הרב צבי שוורץ

"ארבעת המינים" - ייחוד ואיחוד

 

    נאמר (ויקרא כג, מ):

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"

    ההלכה למשה מסיני זיהתה אותם בשמות הידועים לנו כיום כאתרוג, לולב הדס וערבה. כך פירשו זאת גם התרגומים על המקרא: "אתרוגין ולולבין והדסין וערבין דנחל". בעיון זה רוצים אנו למצוא את המשותף בין מינים אלו ולהבין במה נשתנו אלו ממינים אחרים.

 

א. הטוב, היפה, המצוי והרענן

הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק מג) כתב:

   

"ונראה לי בארבעת מינים שבלולב שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ומים אין לשתות אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות. ולקח לזיכרון זה הנאה שבפירות (תמר) והטוב שבריחו (אתרוג) והיפה שבעלים (הדס) והטוב שבעשבים (ערבה) ואלו ארבעת המינים הם אשר קיבצו שלושת הדברים האלה: האחד - רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למוצאם. והענין השני - טוב מראם ורעננותם. והענין השלישי - עומדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים מה שאי אפשר באפרסקים וברימונים ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהם".

 

ב. שלמות של שמחה

 

    במדרש תנחומא (אמור יט):

"זש"ה כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים לה) תדע לך שהלולב הזה דומה לשדרה של אדם. והדס דומה לעינים והערבה דומה לשפתים והאתרוג דומה ללב אמר דוד אין לך אבר אחד גדול מאלו שקולין הן כנגד הגוף".

עפ"י מדרש זה מסביר ספר החינוך (מצווה שכד) בטעם מצוות הלולב:

"לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל כי הוא עת אסיפת התבואות ופרות האילן לבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף; וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת לזכותם להיות עקר השמחה לשמו, ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים, בעת ההיא צונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כלם משמחי לב רואיהם, ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר שהם דומים לאברים שבאדם היקרים, שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו; והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא; וההדס דומה לעינים, לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו; והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו ויירא מה' אף בעת השמחה".

 

ג. השלמות של ניגודים

 

    חז"ל ראו בצמחים אלו לא רק את מה שיש בהם אלא גם מה חסר בכל מין וארבעת המינים מהווים השלמה אורגנית דווקא בלקיחתם כאחד. ובמדרש (ויקרא רבה פר' ל פיס' יב):

"פרי עץ הדר - אלו ישראל. מה אתרוג, יש בו טעם ויש בו ריח - כך ישראל, יש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים - אלו ישראל. מה התמרה, יש בה טעם ואין בה ריח - כך יש בישראל שיש בהם תורה ואין מעשים טובים. הדס - יש בו ריח ואין בו טעם. אלו ישראל, שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. ערבה -  אין בה טעם ולא ריח אלו בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים".

    על יסוד שוני זה ראו חז"ל במינים אלו דימוי של כלל ישראל על כל גווניו שיוצרים הרמוניה של ניגודים; אנשי מעשה ואנשי רוח, פשוטים מול אנשי מעלה, שבונים עם בריא ע"י אינטרקציות חברתיות.

    המקובלים ראו בכל אחד מן המינים אות אחת מאותיות השם הקדוש, שההדס רומז לאות י', הערבה לאות ה', הלולב לאות ו', והאתרוג לאות ה', וביחד יוצרים את שמו המלא של הקדוש ברוך הוא, ובזוהר (רעיא מהימנא פנחס דף רנו ע"א) מביא שארבעת המינים הם כנגד הספירות: שלושת בדי ההדס - כנגד חסד, גבורה ותפארת, שני בדי הערבה - כנגד נצח והוד, הלולב - כנגד היסוד והאתרוג - מלכות.

    בתפיסה זו, רואה הקבלה בכל חלק מחלקי הטבע בבואה רוחנית שהביטוי התחתון שלה הוא עולם  החי והצומח אולם השורש העליון שלה הוא מציאות רוחנית שלימה.

    ראייה משלבת זו, שרואה בכל מין ייחוד מסוים, אולם החיבור יוצר מכנה משותף, עולה מתוך התבוננות עמוקה בטבעם של מינים אלו במקומות ובתנאי גידולם ובצורתם השונה.

 

ד. ארבעה אזורי גידול

 

    התמר התרבותי (Phoenix dactylifera) הוא מין צמח הנמנה עם סוג יחיד בתת משפחת התמריים והוא החשוב ביותר בסוג הכולל 12 מינים, ופירותיו מתוקים וראויים לאכילה. הוא גדל בעמקים החמים.

    האתרוג (Citrus medica) הוא עץ קטן מקבוצת הלימוניים של הסוג הדר ומייצג את מטעי השלחין.

    ההדס המצוי (Myrtus communis) הוא שיח ירוק-עד ריחני בעל עלים תמימים ערוכים בדורים של 3 או 4 ומייצג את בתי הגידול ההרריים ועשירי המים ונפוץ במורדות הכרמל והר כנען ובעמק הירדן העליון.

    הערבה (Salix) שייכת לסוג עצים ושיחים למשפחת הערבתיים ומייצגת את גדות הנחלים.

    איזורים אלו שונים הם באקלים המצוי בהם, בסוג האדמה ובמבנה פני השטח, ובחג הסוכות - הבא לפני עונת הגשמים - מביאים מינים אלו מארבע אזורי הארץ השונים "וארבעת מינים הללו אינם באים אלא לרצות על המים" (תענית ב ע"ב) ומתפללים שהארץ כולה, על עמקיה וגיאיותיה, על הריה ונחליה, תהייה מבורכת וגשומה.

 

ה. צמחי מים ביבשה

 

    לא רק אזורי גידול שונים בארץ ישראל מייצגים צמחים אלו, אלא יש להם מכנה משותף שקשור לזיקתם המיוחדת למים, וכדברי הגמרא בתענית (ב ע"ב) "ארבע מינים הללו אי אפשר בהם בלא מים".

    האתרוג - שלא כמו שאר עצי ההדר - הוא מטע שלחין "וגדל על כל מים" ובמסכת סוכה (לה ע"א) דרש בן עזאי את המילה פרי עץ הדר מלשון הידור שכן בלשון יוונית קוראים למים הידור  .(Hidro)

    התמר נותן פרי בעיקר בעמקים חמים רוויי מי תהום ובלעדיהם פירותיו מצומקים ותנובתו דלילה.

    הערבה גדלה על שפת הנחלים וזקוקה למקורות מים מתוקים זורמים ושופעים.

ובסוכה (לג ע"ב) "תנו רבנן: ערבי נחל - הגדלים על הנחל". וברש"י (שם): "אף שבשל בעל כשירה, אולם מצווה בערבת נחל".

    ההדס גם הוא איננו שיח יבשתי אלא צומח במקומות הרריים עתירי מים.

    לקיחת מינים אלו בסוכות, וניענועם בשעת ההלל הם בקשה וזעקה ש"זועקים" עצי היער הזקוקים למים רבים ובלעדיהם קיומם חסר. והפסוק "אז ירננו כל עצי יער" נדרש על ארבעת המינים בחג הסוכות.

    מעניין שדווקא הערבה נלקחה לקיום מנהג נוסף בחג הסוכות. בזמן שבית המקדש היה קיים היו מניחים אותה על גבי המזבח וכיום, ביום "הושענא רבה" (היום השביעי של חג הסוכות), מתפללים תפילות מיוחדות ולבסוף חובטים אותה על גבי הקרקע מכיוון שהיא זו שמסמלת ביתר שאת את בקשת הישועה למים, ואף שמה של הערבה ביום זה "הושענא".

 

ו. זיכרון היסטורי

 

    נוגה הראובני בספרו "טבע ונוף במורשת ישראל" (עמ' 77) רואה בארבעת המינים את סיפור תולדות העם בדרך להתגבשותו מיציאת מצרים דרך המדבר, הכניסה לארץ דרך הירדן וההתבססות וההתנחלות עד לישיבת הקבע.

"כפות התמרים" - הם היו לצל מעל ראשיהם של בני ישראל בתקופות חנייתם בנאות המדבר וישיבתם בסוכות. התמר הוא "בן המדבר" וסמלו.

"ערבי נחל" - הם העצים הגדלים על גדות הירדן ולאורך הנחלים הנשפכים אליו ואל ים המלח, ומזכירים את החנייה בערבות הירדן (הן "ערבות יריחו" או "ערבות מואב") ואת חציית הירדן בשעת הכניסה לארץ. "עץ עבות" - הוא  רמז ל"סבכי היער" העבותים והסבוכים שבנ"י מצאו בארץ בימי יהושע ותפקידם היה לברא אותם. "פרי עץ הדר" - מסמל את המטעים הדשנים והמניבים פרי של ארץ נושבת ומבורכת.

 

ז. ירוק של חיים

 

    בעולם הצומח ישנם צבעים רבים ותפקידים רבים להם, אולם הצבע הירוק הוא הצבע השולט והמהווה מכנה משותף לכל עולם הצומח. הצמח באמצעות הכלורופיל (הירוק) לוקח את היסודות הפשוטים בטבע יחד עם המים - שהם החומר הקיומי השכיח - ועם אנרגיית השמש ומרכיב את הסוכרים שהם אבני הבניין של כל עולם הצומח והחי. מלבד הערבה, צמחים אלו הם "ירוקי עד", וביחד עם הערבה הירוקה מביעים את הקיום הבסיסי של הטבע והבריאה. ולא רק העלים וכפות התמרים, אלא אף הפרי הראוי לקיום מצוות האתרוג אינו הפרי הצהוב הבשל אלא זה בעל הצבע התרוג וכך מודגשת טבעיותו של החג שכולו תפילה שיצליחו הזרעים ושתילי המטעים להיקלט, לנבוט ולהוציא ענפים וגבעולים ירוקים.

 

ח. צורת עץ

 

    כשנתבונן בצורתם של מינים אלו נראה שיוצרים הם בחיבורם צורת עץ שלם.

    הלולב התמיר הוא הגזע החסון.

    ההדס בעל הגבעול הזקוף הוא ענף העץ.

    הערבות הם העלים וגם השורשים הארוכים הנשלחים אל מקורות המים.

    והאתרוג הוא הפרי הבשל.

    אף בפסוק שהבאנו לעיל נרמזת שלמות זו" :פרי עץ הדר", "כפות תמרים", "ענף עץ עבות", "ערבי נחל".