הרב יעקב אפשטיין

כבוד האדם*

 

א. כבוד שמים והבאתו לכבוד הבריות

 

    כתב הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה ברכות פ"ב פיס' כא):

"ראוי לדעת כי עיקר חשיבות המציאות כולה הוא רק מפני ששם ד' נקרא עליה, ושם השם הוא המביאו לידי תעודת הכבוד הגדול שהכין לו. אבל כשנשקיף על המציאות מבלעדי כבוד שמים, במה נחשב הוא, לאיזו תעודה ומטרה נכבדהו?!"

    ערך המציאות נובע מתוך כך שהיא מגלה את שם ה'. ככל שהמוסר וההנהגה בין אדם לחברו, בין עמים לעמים אחרים, בתוך העמים ובכל המציאות יתקרבו יותר לערכי צדק ויושר אלוקיים יתגלה יותר כבוד שמים והאיכות האמיתית של חיי האדם תגדל...

    ובמקום אחר (שם פיס' לא) הוא כותב:

"יסוד כבוד שמים באמת הוא שע"י כבוד שמים נעשים כל דרכי היושר מכוונים בעולם, ובהבטל כבוד שמים חלילה אפילו במקצת, נתמוטט יסוד הצדק והמוסר בכלל, ואז ילכו בנ"א בחשכה".

    עולה מן הדברים שהכבוד כיחס  לרבש"ע, להדרכותיו ולמצוותיו נצרך לנו כדי שחיינו יהיו שלמים, אמיתיים ועמוקים."

 

1. שלילת הבנה מוטעית בכבוד שמים

   

    ממשיך הרב זצ"ל (שם פיס' לא):

"וזהו עיקר הקפידא בכבוד שמים, כי אין הקב"ה צריך לכבודינו, אלא שכבודו ית' הוא מצד עצמו יסוד ההשלמה התכליתית לכל נוצר".

    אנו מתכבדים ככל שחיינו יותר מתאימים ויותר שואבים מן האורה האלוקית. וזה כבוד מלכותו, שהמלכות כולה - הבריאה, מתאימה חייה לדרכי רבש"ע.   

 

2. כבוד הבריות וזיקתו לכבוד שמים

 

    ממשיך הרב (שם פיס' כא):

"ע"כ כבוד האדם אינו ראוי כי-אם ע"י מה שאנו מקדימים כבוד שמים, ומכבודו יש כבוד לברואיו, שהכינם לתכלית נכבדה".

וכשאין הדברים כך, התוצאות הן (שם פיס' כ):

"המתחזק באנושיות מבלי להזכיר שם שמים ולהורות שיסוד השלום בעולם הוא שמו של המלך שהשלום שלו ב"ה, אף שהוא מאחד לשעה, אבל ע"י מיעוט הכרה בכבוד שמים, יתגדלו בהכרח התכונות הרעות, ואהבת כל אחד לעצמו תתרבה, עד שלא יכון מצב השלום ויהיה חיבור שסופו מביא לפירוד ולחסרון גדול".

 

ב. כבוד בין הבריות כמידת דרך ארץ

 

    כתב הרב קוק זצ"ל בעין אי"ה למסכת שבת (פיס' קיב):

"הוקרת החיים ובעליהם והאהבה להם, צריכה לעולם לבא מצד העליון שיש בחיים. כלומר, מפני שכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון להוציא ממנו, מעצמו, או ממעשיו, או מפעולותיו בעת מן העתים, את הטוב והישר שבו, את ההרגשים הטובים והנעלים, את ההנאות הנאות והיפות, שהם טובים לשעתם וטובים לעד ולעולם, טובים למי שנהנה מהם וטובים לכלל כולו".  

    חשוב לשים לב שהרב זצ"ל אינו מעמיד את הכבוד לבריות כמושג בפני עצמו, אלא משלים לו אהבה - "הוקרת... והאהבה להם", והכבוד והאהבה הללו כלפי הנשואים הרבים באים מצד הטוב והיושר, הצדק והשלמות שיש בהם, או שעתידים לצאת מהם, כנבראים שברא הקב"ה.

    ומוסיף הרב שלא רק צריך ללמוד לכבדם ולאהבה אותם, אלא:

"ובשביל הצד העליון הזה, שהוא המטרה שבחיים, שכל העולם כולו נברא בשבילו, ראוי לסבול ולשא ג"כ את כל הדברים הנגררים עמו, שאע"פ שפעמים רבות הם נוטים מדרך הטובה והישרה ומעקשים את יושר התעודה התכליתית של החיים, מ"מ סוף סוף יש למצוא בכל דבר וענין יחש ג"כ אל הטוב והיושר, אל החכמה והצדק, בדרך רחוק או קרוב, שמצדו ראוי לסבול ג"כ את הפסולת והמותר המעוקם".

    היינו: הכבוד האמיתי הוא היחס אל הנברא מצד הדברים החיוביים הנמצאים בו או שעתידים לצאת ממנו ומפעולותיו, ובגללם ראוי לסבול אף את המותרות המיותרות שמקשות ומפריעות לשלמות לצאת לפועל, כשם שהקב"ה מקיים ונושא את עולמו עם כל יצוריו, אף הרשעים והגרועים שבו, מפני שאף הם בכללות נצרכים לעולם. ואפילו שלעתים אותם צדדים פסולים שבו, הם פניו החיצוניים, צריך להעמיק ולהכיר בכל נברא את הצד החיובי שבו ומצד זה להוקירו.

 

1. הכבוד האמיתי ומפסידיו

 

    בהמשך (פיס' קטז), הרב מחדד יותר מהו המקור המידותי בנפש לכבוד אמיתי, וכיצד בחסרון אותו מקור - האדם מגיע לביזוי הבריות ורדיפת כבוד מדומה:

"דרך הענוה האמיתית היא לכבד ג"כ את עצמו במדה הראויה, כי יסוד הענוה היא הכרת האמת לאמתתה, בלא שום עורון וערבוביא של דמיון, שברוב האנשים האהבה הנפרזה לעצמם מסמאת את עיניהם מלראות בחסרון הנמצא בעצמם, וממילא גם בטובת ריעיהם ויתרונם".

    היסוד של כבוד אמיתי הוא ענווה אמיתית, והיא המבוססת על הכרת האמת: לדעת את עצמו ומקומו. בלא זה האדם מגיע לקנאה ורדיפת כבוד לא לו, משום שהאגואיזם גורם לו לראות עצמו כשלם בלא הבחנת חסרונו, ואת האחרים כאילו הם קטנים וחסרים.

"אבל הענו רואה את עצמו מכובד מצד צלם אלקים אשר בו, מצד החכמה והטוב הנקנה בנפשו, ומוכן לראות ג"כ את חסרונותיו בלא שום משוא פנים, וכן רואה הוא ביתרון חבירו מצד צלם אלקים וסגולת הנפש".

 

2. הכבוד, גורמיו ותוצאותיו

 

    וממשיך הרב זצ"ל (פיס' קיז) את שרשרת הדעות והמידות הטובות המביאות לידי מעשים טובים:

"מתנאי הענוה הוא שיחובר עמה הכבוד לזולתו. אמנם הכבוד כשהוא לעצמו עוד איננו גמר התכלית כ"א שתחובר עמו האהבה. והאהבה כשמתחברת עם הכבוד תביא לידי מעשה, להיות מוכן לטובת חבירו בפועל. וכשתהיה ההכנה להיטיב מצורפת עם רגשי הכבוד והאהבה, אז תהיה הטובה מקובלת להמקבל ולא ירגיש עמה בושה וכבידות".

    כך הוא הסדר האמיתי והחינוכי: ענווה השוקלת בדרך אמיתית המביאה לכבוד ולזהירות בכבוד חבירו. וממנה לאהבת רע ורצון לעשות עמו ולטובתו בכל הנצרך בידידות וללא בושה.

 

ג. כבוד לנושאי משרות

 

    במקום אחר הרב קוק מסביר מה החשיבות במצוות הכיבוד שהטילה עלינו התורה (חבש פאר פ"א ועי' מו"נ ח"ג פל"ו):

"א"כ כאשר נתבונן על הנהגת העולם כולו נראה,  כי הסיבה העקרית לתקון האמתי והסדר הנכון שבבני אדם אינו כי אם נתינת הכבוד למי שראוי לכבדו.

מכבוד החכמים - מסתעף אהבת תורה וחכמה ומדות טובות ויראת ד'.

מכבוד הורים - מסתעף חנוך ישר העושה פרי ברכה בלב הבנים, לעת יגדלו.

למעלה מזה, מכבוד מלכים - מסתעף כללות התקון האמתי בחיי האדם המדיני (=החברה).

נמצא כי רגש הכבוד פועל לקיום העולם בכלל".

    מתבאר שרגש הכבוד שאנו מצווים וצריכים לנהוג בו, עניינו ההערכה האמיתית מחד גיסא והסוביקטיבית מאידך גיסא המכינה את ההשפעה המפורטת. רגש זה איננו בשביל נשואי הכבוד - אותם שמתכבדים על ידינו לא הם הצריכים אותו, אלא אנו הנוהגים בכבוד אל  אותם מורים ומושלים.

    רבש"ע נטע בנו את רגש הכבוד והטיל עלינו לפתחו, כדי שהקשר בין האדם למדריכיו יהיה קשר חיובי, עליו ייבנו חינוך והדרכה נכונה. ועל יחסי הכבוד והאמון ההדדי ייבנו חברה ועולם בריאים ומאוחדים המסוגלים להעלות את העולם לחיי שלמות אלוקיים.