הרב עזריאל אריאל

השקיה בחול המועד

 

שאלה

 

    כיום רגילים חקלאים רבים להשתמש במחשבים לצורך השקיה בשדות ובמטעים. אל מערכת השקיה אחת מחוברים גידולים שונים, שצרכי ההשקיה שלהם שונים, והמחשב נותן לכל אחד מהם את כמות המים הדרושה לו בזמנים המתאימים (במקומות אחרים משתמשים בקוצב מים חשמלי, שדינו דומה מאד למחשב). בחלק מהמצבים ההשקיה היא "דבר האבד", ובחלק מהם היא באה להרווחה בלבד. האם מותר לתכנת את המחשב (או את קוצב המים) בחול המועד, כך שלאחר מכן, בשעה שהוא פותח את הברז, ישקה את הצמחים שההשקיה אינה דרושה להם אלא להרווחה, עם הצמחים שהשקייתם היא "דבר האבד"?

    שאלה זו מורכבת ממספר שאלות עקרוניות:

    א. האם השקיה ע"י מחשב היא "גרמא" או מלאכה בידיים?

    ב. מה דינה של מלאכה הנעשית בחול המועד בגרמא?

    ג. האם יש איסור בהשקיה שאין בה שום טירחה, למעט לחיצה על מספר מקשים?

    ד. מה דין "ריבוי בשיעורין" בחול המועד?

 

א. גרמא בחול המועד

    בשבת הותרה גרמא רק במקום הפסד[1]; וביו"ט נחלקו אם הותרה גם שלא במקום הפסד[2]. ועפ"י זה יש לומר שגרמא מותרת בחוה"מ גם שלא במקום הפסד. אמנם הגרש"ז אויערבך זצ"ל[3] הורה שביו"ט אין היתר לעשות מלאכה בגרמא אלא באקראי ולא בקביעות. אך יתכן שאין הדברים אמורים בחוה"מ. וכך הורה לי הרה"ג יהושע נויבירט שליט"א.

    אלא שעל כך יש להקשות מהאיסור לדייר בחוה"מ[4], דהיינו: להעמיד בהמות בשטח על מנת שיזבלו אותו. והדבר אסור למרות שפעולת הזיבול נעשית ע"י הבהמות, וזה קל יותר מגרמא. מדברי הר"ן[5] והנמוק"י[6] משמע שאיסור "מדייר" הוא גזירה מיוחדת, וא"כ אין בו אלא חידושו. אך לעומת זאת יש לעיין בשיטת רש"י הנדפס[7] שכתב: "לפי שעושה מלאכה בחולו של מועד", ומשמע שגרמא היא מלאכה. אך ייתכן שכוונת רש"י לומר שהדבר אסור משום "שביתת בהמתו"[8]. וא"כ אין מכאן ראיה לגרמא.

    ראיה נוספת לאיסור, יש להביא מדין השקיה בחול המועד, שם נאמר (מו"ק ו ע"ב):

"ר' אליעזר בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את השדה כולה".

    "משיכת" מים  היינו "אם יש מים תחת אילן אחד, עושין דרך קטן מאילן לאילן כדי שיימשכו המים מאילן זה לאילן אחר" (פירוש המיוחס לרש"י, ב ע"א ד"ה מושכין)[9]. ובטעם ההיתר לא מצאנו אף אחד מן המפרשים שיכתוב שפעולה זו היא "גרמא" בהשקיה (ראה בהרחבה לקמן אות ב), למרות שהפעולה נעשית ב"כוח שני"[10]. אך ניתן לדחות ולומר שאמנם פתיחת תעלת השקיה היא מלאכה בחוה"מ; אך לא מחמת ההשקיה, שהיא תולדת מלאכת "זורע", אלא בגלל תיקון תעלת המים, שהיא תולדה של "בונה"[11]. ואילו פתיחת מחסום בתעלת השקאה, באופן שאין בו משום "בונה" אלא הוא כפתיחת דלת בלבד -  מסתבר שאין בה איסור מצד מלאכת ההשקאה, מפני שהיא גרמא בלבד.

    אך למרות שהסקנו שגרמא מותרת בחוה"מ, עדיין לא די בכך בשביל להתיר. אמו"ר, הרה"ג יעקב אריאל שליט"א, העירני שמלאכות שיש בהן טורח נאסרו בחוה"מ גם אם אין מקום לאוסרן מצד גדרי איסור מלאכה[12]. ולפיכך יוצא שמכיון שפתיחת הברז נעשית ע"י הקשות בודדות במחשב (שהן הגורמות לכך שלאחר זמן ייפתח הברז)  שאין בהן טירחה כלל  אין לאסור אותה בחול המועד.

 

ב. הגדרת "גרמא"

 

    אך יש לעיין אם אכן פתיחת הברז ע"י מחשב היא בכלל גרמא; שכן הקו המפריד בין "גרמא", "כוחו", "כוח כוחו", "אשו משום חציו" וכדו', הוא דק מאד. והפוסקים התחבטו מאד בשאלות אלו[13].

    בראשית הדברים יש לדון בדינה של פתיחת הברז. בדיני רציחה[14] ובהלכות נטילת ידיים[15] ידועה ההלכה שמה שנעשה כתוצאה מפתיחת הברז ב"כוח ראשון" נחשב מעשה בידיים; ואילו מה שנעשה בהמשך, שאינו אלא "כוח שני", נחשב כגרמא. ומסתבר שבמערכת ארוכה של צנרת טפטוף כל המים הזורמים נחשבים כ"כוח שני" בלבד[16]. בנוסף לכך כתב החת"ם סופר[17] בתשובה שאמנם לשני הדינים שהזכרנו אכן פתיחת ברז נחשבת כ"ככוחו" כאשר מדובר בכוח ראשון, אבל לדינים אחרים (כגון: להלכות מקוואות) גם הקילוח הראשון נחשב כגרמא בלבד[18]. לעומת זאת יש אומרים שלדינים אחרים, כגון: נזיקין, אף "כוח שני" ו"כוח כוחו" נחשבים כמעשה בידיים[19].

    כמו כן יש לדון בדינה של פעולה הנעשית לאחר זמן ע"י מחשב או קוצב-מים חשמלי. שאלה דומה נידונה בעבר בענין הדלקה וכיבוי של חשמל ע"י כיוונון של שעון שבת. הגרש"ז אויערבך זצ"ל[20] נוקט שכיוונון של שעון שבת[21] הוא גרמא, ולכן הוא מתיר להקדים את זמן הדלקת החשמל ביו"ט ע"י שעון-שבת. לעומת זאת נכתב בשו"ת מנחת יצחק[22] שיש לחשוש לדעות הסוברות שהדלקה וכיבוי הנעשות ע"י שעון שבת אינן "גרמא" אלא "כוחו"[23], כדלעיל. וכן דעת הגר"מ אליהו שליט"א.

    למעשה, אמנם יש מקום לחשוש לאפשרות שפעולה הנעשית לאחר זמן ע"י מחשב נחשבת כ"כוחו", ואף יש הסוברים שפתיחת ברז כשלעצמה נחשבת כ"כוחו"; אבל בצירוף של שני הדברים יחד: הפעלת מחשב הפותחת ברז לאחר זמן ממושך  קרוב לוודאי שאין בכך אלא גרמא, שלא נאסרה בחוה"מ כשאין בה טירחה.

 

ג. הגבלת כמות בהשקיה

 

    השאלה שנשאלה לפנינו עוסקת בהשקאה של חלקה שבה זהו דבר האבד, ובאותה פעולה להשקות גם חלקה שבה הדבר בה להרווחה בלבד. ויש לשאול א"כ: האם ישנה חובה לצמצם בכמות המים או שכאשר אדם עוסק בהשקיה, מותר לו לעשותה ללא הגבלת כמות.

    לכאורה ניתן להשיב על שאלה זו מדברי המשנה (מו"ק ו ע"ב): 

"ר' אליעזר בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה"[24].

    כאן הרי מדובר במי שהתירו לו להשקות, ואעפ"כ לא הותר לו להשקות אלא מעט, בסמוך לאילנות[25] אך יש שלמדו ממשנה זו שאמנם אין להשקות שטחים נוספים אגב השטח שבו הדבר הכרחי, אבל במקום שבו יש הכרח להשקות אין הגבלה על כמות המים[26].

    התייחסות מפורשת לשאלה זו ישנה בדברי הרמ"א (ד"מ סי' תקלז ס"ק א):

"וכתב (רבנו ירוחם) בתולדות אדם וחוה (נתיב ד ח"ה, דף לו ע"ד): "ולא נאמר שיעשה מלאכה עד כדי שלא יפסיד; אלא בכל דבר יעשה המלאכה מכל וכל ויגמור אותה".

    והדברים מובאים להלכה גם ע"י הגרעק"א (לשו"ע סי' תקלז סעי' א).

    וכך פסק בשמירת שבת כהלכתה[27] שמותר להוסיף על השיעור הדרוש למניעת ההפסד[28]. ולכן נראה שאין שום איסור לכוון את מערכת ההשקיה לכמות האופטימלית לצמחים, ואין צורך לכוון אותה לכמות המינימאלית[29]. 

    עכ"פ למדנו מכאן שמי שעושה פעולה לצורך "דבר האבד" יכול להמשיך לעשות אותה גם לאחר שסיים את השיעור ההכרחי; אך זאת בתנאי שהמשך הפעולה נעשה באותו חפץ ולא בחפץ אחר[30]. ולא למדנו מכאן היתר להשקות בפעולה אחת גם גידולים אחרים לגמרי.

 

ד. "ריבוי בשיעורין" 

 

    בשאלה זו, של השקיה להרווחה הנעשית בפעולה אחת עם השקיה הנעשית לצורך "דבר האבד", יש לדון מגדרי "ריבוי בשיעורין". 

    כאשר מדובר על מלאכה הנעשית לצורך פיקוח נפש בשבת, הדין הוא ש"ריבוי בשיעורין" אסור[31]. אך מצאנו שהתירו "ריבוי בשיעורין" באיסור בישול ביו"ט[32]. ובטעם הדבר נחלקו הראשונים: לדעת הר"ן (לרי"ף ביצה ט ע"ב ד"ה ומיהא) התירו ריבוי בשיעורין בבישול ביו"ט משום שהוא בבחינת "הותרה" ולא "דחויה". ונראה שה"ה למלאכות שהותרו בחוה"מ, שמסתבר שהן בבחינת "הותרה". ולדעת ר"י (מובא שם) התירו ריבוי בשיעורין בבישול ביו"ט משום שאין בו אלא איסור לאו. ועפ"י זה נפסק בשש"כ[33] שבשעת הדחק התירו ריבוי בשיעורין במלאכות דרבנן[34] אף בשבת. ומכיון שלרוב הפוסקים איסור מלאכה בחוה"מ אינו אלא מדרבנן, יש לומר ש"ריבוי בשיעורין" מותר לדעה זו מק"ו. וכן נפסק להלכה בשש"כ בענין חול המועד[35].

    ומכאן יוצא שאין כל איסור בהשקיית שטחים שהשקאתם היא להרווחה, אם הדבר נעשה בפתיחה של ברז אחד עם שטחים שהשקייתם היא דבר האבד.

 

ה. השקאה להרווחה ע"י פתיחת ברז

 

    מלבד כל האמור, יש מקום לומר שכיום, שהשקיית הגידולים נעשית ע"י פעולה קלה של פתיחת ברז, ייתכן שאין בה שום איסור גם אם היא באה להרווחה. 

    מקור סברה זו היא דברי רש"י (לרי"ף דף ב ע"א ד"ה מושכין)[36]:

"מושכין את המים - שתחת אילן זה לאילן אחר - אע"ג דהוי הרווחא, דהא ליכא טירחה ולא מידי".

    ובהמשך (ד"ה אבל): 

"אבל לא ישקו את השדה כולה - ובבית הבעל מיירי, דהיינו הרווחא. וכיון דאיכא טירחה במקצת, אינו משקה"[37].

    ולדעתו מותר לעשות מלאכה גם להרווחה, אם אין בה טירחה. 

    בהסבר דעה זו יש לומר שמכיון שיסוד איסורי חול המועד הוא "טירחה" ולא "מלאכה"[38], לא אסרו פעולות שאין בעשייתן שום מאמץ ומשך זמן[39].

    הר"ן (בחידושיו לדף ו ע"א, ד"ה מתני') מביא את שיטת רש"י בהרחבה:

"ופירש רש"י ז"ל דבשדה בית הבעל מיירי. ואע"ג דליכא פסידא אלא הרווחה - שרי ר' אליעזר, כיון דליכא טירחה. ולהכי נקט 'מושכין' - דמשמע דליכא בה טירחה, שיכול להשקותן בלא דלי  ובלא כלי, שיפתח ראשי האמות העשויות להוליך בהן לאילנות; אבל בטורח שאיבה אסור. אבל השדה כולה לא, כיון דאיכא טירחה כל דהו במקום הרווחה - לא שרי".

    ולפיכך אין כל איסור בפתיחת ברזי השקיה בחוה"מ לדעת רש"י, משום שאין בזה אפילו טירחה כל-דהו[40]. (אך יש להעיר שהר"ן עצמו מביא גם את הדעות החולקות). וכן משמע גם בטור (סי' תקלז)[41]. 

    לעומת זאת נכתב בפירוש המיוחס לרש"י (ו ע"ב ד"ה מושכין, וכן בדף ב ע"א ד"ה לא ישקה) שההיתר להמשיך את המים מאילן לאילן הוא משום שמניעת ההשקאה היא הפסד. וכן דעת התוס' (ב ע"א ד"ה מושכין) ורבנו ירוחם (נ"ד ח"ה דף לה ע"ג). ומשמע שלהרווחה אין שום היתר. 

 

    ויש לעיין היטב בדברי המשנ"ב (סי' תקלז ס"ק כז), כאשר הוא מסביר את האיסור להשקות את כל השדה:

"דאף אם לא ישקה כולה ליכא פסידא לאילנות; דאף שע"י ההשקאה יהיה הרווחה לאילנות - לא שרינן טירחה רבה בשביל הרווחה".

    ובשעה"צ (ס"ק כג-כד) ציין את המקור לדבריו מן הנמוק"י[42]. מדברי הנמוק"י עצמו משמע שהוא הולך בשיטה המחמירה, ומכאן יוצא שאף המשנ"ב סובר כמותו, ואוסר השקיה להרווחה גם אם אין בה טורח. מאידך גיסא יש לדייק מדברי המשנ"ב שלא אסרו לשם הרווחה אלא טירחה רבה, ולא טירחה מועטת[43]. וכך משמע מהמשך דבריו (ס"ק כח), שכתב בטעם ההיתר להשקות שדה לחה:

"שכיון שהיתה לחה במים מקודם  אין בה טורח יותר ע"יההשקאה". 

    ומביא את המקור לדבריו מן הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ח ה"ג). אלא שאת דברי הרמב"ם אפשר לפרש במקום הפסד. 

    בצורה ברורה יותר נכתב בכף החיים (ס"ק כה) עפ"י השולחן גבוה (סוף אות יב):

"ונראה דהא דאסור להשקותן להשביחן  היינו דווקא לדלות המים בידיים, דאיכא טירחה טובא; אבל גנות ופרדסים דידן, שמשקין אותן מבור עמוק ע"י רחיים של דלי בסוס  נראה דשרי אפילו לירקות שאינם לצורך המועד, כיון דליכא טירחה כלל, כנהרות המושכין מן האגמים דמי[44]. וכן נהגו".

    וכן דעת החזו"א (או"ח סי' קלד ס"ק יד)[45].

    לעומת זאת, בשמירת שבת כהלכתה (פרק סז סעי' יז) נכתב בפירוש:

"ואפילו אם הממטרות נמצאות במקומן ולא יצטרך אלא לפתוח את ברזי המים - גם אז אסור".

    וכך פסקו גם אחרונים נוספים[46]. 

    ולמעשה נראה לענ"ד, שמכלל ספק לא יצאנו; ולכן אין להקל בהשקיה להרווחה הנעשית רק ע"י פתיחת ברז (אך במקום שבו ישנם שיקולים נוספים, יש מקום להקל).

 

תשובה

 

    למעשה נראה שבהשקיה הנעשית באמצעות מחשב, מותר להשקות את כל הגידולים עם אלה שהשקייתם הכרחית; וזאת בצירוף השיקולים הבאים:

    א. השקיה הנעשית ע"י ברז הנפתח לאחר זמן באמצעות מחשב (או קוצב מים חשמלי) היא גרמא, וגרמא הותרה בחוה"מ כשאין בה טירחה.

    ב. השקיית גידולים שונים, כשהיא נעשית בפעולה אחת של פתיחת ברז, היא "ריבוי בשיעורין", שלא נאסר במלאכה הנעשית בחוה"מ לצורך "דבר האבד".