא מבעלי הרפת, ויכול להאכיל את בהמותיו בתרומת חיטה. החברה מוכרת את חיטת התרומה בכ- 70% מערכה בשוק, למשקים מאושרים ששומרים את  החיטה על פי ההלכה, ובפיקוח רב. נוהג זה קיים בארץ ישראל שנים רבות, ואף מרן הראי"ה קוק זצ"ל כתב (אגרות הראי"ה ח"א סי' קיט) שנהגו כך, וכשהוקמה המדינה הדבר הונהג על ידי הרבנות הראשית, וכן על ידי ועדי כשרות שונים שיש ברשותם חיטה.

 

א. גזל השבט

 

    הגמרא (בכורות כו ע"ב) אומרת:

|"הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחים אין נותנים להם תרומת מעשר בשכרן, ואם עושין כן חללו, ועליהן הכתוב אומר שחתם ברית הלוי".

    מדברי הגמרא עולה שישראל הנותן לכוהן מעשר כתמורה לעבודתו, הרי זה מחלל את המעשרות, אולם הגמרא לא העלתה הו"א שיש בכך משום גזל השבט. ההסבר הוא שהתרומה הגיעה לידי כוהן, ואין כאן גזל השבט, אלא שיש כאן חילול מעשרות, שהוא משתמש בתרומת מעשר לצורך תשלום שכר. ולמרות שהיו חכמים שרצו לקנוס את בעל הבית שנתן לכוהן את שכרו מהתרומות שיפריש שוב תרומת מעשר, בכו"א לא קנסו (כמבואר שם בגמ'), והתרומה חלה. אנו לומדים מכאן שבנידון דידן אין שאלת גזל השבט, אלא שיש לדון האם עוברים על איסור "ושיחתם ברית הלוי".

 

ב. "ושיחתם ברית הלוי"

 

    איסור הסיוע הוא שכוהן יגרום לכך שיתנו לו את התרומה ולא לחברו, וכפי שהרמב"ם כתב (פי"ב הי"ח):

אסור לכהנים וללויים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהם, וכל המסייע חילל קדש השם, ועליהם נאמר, שחתם ברית הלוי, ואסור לישראל להניחן שיסייעו, אלא נותן להם חלקן בכבוד.

    מדברי הרמב"ם עולה שהאיסור הוא כאשר ינתן לכוהן אחד ולא לחברו, וכפי שממשיך הרמב"ם ואומר (שם הי"ט) "וכן אסור להם שיחטפו תרומות ומעשרות, ואפילו לשאול חלקן בפיהן אסור, אלא נוטלין דרך כבוד". מוכח שאיסור "ושיחתם ברית הלוי" הוא כאשר דואג שכוהן אחד יקבל והשני לא. במציאות של ימינו, שישנה כמות גדולה ביותר של תרומת חיטה, ואין די משקים שיכולים לקבלה (מכיוון שאפילו משקים שומרי תורה ומצוות יש בהם שאינם יודעים כיצד לטפל בתרומה, ויש שאינם רוצים מכיוון שהטיפול בתרומה דורש השקעה והפרדה בין פרות מבכירות ושאינן מבכירות, ואיסור האכלה  בשבת וכו') הרי שיש מספיק חיטה לכולם,  מנ"ל שיש בכך איסור "ושיחתם ברית הלוי", שהרי יש מספיק תרומת חיטה לכל כוהן שיאמר שהוא מעוניין.

    יש להוסיף שבנידון דידן לכאורה, כל כוהן שיבוא ויקח תרומת חיטה רק יעזור למשווקים, שהרי אין מה לעשות בתרומת החיטה מלבד לתתה לכוהן, וא"כ כל משק שלוקח תרומה זו איננו גורם להשחתת ברית הלוויים, אלא אדרבא - הכוהנים מסייעים בכך שהם מוכנים לקבל את תרומת החיטה.

 

ג. נתינה לכוהן שימכור לכוהנים אחרים

 

    נראה, שעל מנת להתרחק מחשש "ושיחתם ברית הלוי" אפשר לתת לכוהן את תרומת החיטה מיד לאחר ההפרשה המרכזית, והכוהן לאחר מכן יכול למכור לכוהנים אחרים. אלא שגם על עצה זו יש מקום לערער, שהרי אם יעשו כן באופן קבוע, הדבר ייעשה הרגל, שהכוהן נותן את השכר לחברה, ושוב יש בכך משום מחזי כמסייע, וכפי שכתב הרמב"ם (פי"ב הי"ט):

"נתן תרומה לכהן על מנת להחזירה יצא ידי נתינה, ואסור לעשות כן מפני שנראה שמסייע בבית הגרנות";

    ונראה שאין להבדיל בין מקרה שבעה"ב נותן על מנת להחזיר לבין מקרה שהנותן בטוח שהכוהן יחזיר מעצמו, בכל כה"ג יש משום מסייע בבית הגרנות, וכ"כ החזו"א (מעשרות סי' ח ס"ק ה ד"ה וכתבו). לכן נראה שעדיף שאחד הבעלים של החברה המרכזת את כל החיטה של המדינה יהיה כוהן, והוא יהיה ממכירי כהונה של החברה וממילא, כשיפרישו תרו"מ, יזכה מיידית בתרומות. לאחר זכייתו הוא יוכל למכור את התרומה בדמים בזול כפי שכל כוהן יכול למכור את תרומותיו לאחר בזול.

    ואמנם עדיין יש מקום לערער על הצעה זו, כיוון שהכוהן זוכה לאחר גמר המלאכה, וז"ל הרמב"ם (מעשר פ"ו הט"ו):

"כהן ולוי שלקחו פירות מישראל לאחר שנגמרה מלאכתם - מוציאין את התרומה והמעשרות מידיהם ונותנים אותם לכהנים וללויים אחרים. קנס הוא להם כדי שלא יקפצו לגרנות ולגתות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים, ואם קנו קודם שתיגמר מלאכתם כגון שלקחו תבואה קודם מירוח - אין מוציאין".

    לפי דברים אלו, אם נגדיר שנגמרה מלאכת החיטה בשדה הבעלים בהקצרה בקומביין, הרי שמהעשרות שייכים לכוהנים ולוויים אחרים ולא לכוהנים וללוויים שקנו את התבואה*, ואילו לפי הצעתנו התרומות והמעשרות שייכים לבעלי החברה.

    אולם נראה שבנד"ד, שאין החיטה במשק חופשי, אלא כל החיטה של המדינה מנוהלת ע"י חברה מסויימת של המדינה - אין כוהן זה (שהוא מבעלי החברה) נחשב כאילו קפץ לקחת בגרנות שהרי אף אחד מלבדו אינו יכול לקנות בגלל חוק המדינה.

    דבר נוסף שאנו משפרים בדרך שהוצעה, שהכוהן זוכה משעת ההפרשה, שהרי כעת הוא יכול ליטול שכר הבאת התרומה (תרומות פי"ב הי"ז) וכמו כן דמי אכסון ושמירה על החיטה ולכן המחיר של  70%, שהוא המבוקש, קרוב להיות אמיתי.

 

ד. סיכום

 

1. לכתחילה יש לתת את התרומות לכוהן בכבוד וללא תשלום.

 

2. כאשר יש חשש שהתרומות לא ינתנו, עדיף לשתף כוהן בחברה הממונה מטעם המדינה על טיפול בחיטה.

 

3. הכוהן יזכה בתרומות כמכיר כהונה.

 

4. הכוהן שזכה בתרומות יכול למכור בזול לכוהנים שיטפלו בתרומות כהלכה.