הרב יהודה הלוי עמיחי

פטל עץ או ירק

 

א. הצגת השאלה

 

    ערכנו סיור להכרת גידול הפטל כמתואר בסקירה של מר מאיר פרנקל (לעיל).ראינו את הפטל בשלושה מקומות,  בכל המקומות הפרי גדל על ענף ולאחר שהניב פרי, הענף מתייבש או שקוצצים אותו, ולאחר מכן מופיע ענף חדש שיתן פרי. אולם בהופעת הענפים יש שינויים: במקום הראשון גוזמים את הענפים ואז יוצאים בדרך כלל ענפים חדשים מתחת לגזום מעל פני הקרקע, אולם יש גם ענפים היוצאים גם מתחת לפני הקרקע. בשני המקומות האחרים גוזמים את הפטל נמוך מאד והיציאה היא תמיד מתחת לפני הקרקע, במרחק מהענף הישן. בגן המצוות שבמכון התורה והארץ, ישנו פטל שאיננו מטופל אלא גדל טבעי, שהענפים החדשים יוצאים לפעמים מעל פני הקרקע ולפעמים מתחת לפני הקרקע ובגרוד מעט אדמה אפשר לראות את מקום יציאת הענף. ונשאלה השאלה מה דינו של הפטל לעניין ערלה?

 

ב. צומח מהשורשים או מהגזע

 

    כאמור, אין תוחלת לענף שכבר הניב, אלא הוא יתנוון וייבש, מאידך שורשו של הפטל יישאר בקרקע. בכך אנו באים למחלוקת ראשונים בהגדרה על אלו פירות מברכים בורא פרי העץ. 

    הגמ' (ברכות מ ע"א) אומרת:

"היכא מברכין בפה"ע? היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק, אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתי לגווזא דהדר מפיק לא מברכינן עליה בפה"ע אלא בפה"א".

    המפרשים נחלקו מהו "גווזא": דעת רש"י (ברכות מ ע"א) שגווזא הוא הענף, ולפי"ז עץ הוא צמח שהגזע והענפים מתקיימים כל השנה, והפרי גדל על אחד הענפים שנשארו. לעומת זאת הגאונים למדו שגווזא הוא גזע, ולכן די בכך שנשאר גזע שגדלים עליו פירות. דעת הרא"ש היא שגווזא הוא שורש, ולכן צמח שהשורש נשאר ואין צורך לזרוע כל שנה מחדש הרי הוא עץ. הנפק"מ בין דעת הגאונים לבין דעת הרא"ש היא בדין צמח שמתחדש כל שנה מהשורש: שלדעת הגאונים ורוב הראשונים ברכתו אדמה, שהרי הגזע מתייבש וגדל גזע חדש הנותן פירות (ולכן תות שדה הגדל בסנה, שגבעולו מתחלף כל שנה אבל לא השורש - ברכתו אדמה), ואילו לפי הרא"ש מכיוון שאין צורך לזורעו מחדש - ברכתו בפה"ע.

    כסיוע לדעת הגאונים והראשונים הביא ר"ח שכן למדנו גם בתוספתא (כלאים פ"ג הי"ג) שכל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן.

    מרן (שו"ע או"ח סי' רב סעי' ב) הכריע להלכה כדעת הגאונים, וכתב:

"על התותים הגדלים בסנה בורא פרי האדמה, הגה, דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משורשיו לא מקרי עץ, והני כיוון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משורשיו מברכים עליו בורא פרי האדמה".

    וכן הכריע בהלכות כלאי הכרם (סי' רצו סעי' טו), א"כ משמע שכל מקום שנשאר גזע שממנו צומח עוד ענף הרי זה אילן, אולם רק שורש בלבד אין לו שם אילן.

    בנידון דידן כפי שהבאנו בשאלה ישנן שתי צורות גידול, האחת; על ידי גיזום גבוה ואז ההתחדשות היא בגזע עצמו, והשניה על ידי גיזום נמוך ואז הפריצה היא מתחת לפני הקרקע. אולם באופן טבעי (ממה שראינו במקום שלא טפלו בצמח) הגידול החדש הוא מצוואר השורש, המקשר בין השורש והגזע; לפעמים מעל פני הקרקע ולפעמים מתחתיו. נשאלת השאלה האם נחשב כהתחדשות מהגזע ודינו כאילן או כהתחדשות מהשורש ודינו כירק?

 

ג. יציאה מצוואר השורש

 

    בהקשר לדין צמחים הגדלים מצוואר השורש, נראה שיש להביא ראיה מדברי הגמ' (ברכות לו ע"א) שאומרת לגבי צלף שחייב בערלה, לב"ש מחמת הספק ולב"ה דינו כוודאי אילן. בעל ה"ג (ברכות פ"ו, ד"ז ע"ד) מבאר את הספק בצלף (אליבא דב"ש) "צלף פארי מעצו ופארי משרשו, ומשום הכין דמיספק דדאמי לירק ודאמי לאילן" כלומר שהספק בצלף הוא שזהו צמח שלפעמים מתחדש משורשיו ולפעמים הוא מתחדש מגזעו, וכן באר פרו' פליקס (עץ פרי למינהו עמ' 188). ומכאן שהצלף מתחדש מצוואר השורש, ובכ"ז בית הלל החשיבוהו כאילן ודאי. ולפי"ז בנד"ד, הפטל מתחדש  באופן טבעי מצוואר השורש, לפעמים משורשיו ויש שיוצא מגזעו, דינו כצלף ויש להחמיר בו כאילן.

    אמנם לכאורה מדברי הרש"ס (ספ"ד דמעשרות) מוכח לא כן, שהרי הירושלמי שואל על הכלל שכל העולה מגזעו עץ והעולה משורשיו ירק, הרי כרוב עולה מגזעו ובכל אופן מוגדר הוא כירק!? על כך עונה הירושלמי: "כאן בודאי כאן בספק". מסביר הרש"ס, וז"ל: "כל המוציא עלין אצל שורשיו - ודאי ירק הוא, והוי כלאים בכרם, והמוציא עלין מגזעו - יש מהן אילן ויש מהן ירק"; דהיינו ישנם דברים שלמרות שעולים מהגזע ג"כ נחשבים כירק, כגון כרוב. א"כ לכאורה אין ראיה מהכלל הזה לפטל שהרי יתכן שלמרות שעולה מגזעו אבל מוגדר הוא כירק.

    אולם הרמב"ם (כלאים פ"ה ה"כ), והשו"ע (יו"ד סי' רצו סעי' טו) הביאו את הכלל שכל המוציא משורשו - ירק, ומגזעו - אילן, ללא כל הסתייגויות והגבלות, א"כ נראה דס"ל שהכלל חל תמיד, ולפיכך העולה מגזעו הוא עץ, ובמקרה של ספק מוכח מדין הצלף שדינו כעץ, וא"כ גם לגבי הפטל דינו כעץ.

 

ד. המתירים והאוסרים את הפטל

 

    המהרש"ם (ח"א סי' קצו) הביא סברא שפטל דינו כירק כיוון שענפיו אינם נותנים יבול ג' שנים לפני שהצמח מתנוון. למסקנה, חוזר בו המהרש"ם וכותב שכיון ששורש הפטל  נשאר בקרקע, למרות שמחליף את הענפים אין להקל ולהחשיבו כירק ודינו כעץ. המהרש"ם מוסיף שיש לברך על כך בפה"ע, וכן הוא המנהג.

    אלא שיש להעיר על סברת המהרש"ם, שצמח נחשב אילן אם שורשיו מתקיימים, זהו רק לפי דברי הרא"ש, אבל שאר הראשונים והגאונים הצריכו השארת גזע או ענף, וא"כ מדוע פטל ששורשו נשאר בקרקע לא ייחשב לירק?

כפסק המהרש"ם כתבו גם  ערוה"ש (סי' רג סעי' ה), הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל זצ"ל (מובא בציץ אליעזר ח"א סי' יז), והציץ אליעזר (שם).

    אמנם מדברי האליהו רבה (הובא במחצה"ש סי' רג ס"ק א), משמע שמאליני"ס (פטל) ברכתו בפה"א, ולדעתו נראה שאין בו גם איסור ערלה, וכן כתב הגרש"י זוין זצ"ל (ישורון ח"ג עמ' קס), והגרי"ל גארדין זצ"ל (שם עמ' קסד).

 

ה. איסור עולמי

 

    הנימוק העיקרי של המתירים (הגרש"י זוין זצ"ל, ישורון ח"ג עמ' קנח) הוא שאם נגדיר את הפטל כאילן  הוא יהיה אסור עולמית, שכן היוצא מן השורשים חייב בערלה, וממילא הענפים החדשים יהיו אסורים לעולם באיסור ערלה. כסברא זו כתב גם החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה ונראה) שכל דבר שגדל רק ג' שנים, אינו יכול להיחשב כעץ שהרי ייווצר  מצב שכל ימיו הוא אסור באיסור ערלה, וכעין סברא זו כתב הרב קוק זצ"ל (אגרות הראי"ה ח"ב סי' תסח).

    למרות שסברא זו אין לה מקור מפורש, וכל הסוברים שישנם פירות שנאסרים עולמית (כגון הבננות, כפתור ופרח פנ"ו, החצילים לדעת הרדב"ז ח"ג סי' תקל"א) חולקים עליה, בכו"א יש כאן את הנטייה הטבעית של האילן שהוא עץ, וכאשר הוא אסור עולמית אינו עץ מאכל, שהרי אסור למאכל.

    יש להעיר שאף אם נקבל את הסברה הזו אין הכרח לאומרה בפטל, שהרי אם אנו מגדירים את הפטל כעץ, והמגדלים יקצצו מטפח מעל פני הקרקע, ופריצת הענפים החדשה תהא מעל פני הקרקע, א"כ ייווצר גזע שממנו ייצאו הענפים החדשים, ולא יהא איסור עולם.

 

ו. גזע חדש

 

    החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה בברכ"י) הוסיף סברא, שאם הצמח מוציא כל פעם גזע חדש, א"כ זה כלול בדברי הגאונים שאין הגזע מתקיים, ומכיוון שהגדרת העץ היא שיש לו גזע רב שנתי, במקרה שהגזע אינו מתקיים ג' שנים אינו נחשב גזע, ולכן ייחשב צמח כזה ירק. ואולי זה מה שכתב החזו"א (סי' יב ס"ק ג ד"ה ונראה דאותן) להסביר את הירושלמי "כאן בודאי כאן בספק" - שירק שונה מעץ פרי, בכך שאין גזעו של הירק קיים ג' שנים לעומת גזעו של העץ שבוודאי גזעו קיים ג' שנים. לפי הסבר זה נראה שיש לדון את הפטל כירק ולא כאילן.

    אלא שלכאורה גם על סברא זו יש לשאול: אם בני אדם יקצצו את הענף יווצר גזע קבוע, ונוכל להגדיר את הפטל כעץ.

 

ז. מעשה בני אדם

 

    נראה שאמנם באופן מלאכותי, ע"י גיזום בגובה 10 ס"מ יהיה לפטל גזע יותר מג' שנים, אולם השאלה היא האם עלינו להתחשב במעשה בני אדם? מסברא פשוטה נראה שעלינו להגדיר את העצים כירק או כאילן לפי דרך גידולם הטבעית, שהרי מעשה בני אדם יכולים להשתנות, ואין לקבוע הלכה על פי מעשה בני אדם.

    יש להוסיף שניתן להביא ראיה לכך שאין להתחשב במעשה בני אדם, מהירושלמי (ספ"ד דמעשרות, הובא לעיל אות ג) שהביא את  הברייתא "העולה מגזעו מין אילן משורשיו מין ירק", והקשה הירושלמי, הרי כרוב עולה מגזעו, וכי ייחשב כפרי?! והסביר החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה בברכ"י) ששאלת הירושלמי היא שאם אנשים היו חותכים את עלי הכרוב ומניחים את גזעו, היה הגזע נשאר תקופה ארוכה; לכן שואל הירושלמי האם גם כרוב שגזעו מתקיים עקב גיזום מלאכותי - ייחשב להיות אילן? והתשובה היא שכיון שברור שהוא ירק בגלל תכונות היסוד השונות בין הפרי והירק (כגון שמחזיק יותר מג' שנים), אפילו אם בגלל מעשה בנ"א ייראה כאילו הוא עץ אין להחשיבו כעץ.

    אמנם מדברי הרדב"ז (ח"ג סי' תקלא) נראה שכיון שבני אדם גוזמים את הקנים ומשאירים טפח לכן דינו כאילן, משמע שאנו הולכים לפי דרך הגידול שנהגו בני אדם ולא לפי דרך הטבע שאין נשאר כל גזע. אלא שכבר העיר על כך החכמ"א (נשמת אדם כלל נא אות ו) שלא צדקו דברי הרדב"ז בכך, שהרי השאלה היא אם הצמח הוא אילן או ירק אבל אין מעשה בני אדם משפיע על כך; אם הצמח הוא אילן אפילו יקצוץ עד תחתית הגזע דינו כאילן, ואם הוא ירק אפילו ישאירו לו גזע ייחשב להיות כירק. בנוסף, מקשה החכמת אדם אליבא דהרדב"ז: מהו הגובה הנותר בעץ שיכול להחשיבו כאילן, ואם אכן תליא בגיזום, נתת דבריך לשיעורים! לכן מוכיח החיי אדם שהשאלה היא לפי טבע הגידול. ולפי"ז נראה שגם בפטל עלינו לנהוג לפי צורת הגידול הטבעית ולהחשיבו ירק.

 

ח. גזע חלול

 

    הגרי"ל גראדין זצ"ל מביא סברא נוספת להקל (ישורון ח"ג עמ' קעה) , שגזעו של הפטל חלול ועל פי סברת המהר"י חאגיז (הלק"ט ח"א סי' פג) נחשב ירק. אלא שסברא זו אין לה מקור ברור בש"ס, אף שאכן טבעם של עצים הוא שאין גזעם חלול. ויתכן שזו גם הגדרת רש"י (עירובין לד ע"ב) שיש לחלק  בין קנים רכים וקשים, שדרכו של עץ להיות בעל גזע נוקשה ואילו הירק הוא רך.

    אלא שיש להעיר שהחלל נוצר בענפי הפטל רק בשנה השניה כאשר הוא מתחיל להתייבש, אולם בשעת ההבשלה הענפים מלאים ואינם חלולים, ולכן קשה להחשיבו ירק מטעם זה.

 

ט. ירידה באיכות

 

    סברא נוספת מדוע להחשיב את הפטל כירק  היא  על פי דברי מהר"ם אלשיך (הובא בברכ"י סי' רצד אות ד) שצמח שכמות הפרי פוחתת והולכת אינו אילן. אולם המעיין בדבריו יראה שאיירי שתוך ג' שנים הצמח מתנוון ולא יתן פרי, ולכן אין להחשיבו כאילן. לעומת זאת, בפטל היבול העיקרי הוא בין השנים 3-5 (של הצמח בכללו) ויכול להגיע ל 12 שנות צמיחה, א"כ יתכן שבאופן זה אפילו המהר"ם אלשיך יודה שיש לפטל דין אילן.

    ויש לציין שכבר העיר החזו"א (סי' יב ס"ק ג ד"ה ונראה לדינא) שפיחות ביבול אינה סיבה מספקת להחשיב את הצמח לירק, אלא עיקר הסברא היא האם הגזע יחזיק מעמד ג' שנים אם לאו (לעיל אות ו).

 

י. סכום

 

    העולה לנו שיש לחוש בפטל משום ערלה, מכיוון שספק ערלה הוא בשל תורה. אולם ישנם סברות רבות להתיר את הפטל (לעיל אות ו, ז, ח), ובייחוד בגלל שאחרת יהא אסור עולמית (אות ה).

 

יא. נצרי הפטל

 

    יש מקום להחמיר בו בפטל מספק, אך יש להתבונן מה דין הנצרים, הגדלים מהקרקע, שלכאורה דינם כענפי ערלה.

    חיוב נצרים בערלה מבואר ברמב"ם (הל' מעש"ש פ"י הי"ט) "אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה, מן השורשים חייב בערלה", ומקור הדין בתוספתא (ערלה פ"א ה"ד):

"אילן היוצא מן הגזע בין מן השורשים - חייב בערלה דברי ר"מ, ר' יהודה אומר העולה מן הגזע - חייב, מן השורשים - פטור.

    אך כבר העיר הכס"מ שיש ראשונים שגרסו בתוספתא: כתב שיש לגרוס אילן היוצא מהגזע והשורשים - פטור (או"ז ח"א סי' שכו), וכן הביאו הראב"ד והרמב"ן (ב"מ קיט ע"א) בדעת ת"ק. א"כ אנו רואים שיש המקילים בדין הנצרים, ובכל עניין פטור ממניין שנות ערלה. גם הרא"ש, הטור והשו"ע השמיטו את הדין של הנצרים העולים, ורק כתבו שאם קצצו את האילן עד הקרקע (או עד טפח) מונה שנות ערלה חדשות.

    בנוסף יש להקשות הרי לשיטת הרא"ש (לעיל אות ב) כל היוצא מהשורשים מברך בורא פרי העץ, ואם כל היוצא מהשורשים חייב בערלה, מה הדיון לגבי ברכה הרי הדבר אסור משום ערלה (עיין מנחת שלמה סי' עא אות ח, עמוד הימיני סי' כח, עמ' רפה)?

    מבאר הגרשז"א, על כרחינו, להבחין בין מקרה שבו העץ נקצץ לבין מקרה שיוצאים נצרים מהשורש ללא קציצה. אם קצץ את האילן שבו היה גזע או שרשים בעבר ונתבטלו מתפקידם וכעת חוזר וגדל, אם עולה מהשורשים הרי זה חייב בערלה, ואם עולה מהגזע פטור, מכיוון שכשעולה מהגזע הדבר גלוי וידוע שהוא המשך של העץ הישן ואם עולה מהשורשים הרי זה עץ חדש. לעומת זאת, בנצרים שאינם כתוצאה מקציצת העץ, בכך אין חיוב ערלה אפילו בעולה מהשורשים. (ובייחוד הדברים מבוארים לפי שיטת הרשב"א (ח"ג סי' רלז) שהנצרים הם ערלה מדרבנן שנראה כעץ חדש, אבל מדאורייתא כל היוצא מאותו השורש פטור.) לפי דברים אלו אפשר גם להעמיד את דעת הרמב"ם שחיוב ערלה מהיוצא מהשורשים הוא רק ביוצא לאחר קציצה אבל ביוצא מאליו אין חיוב ערלה.  .

    מכיוון שהחומרא של הפטל היא מספק אם נחשב אילן או ירק, ולגבי היוצאים מהשורשים יש ספק האם חייב בערלה, נראה שיש לצרף את הספקות ולהתיר את הנצרים היוצאים מהשורשים.

 

יב. להלכה

 

    1. יש מחמירים בפטל מספק שמא הוא ערלה, לכן אין לאכול פטל אלא ממטע שהוא יותר מג' שנים. מאידך לגבי הברכה, יש לברך עליו בפה"א, כיון שזו ברכה כוללת יותר מאשר העץ.

    2. לחוששים בפטל כעץ, יש לכתחילה לקצוץ נצרים היוצאים מהקרקע, ובדיעבד מותר לאכול מנצרים אלו.