הרב שלמה אבינר

דרכו של יהודה המכבי*

 

א. הסתייגויות המתנגדים למרד

 

    בבירור דרכו המיוחדת של יהודה המכבי יש להתייחס לחילוקי הדעות בינו לבין המתנגדים למרד. בימינו, מבחינה מסוימת, המצב דומה, שהרי אנו נלחמים על עצמאותנו יותר משלושים שנה, לכן יש מקום ללמוד מן הימים ההם על הזמן הזה. למרד קמו מתנגדים לא רק מתוך המתייוונים ודומיהם, אלא גם בין היהודים במחנה ישראל פנימה.

    רוב הידיעות ההסטוריות על מרד החשמונאים לקוחות משלושה ספרים: ספר החשמונאים, ספר מלחמות היהודים וספר קדמוניות. ברוב העניינים, שלושת המקורות האלה מתאימים זה לזה. מהו המקור המציין את קיומם של מתנגדים למרד בכל שלביו, אף לאחר הניצחון? העובדה הפשוטה, המצוינת בכל המקורות, שבראשית המרד מספר חיילי יהודה המכבי לא עלה על כמה מאות, מעידה על כך בצורה ברורה.

    יהודה המכבי הוביל מהלך גדול למען עם ישראל - לחימה על חרות הדת ועצמאות העם.  הכיצד רק כמה מאות הצטרפו אליו?  ודאי שהיו פחדנים בעם ישראל, אך לא כולם. אם כן, היכן היו כל מליוני היהודים? אפילו בקרב אמאוס המפורסם, שהוא הרביעי במספר, ושנערך לאחר שלושה נצחונות שהעידו על יהודה המכבי שאינו סתם הרפתקן אלא אדם החמוש בכישרון אדיר ששואף לפעול גדולות למען עמו, הצטרפו אליו רק כמה אלפים. זהו סימן מובהק שהתנגדו לו רבים.

    לא עוד, אלא שידוע לנו שגם במהלך הקרבות עזבוהו רבים מחייליו, עד שבאחת ממערכותיו נותר רק רבע מחייליו עד הסוף. מכאן אנו למדים, שמרד החשמונאים לא היה עניין פשוט כל-כך. ברצוננו לברר מה היו הסתייגויותיהם של מתנגדיו:

    1. אין ליהודה המכבי כוח לעמוד נגד היוונים, והמחשבה לנצחם היא אשליה גמורה. צבא יוון הינו צבא כובש מעולה ביותר, אשר כבש כמעט את כל העולם כולו, הוא המשכו של צבא אלכסנדר מוקדון. אכן, ההסטוריונים מציינים שעד אותו היום לא היה כדבר הזה שעם קטן העז למרוד ב"קום ועשה" במעצמה גדולה כיוון. ניתן לשחזר את טענות החיילים: "הכל אבוד ונטול שמץ של תקווה. צבא יוון הינו כוח אדיר, מיומן ומנוסה ואנו, אין לנו צבא אמיתי ואין לנו ניסיון מלחמתי. לעומת צבא - קבע של סדירים שיש לכל העמים סביבנו, איננו צבא, איננו מלומדי מלחמה. מה לנו לצאת למלחמת שחרור שתהיה לנו למלחמת התאבדות. אנו רוצים בעצמאות, אבל עלינו להיות ריאליסטים, מציאותיים.

    מאות שנים לפני מרד החשמונאים לא היה לנו צבא. צבאנו הוכחד בתקופת חורבן בית ראשון, ויצאנו לגלות בבל. אחרי ששבנו מהגלות היינו תחת שלטון של מלך פרס. לא הייתה לנו מדינה עצמאית, היינו פרובינציה של האמפריה הפרסית, ומאוחר יותר הפכנו לפרובינציה של האמפריה היוונית. איש לא נשא נשק, היינו ללא מסורת צבאית, ללא חיילים מאומנים, ללא מנהיגות צבאית. הכיצד נתמודד עם הצבא היווני האדיר?!"

    2. היתה טענה נוספת נגד יהודה המכבי. טענו נגדו שהוא מסכן את עם ישראל. אדם יכול ליטול סיכון על עצמו ועל חסידיו, זה חשבונו האישי, אבל בהרמת נס המרד הוא מסכן את כלל ישראל. היוונים דכאו מרדנות והתקוממות באכזריות ובשיטתיות. אם לא הצליחו לתפוס את המורדים, שפעלו בשיטת גרילה שהייתה שיטתו הצבאית של מתתיהו כהן גדול, - שיטה בעלת ניידות גדולה - היה האויב מסוגל לבצע פעולות נקמה ביהודים חפים מפשע. אכן, היוונים לא בחלו בשיטות אלו. לא פעם נקמו בעיר שלמה, שעלתה בגורל, והרגו בה אנשים, נשים וטף. טענו המתנגדים, שעם ישראל אינו מסוגל לברוח ולהסתתר במערות, ולכן המרד הוא הרפתקאה חסרת סיכוי להצליח, המסכנת לא רק את הלוחמים אלא את כל העם כולו.

    מרדכי היהודי קדם ליהודה המכבי בדרכו, כשלא השתחווה להמן, וגם כלפיו היו טענות דומות לאלה, שבמרדנותו לא יעזור מאומה, אלא אדרבה - יעורר זעם[1], ואמנם יצאה גזירה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. בעזרת ה' קרה נס וניצלנו, אבל כמובן אין לסמוך על כך, ואיש לא הבטיח זאת מראש. לכן, טענו המתנגדים, אין לעורר את זעם היוונים לשווא.

    3. הטענה השלישית נגד יהודה המכבי הייתה, שאיש לא מינהו לראש בעם ישראל. יהודה בן מתתיהו הכהן, איכר מכפר קטן בארץ ישראל, מכריז מלחמה נגד יוון, בשם עם ישראל - מי שמך לראש?! אין כל עדות לכך שמישהו מינה אותו ל"נציג המועצה הלאומית". באותה תקופה אנסו את היהודים לעבוד עבודה זרה, לאכול נבלות וטריפות. קם מתתיהו הכהן, הרג את היווני, והכריז מרד. זו הייתה החלטה עצמית. טענו נגדו שלא ייתכן שכל אדם יכריז מרד ושהדבר יגרום לבלבול.

    הסתייגויות אלו נגד מתתיהו הכהן ונגד דרכו של יהודה המכבי נמשכו גם לאחר שיהודה ניצח בקרבות בזה אחר זה.

 

    נסכם את הטענות נגד דרכו של יהודה המכבי:

1. אין אפשרות לנצח את האמפריה היוונית הגדולה. גם אם נוחלים ניצחון מקומי, מדובר במקרה חד-פעמי שאין לסמוך עליו.

2. סיכון האוכלוסיה האזרחית

3. איש לא מינהו למנהיג של העם

 

ב. מקור השם "מכבי"

 

    בספר החשמונאים מסופר שלפני מותו כינס מתתיהו הכהן את כל בניו, ולכל בן - נוסף על שמו, מוזכר כינוי מיוחד. ליהודה הכינוי הוא: "מכבי" ויש מספר הסברים לשם זה:

1.ראשי תיבות: "מי כמוך באלים ה'".

2.ראשי תיבות: מתתיהו כהן בן יוחנן.

3.לשון מקבת - פטיש.

4.סוף תיבות שמות האבות: אברהם, יצחק ויעקב.

5.לשון מכבה - ממית את אויביו.

    הכלל העולה, שמובן שם זה אינו כל כך ברור.

 

ג. שיטתו של יהודה המכבי

 

    מתתיהו הכהן לחם ביוונים במלחמת גרילה, כלומר, נדידה ממקום למקום, נקימה מקומית, כמו ההריגה של היהודי הבוגד בברית המילה, וכדומה. יהודה המכבי, לעומתו, לחם במלחמת פנים-אל-פנים, ולא בשיטת הגרילה הפרטיזנית, המחתרתית. הוא לחם באמצעות צבא ודווקא בגלל נועזות זו קמו לו כל-כך הרבה מתנגדים, עוד יותר מאשר לאביו. גם מחתרת מסכנת אזרחים, אבל מלחמת פנים-אל-פנים על אחת כמה וכמה. יהודה המכבי סבר שמלחמת גרילה אינה הדרך לשחרר את המדינה. 

 

1. היו דברים מעולם

 

    תשובותיו של יהודה המכבי למתנגדיו מופיעות בספר החשמונאים.  ספר זה נכתב בעברית ותורגם ליוונית, ונשאר רק התרגום היווני אותו תרגמו שוב לעברית. מסופר שם:

"ויקח גרגיאס חמשת אלפים איש ואלף פרשים בחור ויסע המחנה לילה לנפול על מחנה היהודים ולהכותם פתאום ובני המצודה היו לו למורי דרך. וישמע יהודה ויסע הוא והגבורים להכות את חיל המלך אשר באמאוס... ויבא גרגיאס את מחנה יהודה לילה ולא מצא איש ויחפש אותם בהרים כי אמר נסים הם ממנו. וכאור הבוקר נראה יהודה בשפלה בשלשת אלפי איש אך מגינים וחרבות לא היו להם כאשר חפצו וירא מחנה גוים חזק מבצר ופרשים סובבים אותו והם מלומדי מלחמה".

    ידוע לנו שבקרב זה היו גם פילים. מצבם של הלוחמים היה קשה ביותר.

"ויאמר יהודה לאנשים אשר אתו אל תיראו מהמונם ומעברתם אל תפחדו, זכרו איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם פרעה בחיל ועתה נקרא לשמים, אם יחפוץ בנו ויזכיר ברית אבות והשמיד את המחנה הזה מפנינו היום, וידעו כל הגוים כי יש פודה ומציל לישראל"[2].

    ליהודה נימוק מפתיע, הוא אומר לחייליו: היו דברים מעולם. אין זו הפעם הראשונה שעם ישראל נמצא בצרה ומוקף אויבים. בים סוף הגיעו מים עד נפש ממש, וניצלו. לכן, יש לצאת לקרב. אין ערבויות שהקרב אכן יצליח והכל יסתדר למישרין, אין נביא שיבטיח זאת, אבל צריך לנסות.

    בפרק הקודם בספר החשמונאים מתואר קרב מעלה בית חורון:

"ויגיע עד מעלה בית חורון ויצא יהודה לקראתו במתי-מעט וכראותם את המחנה הבא לקראתם אמרו ליהודה איך נוכל אנחנו המעטים להלחם עם ההמון החזק הזה ואנחנו עיפנו לא אכלנו היום. ויאמר יהודה נקל כי יסגרו רבים בידי מעטים ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים כי לא ברוב חיל נצחון המלחמה ומן השמים הגבורה. הם באים אלינו ברוב גאוה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתינו. והוא יגיף אותם לפנינו ואתם אל-תיראו מפניהם. וכאשר כלה לדבר נפל עליהם פתאום וינגף סירון ומחנהו לפניו"[3].

"וירא את המחנה הכבד ויתפלל ויאמר ברוך אתה מושיע ישראל המשבית עברת הגבור ביד דוד עבדך והמוסר מחנה פלישתים בידי יהונתן בן-שאול ונושא כליו. סגר נא את המחנה הזה ביד עמך ישראל"[4].

    יהודה מתפלל שיתן ה' את אויביו בידיו כשם שנתן את גולית ביד דוד ואת מחנה פלישתים ביד יהונתן. אין הוא מחדש חידושים. הוא אומר: ה' יעזור לנו! מכלכל באמונה זו. לראשונה בהסטוריה קרה דבר כזה. במלחמת דוד עם גולית הלכו כולם כי הנביא אמר להם שהכל יסתדר, והם הלכו. אבל בימי החשמונאים לא היה נביא, מדובר באנשים כמונו. אנו רגילים להאמין בה' ולדעת שהוא מסדר את המאורעות ההסטוריים ומשננים זאת בשיעורים תדיר, אבל כאן לא מדובר בשיעור, אלא במציאות וזה קשה הרבה יותר. יהודה אומר: "היד ה' תקצר?!" הן כך היה בימי דוד ויהונתן, קל וחומר בימינו. לראשונה בהסטוריה "יד ה'" הפכה להיות גורם מדיני, צבאי, מעשי. מרד יהודה המכבי היה יחיד במינו באותה תקופה גם מבחינה צבאית לאומית. מרד ספרטקוס, למשל, לא היה מרד של השתחררות לאומית אלא התקוממות קבוצה של עבדים שרצו להשתחרר ולברוח. מורדים יחידים היו בכל התקופות, וכן עבדים שברחו מאדוניהם. אנו, לעומת זאת, היינו בארצנו, בארץ ישראל.

מרידתנו לא הייתה על מנת לברוח אלא התנפלות על הצבא היווני בארצנו אנו, וכידוע הצבא היווני היה אדיר ושלח תגבורות ללא הגבלה. גם מרידות עבדים באמריקה, למשל, נשאו אופי שונה לחלוטין. היו מרידות בקבוצות קטנות וגדולות של כושים בכל היבשות, בריחות ותפיסות חוזרות של יחידים וקבוצות. אדם פרטי מורד, מוכר בכל התקופות, אבל יהודה המכבי התיימר לשחרר מדינה שלמה משלטון אמפריה ענקית. אכן, לאחר המפלה הראשונה של היוונים, הם שלחו גייסות כפולים, ובמפלה השנייה שלחו פי ארבע חיילים. לכן, היהודים הסתייגו מהמרד, ואפשר להבין אותם.  שובתו הפשוטה של יהודה המכבי לכולם היתה אמונה בה' והסתמכות על ההסטוריה של עם ישראל של נצחון מועטים את הרבים.

 

ד. סוכות וחנוכה

 

    האדמו"ר מגור בעל ה"שפת אמת" כתב שיש שלושה חגים בתורה שבכתב: פסח, שבועות וסוכות ושלשה חגים בתורה שבעל פה: חנוכה ופורים, פורים הוא כנגד שבועות, חנוכה כנגד סוכות וכנגד פסח חג החרות עתיד להיות חג חרות נוסף[5], שב"ה זכינו לראותו.  סוכות הוא כנגד חנוכה, ואמנם יש מספר הלכות משותפות לשני החגים. אין נהנים מהסוכה ואין נהנים מהנרות[6]. נר חנוכה אין להדליקו מעל גובה עשרים אמה, וסוכה גבוהה מעשרים אמה פסולה[7]. חג סוכות פרושו שה' מסכך עלינו.  זהו ענין ענני הכבוד[8]. החגים שבתורה ניתנו לנו על ידי רבונו של עולם. בפסח לא רצינו לצאת ממצרים וה' הוציאנו "ביד חזקה". בשבועות לא כל כך רצינו לקבל את התורה, והיא נכפתה עלינו.  לאחר דורות רבים עם ישראל קיבל את התורה מרצון, בפורים. "הדור קבלוה בימי אחשורוש"[9].

    חנוכה, פרושו השגחת ה' עלינו והיותו מסדר ההסטוריה.  יהודה המכבי לא יכול היה לדעת בודאות שינצח, וגם לא הבטיח לעולם נצחון. הוא אמר:

"כי טוב לנו למות במלחמה מראות ברעות עמנו ומקדשנו, וכאשר יהיה הרצון בשמים כן יעשה"[10]. 

    אין הבטחה לנצחון. יש להלחם, אין זה בזבוז זמן או התאבדות. יש סיכוי. היו מצבים שמעטים נצחו את הרבים, וכמובן גם היו מצבים של נצחון על המעטים, עלינו לעשות את המוטל עלינו, כלומר עלינו להלחם, אם ננצח - מה טוב ואם לא, זה ענינו של רבונו של עולם, והוא יעשה כרצונו. ברור שאדם אינו צריך למסור נפשו ומראש לצפות לנס. מסופר על חנניה, מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם ונידונו להשלכה לאש.  חז"ל מספרים שבאו ליחזקאל הנביא וסיפרו לו שרוצים להשליכם לאש והם מוכנים למסור נפשם, אם ה' יעשה להם נס.

בקשו מהנביא לשאול את פי ה'. נזף בהם יחזקאל הנביא. "חי ה' אם אדרש לכם".  אם אתם רוצים למסור נפשכם עשו זאת, ואל תצפו לנס. אחרי שהלכו אמר לו הקב"ה שודאי שיעשה להם נס, אבל אין לאמר לאדם מסור נפשך על מנת שיעשה לך נס[11]. יהודה המכבי אינו יודע האם המבצע יצליח, הוא עושה את חובתו, חובת מלחמת שחרור.

    יאמרו הריאליסטים שנצחונו של יהודה המכבי בא לא בעזרת ה' אלא עקב ניצול יתרונות אסטרטגיים. יתרון אחד הוא הניידות.  צבאו של יהודה המכבי היה ללא נשק כבד, ולכן היה נייד.  יתרון שני הוא ההתמצאות בשטח. שני יתרונות אלה אכן נוצלו בקרב אמאוס. עד קרב זה היונים היו משוכנעים בנצחונם עד כדי כך שהביאו עמהם סוחרי עבדים שאמורים היו לטפל בשבויי המלחמה.  גם סוחרים אחרים ששמעו שבקרוב יהיה נצחון גדול ליונים ושלל רב, התקבצו מכל עבר.  אלפי חיילים מצבא יון רדפו אחרי היהודים בהרים, ויהודה עם חייליו עקפו את הטור, ערכו מסע לילי מהיר, הגיעו לאמאוס בלילה, כשהם שקטים ושאננים, הכה אותם בתדהמה ולקח שלל רב.  כשחזר הכוח הקדמי היוני למחנה, ראה שכולו עולה באש ואנשיו הרוגים. הגאונות האסטרטגית הזאת מבוססת על הידיעה המופלאה של כל ערוצי ההרים, וניידות הכוחות וכמובן רצון עז לנצח.  שילוב כל הגורמים האלה, שהביאו לנצחון, אינו סותר את ידיעתינו שה' עשה לטובתו, ושקל שיקולים ריאליסטים. הוא לא הסתפק רק באמירה שה' יעזור לנו, אלא תכנן תוכניות אסטרטגיות, ובנגוד לאלה שטענו שהכל אבוד מראש שקל כל האפשריות והגיע למסקנה שהוא מסוגל לנצח.

 

ה. מלחמה או מרד

 

    אחת השאלות הסבוכות בספר החשמונאים, שרבות התלבטו בה, היא הפטור שנתן יהודה המכבי למי שבנה בית ולא חנכו, ארס אישה ולא לקחה, נטע כרם ולא חללו. וכל הירא ורך הלבב[12]. אנו יודעים שפטור זה שייך רק במלחמת רשות ולא במלחמת מצוה. מלחמת רשות היא פליאה גדולה.  לא חייבים ללכת למלחמה ובכל זאת הולכים והורגים אנשים ונהרגים[13]. כך אפשר להבין את כל הפטורים ממלחמה זו, בכל אופן זו בעיה שקשה להבינה.  במלחמת מצוה קושי זה לא קיים.  במשנה סוטה מבואר שכולם יוצאים למלחמה "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"[14]. גיוס בנות ממש, אין זה אומר שנשים יצאו לחזית, גם בעורף יש תפקידים חיונים רבים[15]. 

    לפי הרמב"ם, הגדרת מלחמת מצוה היא: "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם"[16]. אפילו אם מתנפלים על יהודים בארצות נדחות, יש ללכת ולהצילם, קל וחומר בארץ ישראל.  לפי הרמב"ן ישוב הארץ, כיבושה ושמירתה ביד ישראל, זו מלחמת מצוה[17]. נשאלת השאלה מדוע יהודה המכבי שלח את פטורי מלחמת רשות לביתם ולא גייסם כבמלחמת מצוה? הרה"ג הרב גורן טוען שלא היה מדובר במלחמה אלא במרד. הכרזה על מלחמה יכולה להיות רק על ידי מלך או ממשלה שהם נציגי האומה.  מתתיהו הכהן ויהודה המכבי בנו יכלו להכריז על מרד ולקרא לעם ישראל: "מי לה' אלי", אבל לא היתה להם סמכות להכריז על מלחמה. ודאי,שמדובר על מצוה החלה על כל אחד בנפרד - אם יהודי נתון בצרה מצוה להצילו, אבל אין זה גדר של מלחמת מצוה. בתחילת המרד לא היתה מלחמה אלא התקוממות מקומית של אנשי מודיעין, לכן לא היתה להם רשות לגייס את הפטורים ממלחמת רשות[18]. יהודה המכבי, שהאמין שהוא מקיים מצוה, ידע שמתוך כל העם רק ששת אלפים חיילים התגיסו לשורותיו, ולכן בינתיים העם איננו איתו, אפילו אחרי שלושת הנצחונות הגדולים, בקרב אמאוס, היו עמו רק ששת אלפים איש. אחרי קרב זה נוספו עוד כארבעת אלפים איש וסך הכל מנו עשרת אלפים חיילים.  מאוחר יותר יהודה המכבי נעשה מנהיג לאומה. עד אותו זמן יהודה המכבי לא גייס איש לשורותיו. כל האנשים שהגיעו אליו, הגיעו מרצונם לאחר קריאתו: מי לה' אלי. הוא ידע שאין בסמכותו לגייס למלחמה את מי שהתורה פטרה מלשרת. 

    גם מרן הרב קוק נשאל איך החשמונאים הכריזו על מלחמה, כיון שזו סמכות השמורה למלך לבדו: "אם מלחמות ממשפט המלוכה הן, איך נלחמו החשמונאים כנגד חיילות סוריא בלא מלך".

והוא משיב:

"הנה על המלחמה היסודית של החשמונאים, שהיתה, ביחוד נגד השמד ושעת הגזרה של היונים, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך על זה אין מה לשאול כלל, שהרי גם על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ואיך לא תהיה רשות וגם חובה להתחזק במלחמה, כדי לבטל את כח השמד ולהעמיד את כללות הדת על תילה"[19]. 

    כלומר, לא היתה כאן מלחמת מצוה בגדרה הרגיל, אמנם מלחמה זו היתה מצוה, אך לא "מלחמת מצוה" לכל פרטי הלכותיה. לכן ראה יהודה המכבי ענין לשחרר מי שבנה בית וכולי. 

    הרב ממשיך:

"ועל המלחמות הבאות אחר-כך, שגם המלכים הכשרים שבהם נלחמו, אז הלא כבר היו מלכים מועמדים על פי הסכמת האומה" .

    אמנם על המלחמה היסודית כותב הרב שהיתה "חובה להתחזק למלחמה", אז זו חובה במובן הכלל ישראלי, אך היה מקום לשחרר חלק מן היחידים.

    וביחוד שאין כל כך להקשות קושיות מספר חשמונאים, כיון שאיננו יודעים אם נכתב על ידי גדולי תורה. ובודאי שיש בו הרבה דברי יראת שמים ומסירות נפש, אך אם נמצא בו דברים שסותרים את ההלכה, אז נאמר שלא מפי ספר זה אנו חיים, לפרטי הלכה שמובאים בו, ואין אנו חייבים למשכן את נפשנו כדי לתרץ אותם. על כל פנים, ניתן לקיים את דבריו, ולהסביר את הפטור של יהודה מכבי מסיבות של תועלת צבאית, שמי שבנה בית, נשא אשה או נטע כרם, לבו נתון למקום אחר, ומסירותו הצבאית מצומצמת, ובודאי שהירא והרך לבב לא יביא תועלת מרובה. ואמנם בספר חשמונאים, התנהגות יהודה מכבי אינה מנומקת על ידי חשבונות של יעילות צבאית אלא "ככתוב בתורת משה", אלא יש לומר כפי שיטות כמה מרבותנו הראשונים, שטעם הפטורים האלה הוא לתועלת הצבא[20].  ולא כשיטת רש"י שהוא משום עגמת נפש של החיילים[21]. וכיון שיהודה מכבי נכנס למהלך הדורש מסירות נפש שאין כמוה, הוא העדיף לשלוח אנשים אלה הביתה.

 

ו. נס פח השמן

   

    המהר"ל מסביר שנס השמן הוא תשובת ד' לשאלה האם צדק יהודה המכבי בצאתו למלחמה נגד היונים אם לא[22].  במשך כל הזמן התנגדו ליהודה המכבי, וגם לאחר נצחונותיו טענו שהם לא מהווים הוכחה לצדקתו לדעת המתנגדים.  לשיטת המהר"ל נס השמן היה תשובת ד' לשאלה זו.  שהרי בכלל יש לשאול האם בגלל שהשמן דלק שמונה ימים, יש לקבוע חג.  לא קובעים חג על כל נס שנעשה לנו, הן לא חסרו נסים בעם ישראל.  ועוד, שעל פי הדין מותר להדליק את המנורה שמן טמא[23]. לדרכו של המהר"ל נס זה היה לכאורה מיותר מבחינה הלכתית, וזה הדבר המגדיל אותו.  הוא היה כמחוה של הקדוש ברוך הוא, כאילו אמר: סומך אני ידי על מעשיכם. אני מאשר אותם.

    אם הקב"ה היה מסתייג ממעשי החשמונאים ודאי שלא היה עושה להם נס. ערכו של נס זה אינו משל עצמו אלא על מנת לברר במפורש שלא היה כאן נצחון שהושג במקרה, אלא כל מה שארע קודם לכן הוא בחזקת נס, ונעשה בעזרת ד'.  ההסברים האסטרטגיים, צבאיים הם נכונים, ואינם סותרים את עזרת ה' בדרך הטבע.  בספר החשמונאים אפילו מתואר מאורע משונה:

"ובהיותם שם קרוב לירושלים ויגל בראשם מנהיג כשהוא רוכב על סוס בבגדים לבנים והוא מנופף חליצת זהב... וילכו קדימה נכונים בהיות להם עוזר מן - השמים"[24].

    מסופר פה בפרוש על מלאך הרוכב על סוס ומנופף בחרב בידו. פגישה דומה היתה ליהושע בן-נון כשנגלה אליו שר צבא ה' עם חרב בידו ואמר עתה באתי[25].  יוסף בן מתתיהו בספר קדמוניות מספר שהחשמונאים ראו מלאכים.  אמנם בספר הכוזרי מוזכר שבתקופת בית שני חכמים שמעו בת קול[26], וזה גם מוזכר בגמרא[27].  בת קול הינה התעוררות נפשית פנימית עילאית אלהית.  אפשר להבין זאת כשמדובר על תלמידי חכמים גדולים אבל על חיילי החשמונאים זה מפליא.

    רבינו המאירי אומר שיום הראשון של חג החנוכה הוא על הנצחון ושבעה ימים נוספים על נס פח השמן[28].  המהר"ל, כפי שהסברנו, אומר דבר חריף הרבה יותר, שנס הנר עצמו בא להוכיח שכל הנצחון הוא ניסי וביד ה', אף על פי שכל שלב ושלב היה גם מוסבר באופן הגיוני אסטרטגי.

    אנו מכירים סוגים שונים של נסים. הגמרא דנה על הריגת הדוב והארי על ידי דוד המלך, ומודיעה שהיה כאן נס "ניסא זוטא"[29].  התוספות שואלים מה היתה מהות הנס זה, וכיצד הוא קרה, האם דוד ניחן לפתע בכוח על-אנושי?  הם משיבים שהנס הוא הופעת רוח גבורה וחכמה להלחם[30].  גבורה גדולה - זהו נס, זו תופעה אלוקית.  יש נס אסטרונומי כמו "שמש בגבעון דום",[31] ונס פיסיקלי כמו "והמים להם חומה"[32], וקיים גם נס אנושי פסיכולוגי.  אדם פחדן, או אדם רגיל, הופך לפתע לגיבור.  ישנם כוחות אלוקיים הגנוזים באדם שמתעוררים בו לפתע, כמו הגבורה, ואז הוא מסוגל ללחום אפילו בארי ודוב. אומרת הגמרא שכאשר מתעוררת רוח גבורה וחכמה להלחם, זהו נס.  נס כזה הופיע אצל החשמונאים.  עובדי אדמה פשוטים, כהנים, נתמלאו לפתע גבורה, לאחר מאות שנים ללא עצמאות, עם מנטליות גלותית של פחד וצורך להשתמש בחנופה ושתדלנות.  הופעת נס פח השמן היא אישור לכך שמעשי החשמונאים נכונים היו, שה' היה בקרבם וחולל הנסים.

    בהמשך המרד העם כולו קיבל את יהודה המכבי כמנהיגם. לא היתה הכתרה רשמית, אבל באופן טבעי הוא הפך למנהיגם.  בספר מגיד מישרים לרבי יוסף קארו הוא אומר שהעם ראה שה' הצליח דרכם של החשמונאים, והאמין שה' עמם[33].

    אחרי מות יהודה, העם קיבל את אחיו יהונתן ואחריו את שמעון, וכל שושלת בית חשמונאי.  שמעון כבר נשא את התואר נשיא.

 

ז. הנצחת החשמונאים

 

    שאלה מפורסמת היא, אם חכמים צידדו בנצחון מדוע לא כתבו על מרד החשמונאים במשנה וגמרא?  שאלה זו נובעת מאי ידיעה.  הספר הראשון שנכתב על מרד החשמונאים הוא מגילת תענית, וקטעים נרחבים ממגילה זו מצוטטים במשנה[34] ובגמרא[35].  במגילה זו יש רשימת ימים שאין לצום או להתענות בהם כי הם ימים טובים.  מתוך ארבעים הימים הטובים המוזכרים, רובם הם ימי נצחון של החשמונאים.  כל הימים הטובים האלה בטלו אחרי חורבן בית המקדש, חוץ מחנוכה ופורים כיון שנקבעו בהם מצוות, ומצוות אין מבטלים.

    אמנם בהחלט חכמים הקדישו לנצחונות החשמונאים ענין רב והנס, אותו מזכירים לדורות, בא לציין שהמרד והנצחון היו מהלכים אלוקיים.

    שאלה: מדוע בגמרא מוזכר נס השמן ולא הנצחון?

תשובה: בגמרא מוזכר בעיקר הנס ולא הנצחון. לעומת זאת, בתפלת שמנה עשרה מוזכר הנצחון ולא מוזכר נס השמן, נוסח תפילת "על הנסים" הוא נוסח קדום, ומקורו במסכת סופרים, שחוברה על ידי אחרוני האמוראים או ראשוני הסבוראים או הגאונים[36]. בתפילה מזכירים את הנס המלחמתי כי הוא הדבר העקרי.  בגמרא, מוזכר נס השמן כי הגמרא אינה דנה בנס עצמו אלא בבירור בסוגיה הלכתית.  הוא שואלת מדוע בחג זה דווקא מדליקים נרות ומסבירה שמדליקים נרות בגלל נס השמן.  אין נס השמן סיבה יחידה לקביעת יום טוב שהרי לחרבי חנינא בן דוסא דלק חומץ[37], ואיש לא קבע על כך חג, אף על פי שזה נס גדול יותר.  הברור על עצם מהותו של החג מופיע במגילת תענית ומוזכר בתפילה.  כי התפילה אין עניינה הלכתי אלא הודעה על הנס, הפורקן והגבורה - הנס המלחמתי האדיר. התפילה איננה השערות אלא שפיכת שיח לפני ה'.  דברים ברורים, ברורים ומוחלטים[38]: "גבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים. ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך"[39].