* תשובה זו נכתבה ע"י הרב יאיר דרייפוס בשנת תשמ"ה, בעת שכיהן כרב היישוב בית יתיר שבהר חברון, ונדפסה לראשונה בקובץ "מדרש דחד יומא" (ג) בהוצאת בית יתיר. עריכה מחודשת והערות: הרב עזריאל אריאל.

[1] משנ"ב (סי' תקל ס"ק א); שש"כ (פרק סו סעי' ג).

[2] שו"ע (סי' תקלז סעי' א). אבל הדבר אסור בטרחה יתירה: מו"ק (ב ע"א); שו"ע (סעי' ב).

[3] שו"ע (סי' תקלג).

[4] שו"ע (סי' תקמו סעי' ב).

[5] שו"ע (סי' תקמד סעי' א).

[6] שו"ע (סי' תקמ סעי' א, ה, ו).

[7] מקורם בטור (או"ח סי' תקמד) וב"י (ד"ה ומ"ש) בשם הרא"ש (מו"ק פרק א סי' ו) והרשב"א (בתשובה, ח"ד סי' שכו). וצ"ע בדעת הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ז ה"י-הי"ב) שלא הביא חילוקים אלו, ומשמע מדבריו שהתיר כל צורכי רבים. ועי' מאמר הרב שלמה אבינר ("תחומין" ג עמ' 86-88) שעסק בהגדרת המושג "רבים".

אך על כך יש להעיר: הנימוק להיתר של צורכי רבים הוא משום שבזמן אחר קשה מאוד לכנס אותם לעבודה, אך על כך כתב המג"א (ס"ק ג): "משמע שאם יש מנהיג, שהרשות בידו לעשות לבדו, אסור לעשותו במועד". ונראה שה"ה ליישוב שיתופי, שיש בו סדרן עבודה היכול להטיל חובת עבודה על החברים במועד אחר. לעומת זאת יש להעיר שערוה"ש (סעי' ו) חולק על המג"א וסובר שהתירו אף בכה"ג, ובילקוט יוסף (ח"ה עמ' תקז סעי' ח) כתב שהמיקל יש לו על מה שיסמוך. והרב שלמה אבינר ("תחומין" ג עמ' 90 הע' 42) כתב שאם הממונה אינו מצליח לבצע את צורכי הרבים אלא בחוה"מ, יש להקל. אך לענ"ד הדבר צ"ע, דמאי שנא מיחיד שאינו מספיק לעשות את מלאכתו לפני המועד, ואם יתאמץ יותר, או יקבע לעצמו סדרי עדיפויות אחרים, יצליח?

עוד יש להעיר שביישוב שיתופי אפשר להגדיר כ"צרכי רבים" רק פעולות הנעשות תמיד ע"י חברי היישוב כדי לחסוך בהוצאות, מסתבר שאין זה כלול בהיתר של צרכי רבים וצ"ע, (הערת הרב יהודה עמיחי).

[8] שו"ע (סי' תקמד סעי' ב).

[9] שש"כ (פרק סח סעי' ד והע' טו).

[10] שו"ע (סי' תקמד סעי' ב) ומשנ"ב (ס"ק א); שש"כ (פרק סח סעי' ד).

[11] שו"ע (סי' תקמד סעי' א).

[12] משנ"ב (סי' תקמד ס"ק ב-ה); שש"כ (פרק סח סעי' ד, ז).

[13] שו"ת הרשב"א (ח"ד סי' שכו); רמ"א (סי' תקמד סעי' א בהג"ה); שש"כ (פרק סח סעי' ט).

[14] כדלעיל (סעי' ב/1).

[15] עפ"י שו"ע (סי' תקמא סעי' ה).

[16] שש"כ (פרק סו סעי' לו) עפ"י שו"ע (סי' תקמא סעי' ה).

אך נראה שיש בעבודה ציבורית של שתילת דשא, הנעשית בהשתתפות הנשים והילדים, ונראית כמין "הפנינג", משום זלזול בולט בקדושת חול המועד, ולכן יש להימנע מכך: עי' מש"כ בשש"כ (פרק סו סעי' ד) עפ"י ערוה"ש (סי' תקמד סעי' ז) בעניין צורכי רבים: "ובכלל יש לברוח מפני היתרים כאלה שיש בהם משום זלזול מועד". ולעומת זאת עי' שו"ע (סי' תקמד סעי' ב), שם התירו מלאכה בפרהסיא ובטירחא יתירה.

ולמעשה נראה לענ"ד שמשום כך עדיף לגייס קבוצה קטנה של בני נוער בלתי מקצועיים ולעשות את העבודה על ידם.

[17] עי' ספר החינוך (מצוה שכג). אך נראה שיש לחלק בין תפירה לבין נד"ד. תפירה כשיני הכלב היא שינוי בפעולה עצמה ולא רק בצורה החיצונית שלה. ובנד"ד לעומת זאת, שתילת הדשא באדמה נעשית כדרכה, ורק הצורה החיצונית של השתילים נראית פחות מסודרת. הגע בעצמך: מי שתופר כפתור כדרכו, אך קובע אותו במקום אחר, כך ששורת הכפתורים נראית עקומה, האם ייחשב כתופר בשינוי? (הערת הרב יהודה עמיחי).

[18] המדובר בחול המועד סוכות, שהוא סמוך מאוד לחורף.

[19] אך יש לברר אם שקיעת שבילים גורמת רק לאי-נוחות או גם לתקלה של ממש.

[20] יש לעיין מה נקרא "כליא קרנא" לעניין זה, שהרי פחיתה באיכותו של החפץ אינה נחשבת "דבר האבד" - עי' שש"כ (פרק סז סעי' יח) עפ"י משנ"ב (סי' תקמא ס"ק י; ועי' סי' תקלו ס"ק י) - ואף כאן לא תהייה אלא פגיעה בנוחות ההליכה בשביל. וע"כ נראה שאין בכך כדי להתיר. ובספר "חול המועד כהלכתו" (פרק ח, ביאורים ס"ק ו) כתב שהאיסור אמור רק כאשר אפשר לתקן במעשה הדיוט.

[21] וכן נפסק בשש"כ (פרק סז סעי' א). ועי' במקורות המובאים בילקוט יוסף (ח"ה עמ' תקו הע' יז).

אך נראה לענ"ד שאין כאן בסיס להיתר מטעם "דבר האבד", מפני ששתילת דשא - במיוחד באמצעים ידניים - היא טרחה יתירה, האסורה אפילו בדבר האבד: מו"ק (ב ע"א); שו"ע (סי' תקלז סעי' ב); משנ"ב (סי' תקלו ס"ק יא-יב, סי' תקלט סעי' ה; ועי' בה"ל ד"ה ואפילו). ועי' ספר החינוך (מצוה שכג) שכתב שהדין תלוי בשיעור ההפסד ובסבירות שהוא יקרה. ולכן נראה לענ"ד שיש להחמיר בנקודה זו.

[22] ועי' ספר החינוך (מצוה שכג).