הרב צבי שורץ

מים - אוצרות של חיים

 

    א. הבריאה והמבול

    מים הם יסוד הבריאה. עוד לפני בריאת האור כבר היו מים: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב). ואף השמים נבראו ביום השני מהבדלת המים העליונים מהמים התחתונים "ויבדל אלוקים בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" (שם א, ז) וקיום הארץ ביום השלישי התאפשר ע"י התגלות הארץ בצווי "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה" (שם א, ט). המים הם גם יסוד החיים "וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ד' אלוקים על הארץ" (שם ב, ה). גן העדן מוקף נהרות שופעי מים "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" (שם ב, י).

    וכשאדם חטא והקב"ה החליט למחותו מעל פני האדמה עשה זאת ע"י הבאת מבול של מים לעולם. ודווקא מחִייה ע"י המים כי המים הם יסוד החיים ויסוד המוות וכך כותב המהר"ל (גבורות ה' פי"ד):

"כי מתחילת בריאתו של עולם קודם שיצר וברא עיקר הצורה שהוא האדם היו המים אשר הם פשוטים ואין בהם צורה והם היו מציאות העולם ... ואמר הקב"ה לברוא את האדם ויש לו מעלת הצורה והוא יהיה מציאות יותר, מורה על שבח הבורא האמיתי ...וכאשר ברא האדם מחמת רוב הצורה היה נוטה לצד אחר לגמרי, לומר כי אין העולם של מלך וזה מחמת הצורה השלמה, היה רוצה שהוא יהיה עיקר המציאות בעולם. ולפיכך היה ה' יתברך אומר יפנו אלו ויחזרו המים, כלומר כי דבר זה בא לאדם מחמת הצורה ויחזרו אלו שאין להם צורה שלמה, כי לא חפץ הקב"ה בצורה זאת. ולפיכך תמיד היה הקב"ה מאבד רשעים כמו דור אנוש ודור המבול וסיסרא ופרעה במים לפי שהמים הם העברת צורת המציאות. וכאשר יש חטא בעולם הקב"ה מעביר את הצורה, ומעביר אותו במה שהיא העברה אל הבריאה כמו המים. ולכן כאשר הקים הקב"ה ברית עם נח, לא הקים רק שלא להעביר מבול. ומה מועיל שלא להעביר המבול, ויכול להעביר אש וגפרית? אלא שכל עניין העברת העולם, העברת הצורה ע"י המים".

    מדברי המהר"ל עולה, שהמים הם החומר הראשוני שאין לו צורה, וכל מציאותו היא חסרה, מעצם טבעם ותכונתם של המים שאין להם תכונות. יש בהם גמישות מרבית, אין בהם מוצקות ולא "אופי" ולכן מקבלים הם את צורת הכלי שבו הם נמצאים. אין בהם גם שום התנגדות לכוחות הטבע ולכן יורדים הם ממקום גבוה למקום נמוך כי כוח הכובד שולט בהם לחלוטין. בגלל חוסר צורה זו נבחרו דווקא המים לבטל את הצורה המושלמת של הבריאה - האדם שהוא שיא הופעת הצורה בעולם, בהיותו צלם אלוקים ועליו נאמר "ותחסרהו מעט מאלוקים". וכשהוא חוטא ומורד בבוראו וטוען שהוא המציאות הראשונית, ואינו מביא לידי ביטוי את הקשר שלו למקור החיים "ואתה מחייה את כולם", באים המים הפשוטים עם ראשוניותם "הפרימיטיבית", שתמיד נאמנים לייעודם ומבטלים אותו ומחזירים אותו לטבעו הראשוני של העולם - למים. וכדברי המדרש (ב"ר פ' ה, א): "שהקב"ה ברא פלטין על המים והושיב בו דיורין פיקחין וכשכפרו בו ואמרו אין פלטין זה של מלך אמר המלך תחזור הפלטין לכמות שהיתה".

 

    ב. גזירת היאור ומשה רבנו

    פרעה החל בשעבוד בני ישראל בהדרגה. בתחילה ע"י שעבוד קשה של עבודה "וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם" (שמות א, י) ואח"כ גזירת המילדות "וראיתם על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה" (שם א, טז) ולבסוף "ויצו פרעה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שם א, כב). במדרש (ש"ר א, יח) מבואר מדוע גזרו המצרים להשליכם ליאור:

"לפי שהיו רואים האסטרולוגין שמושיען של ישראל ע"י מים ילקה, והיו סבורים שבמים יטבע ולא כך היה, אלא ע"י באר מים נגזר עליו גזירת מות שנאמר "יען לא האמנתם בי". ורבנן אמרי העמיקו עצה שלא יפרע הקב"ה מהן במים לפי שהיו יודעין שאין הקב"ה משלם אלא מידה כנגד מידה והיו בטוחים שלא יביא מבול לעולם ולכן גזר להטביען במים".

    אולם כשנולד משה שמו אותו ביאור אחרי ג' חודשים וכן נאמר במדרש (ש"ר פ' א, כא): "ולמה השליכו אותו ביאור? כדי שיהיו חושבים האסטרולגין שכבר הושלך למים ולא יחפשו אחריו".

    ההבדל בין נבואת אמת לאיצטגנינות הוא כהבדל שבין ראייה בהירה לראיה עמומה, רואים ואינם יודעים בדיוק מה רואים. גם במראה הגזירה שמושיען של ישראל ילקה במים ראו ולא ראו, וכך הופרה עצת פרעה כששמו את משה ביאור חשבו שהושלך למים וטבע ובטלו הגזירה .

    לעומתם, ידעו בנ"י, שהמים שנראים למצרים כממיתים וכמכלים, יכולים להיות המים המחיים ולכן דוקא במים שמו את משה רבנו "בסוף על שפת היאור" ומשם ניצל ע"י בת פרעה. ולפי רבנן במדרש שהיו בטוחים שלא יביא מבול לעולם ויינצלו מגזירה זו הטביע הקב"ה את המצרים במים ולא הביא מבול של מים עליהם אלא הביא אותם אל המים כדי שיטבעו. הרי שחשבו שיינצלו ע"י מים כי הם מחיים וטיבּעם במים. וכך, משה יצא מן המים ממיתה לחיים והמצרים שגזרו להטביעם במים וחשבו שיינצלו, נידונו מחיים למוות.

    גם שמו של משה נקרא על שם "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב, י). המהר"ל (גבורות ה' פרק יח) מסביר מדוע לא נימקה בת פרעה את שמו כי מן היאור משיתיהו:

"להורות כי עניין משה ומעלתו הוא מסולק ומוסר מן המים כי מעלת משה רבינו מעלת הצורה לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר ומי שקרוב אל השכלים הוא קרוב אל הצורה ולכן היה משה רבינו עניין צורה בלבד מבלי חומר, והמים הם היפך, כי המים אין להם צורה גמורה ולכך תמיד נקראים בלשון רבים ולא תמצא לשון יחיד במים לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר והמים הם בלי צורה גמורה והיה משה היפך להם שהוא צורה נבדלת. ומפני זה נקרא משה שהיה משוי מן המים ומסולק מהם".

     על פי זה גם מבאר המהר"ל את ראייתם של האיצטגנינים:

"שראו שהמים מתנגדים למשה שהוא המעולה שבצורת בני אדם בהיותו בעל צורה אלוקית שלמה: ולא קם עוד נביא בישראל כמשה והשכינה מדברת עמו פנים אל פנים והיה נבדל מן האשה ולא כהתה עינו ולא נס ליחו"

    ומכל מקום טעו האיצטגנינים כיון שהם לא ידעו שביטול הצורה תהיה רק אחרי שחטא, וכדברי המהר"ל: "וזוהי טעותם כי בלא חטא אין המים גוברים עליו ורק כשחטא לקה במים - במי מריבה".

    וכשרצו חכמים לבטא את פחיתותו של אדם אמרו: "הסתכל מאין באת מטיפה סרוחה" כי החומר הפחות שבאדם הוא מן הטיפה שהיא המים אשר הם בלי צורה.

  

    ג. קריעת ים סוף

    כשיצאו בנ"י ממצרים עמדו לפני קושי נוסף. פרעה רדף אחריהם והשיג אותם חונים על הים ובנ"י צעקו והקב"ה צווה למשה "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה" (שמות יד, טז) וכאשר ציוה כן היה:

"ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. וירדפו מצרים ויבואו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים וכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד ובנ"י הלכו ביבשה בתוך הים" (שם יד, כב-כג).

    כשראו את הנס הגדול פרצה מגרונם שירה אדירה, שירה של אמונה היא שירת הים. גם כאן נתגלה בצורה חזקה סודם של המים, המים שכיסו את פרעה וכל חילו, בתוכם עברו בנ"י וניצלו. והים, שהיה מקום קבורה וכליון מוחלט למצרים, היה דרך למעבר גאולים. ומבאר האב"ע (שמות יד, כט):

"שבעוד פרעה היה טובע עוד נשארו אנשים מישראל בים עוברים וזה היה פלא בתוך פלא, כי במקום שהיו ישראל עוברים בים היה שם רוח קדים מיבש, ובמקום פרעה וחילו הביא ה' רוח אחרת להמס המים".

    לפי האב"ע הנס היה גדול יותר ואותו מקום שבו בנ"י עברו ביבשה וחיו שם טבעו המצרים.

 

    ד. יונה הנביא במעי הדגה

    יונה הנביא נצטווה ללכת לנינוה ולעורר אותם לתשובה. הוא בורח מן התפקיד ונוסע באניה לתרשיש: "וה' הטיל רוח גדולה אל הים ויהיה סער גדול בים" (יונה א, ד). והמלחים באניה עושים מאמצים רבים להציל את עצמם, וכשמתברר להם שהסערה בגלל יונה אין להם ברירה אלא להשליך את יונה לים "וישאו את יונה ויטילוהו אל הים ויעמד הים מזעפו" (שם א, טו) אולם ה' מזמֵן לו דג גדול שבולע אותו ונמצא במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות. מבטן הדג מתפלל יונה ומתאר את מצבו "ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני כל משבריך וגליך עלי עברו" (שם ב, ד). "אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני סוף חבוש לראשי" (שם ב, ו) הוא נמצא במסגר בתוך מסגר ומבקש "ואני בקול תודה אזבחה לה'" ותפילתו מתקבלת "ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה" (שם ב, יא).

     גם כאן, הים הסוער שאמור להטביע את כל הנזרק אליו ועוד להיבלע במעי הדגה שאיננו מקום חיים, וכפי שמתאר יונה את המקום שבו הוא נמצא: מצולה, לבב ימים, נהר, משברים וגלים, מים עד נפש, תהום. דוקא משם מן השאול הכפול הנמצא בתוך הים הממית יוצא הוא לחיים וממלא את משימתו שהוטלה עליו להחזיר את אנשי נינוה בתשובה ולהביאם מ"דרכי מיתה לדרכי חיים".

 

    ה. טבילה וטהרה

    נאמר ברמב"ם (הל' מקוואות פ"א ה"א):

"כל הטמאים בין אדם בין כלים, בין שנטמאו טומאה חמורה של תורה בין שנטמאו בטומאה של דברי חכמים - אין להם טהרה אלא בטבילה במים הנקווים בקרקע".

     כל מים המכונסים בקרקע נקראים בקיצור בלשון חכמים: מקוה, כמו שכתוב (בראשית א, י): "ולמקוה המים קרא ימים", וכן (ויקרא יא, לו): "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור". אין מקוה כשר לטבילה אלא אם כן יש בו מים כדי טבילה בבת אחת לכל גוף האדם הטובל, שנאמר (ויקרא טו, טז): "ורחץ במים את כל בשרו" - מים שכל בשרו, היינו גופו עולה בהם. וכמה הם? אמה על אמה ברום שלוש אמות, ושיערו חכמים מי המקוה ארבעים סאה (עירובין ד ע"ב). ואף זב שצריך לטבול במעיין של מים חיים ולא במים מכונסים  גם הוא צריך להכניס את כל גופו במים (לדעת חלק מן הפוסקים). 

    בתו"כ  ישנה הבחנה בין מעיין לבין מקוה שמעין מטהר בכל-שהו בעוד שהמקוה מטהר בארבעים סאה; אך הרמב"ם, הראב"ד והרשב"א מסבירים שאין הכוונה שבמעיין די בכמות של כלשהו מים, אלא שאינו צריך ארבעים סאה. עם זאת, צריך שיהא כל גופו של הטובל עולה במים שאם הטובל הוא גוץ די בפחות, ואם הוא ארוך צריך יותר, ואילו במקוה צריך ארבעים סאה לכל אדם (עי' ב"י יו"ד סי' רא ד"ה ומ"ש ובכס"מ הל' מקוואות פ"ט ה"ח).

    ואף באדם הטובל במקוה גם אם יש ארבעים סאה אין זה מספיק אלא צריך תנאי נוסף שכל גופו עולה בהם. ולפי הרא"ה ב"בדק הבית" אסור ליתן מים שאובים במקוה שמימיו מרודדים אעפ"י שיש בהם ארבעים סאה, והשאלה היא מדוע אסור להוסיף מים שאובים, הרי מקוה שיש בו ארבעים סאה הוא מקוה כשר, ואפשר לשים בו מים שאובים ככל שירצה, רק ישנו חיסרון צדדי בכך שאין אפשרות לטבול בו? ותירץ הרב אונטרמן  זצ"ל (הובא במשניות קהתי במקוואות סוף פ"ז) שבתורה לא נאמר השיעור של ארבעים סאה. ההגדרה המדוייקת היא שצריך שיהיה כל גופו של הטובל עולה במים בבת אחת (ובד"כ די בארבעים סאה). לפי זה מקוה גם אם יש ארבעים סאה במקוה, אלא שאינו ראוי לטבילה משום שאין גופו של אדם יכול לטבול במימיו בבת אחת אין עליו תורת מקוה וכל שאין עליו תורת מקוה אינו מטהר שאובים.

    בטעם הדבר, מובא ב"שם משמואל" דרשת שבת שובה תרע"ב:

"הטובל במים הרי הוא כאילו איבד החיות שהיתה לו מכבר ומתחיל לחיות חיים חדשים על כן נטהר. כי איננו אותו האיש עם החיים שמכבר שנטמא".

    ובספר "טעמי המנהגים" (עמ' תקא) נאמר:

"שהאדם הנכנס כולו לתוך המים הוא חשוב כמת, וכשיוצא ממנו נעשה כברייה חדשה והוא טהור. ויש אף המכוונים כך בטבילה, כשהם בתוך המקווה מכוונים שהם חשובים כמתים, וכשיוצאים הם מכוונים שנעשים כברייה חדשה".

    וגם כאן מתגלה סוד המים המכסים את כל האדם ו"מת" בהם ובהם עצמם הוא מיטהר ו"חי" בהם. תהליך זה של טבילה ש"מחייה מתים", הוא זה שמוציא מידי טומאה. שהרי הטומאה כולה קשורה למוות. המת הוא אבי אבות הטומאה, וכל מיעוט חיים או מגע במוות כמו זיבה, מצורע, שרץ, נבלה ודם נידה, שהוא יציאת דמים של אישה שלא הופרתה ולא יצרה חיים, יש בהם מן המיתה. והטבילה במים יוצרת תחייה ולידה מחודשת וכך הופכת את הטמא לטהור ע"י שהופכת אותו מ"מת" ל"חי".

 

    ו. תפילת הגשם

    נאמר במשנה (ר"ה פ"א מ"ב): "ובחג נידונים על המים". חג הסוכות, העומד בפתחה של שנה חדשה, על שלל דיניו ומנהגיו, מרוכז כולו מסביב לתפילה על הגשם, לקראת החורף הממשמש ובא. לכן מתחילים להזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ביום טוב אחרון של חג, ושואלים "ותן טל ומטר לברכה" מיד לאחריו. גם ארבעת המינים הניטלים בחג ,לא באו אלא לרצות על המים "וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא מים" (תענית ב ע"ב). בקרבנות החג מנסכים גם מים נוסף לניסוך היין בשל הבקשה למים. גם נטילת ערבה ביום שביעי של חג וזקיפתה בצד המזבח נלקחה בשל היותה הסמל המובהק ביותר לגידול שזקוק למים, וכך נקראה גם בתורה "ערבי נחל". בשל יסוד זה בחג הסוכות יבואו גם כל הגוים לעתיד לבוא כדי להתפלל בירושלים על הגשם ועַם שלא יעלה לירושלים לא יירד עליו גשם (זכריה יד).

    הגשמים מחיים את כל היקום ו"גדול יום הגשמים מתחיית המתים" (תענית ז ע"א); וכשיש בצורת ונעצרים הגשמים גוזרים תעניות.

    אולם הגשמים עצמם יכולים להיות גם מקור לקללה ולמוות והכהן הגדול ביום הכיפורים מתפלל על השרון שלא יעשו בתיהם קבריהם (סדר העבודה ביום כיפור) וכשם שתיקנו תפילות להורדת גשמים כך גם ישנם תפילות לעצירת גשמים מרובים, וכך פסק הטור (או"ח סי' תקעז): "... אבל ארץ מצולה שרוב גשמים קשים לה ולא עוד אלא שמפילים בתים אין לך צרה גדולה מזו ומתפללים עליהן".

    לפי זה כל עניינה של התפילה על הגשם, היא תפילה לגשמים של ברכה שמחיים ומפריחים ולא לשיטפון של מים העלול לכלות את הכל. וכך מבקשים אנו בתפילת הגשם בשמיני עצרת כמו גם בתפילת הטל בפסח  "לברכה ולא לקללה לחיים ולא למוות".

 

    ז. מים עליונים ומים תחתונים

    הבריאה כולה זקוקה למים. אולם התורה מבחינה במעלת הארץ המקבלת גשם מן השמים מאשר ארץ שבה נמצאים המים וזורמים באופן קבוע:

"והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, י).

    והרי מים זורמים מבטיחים יותר את הקיום החקלאי, בעוד שארץ הזקוקה לגשם עלולה ללקות בבצורת או למנות לא מבוקרות של גשמים העלולים לגרום שיטפון ודווקא שליטה אנושית מלאה על המים הם ערובה טובה יותר לגדל את כל הגידולים בזמן הרצוי וביבול רב, ומדוע מתפארת התורה במעלת הארץ שבה יורדים גשמים? אלא כאן מדובר לא על הגידולים החקלאיים והיבול הרב, אלא על פיתוח של אדם שלם ועובד ה', לעומת אדם שבע ומנוון שאינו זקוק לחסדי שמים. דווקא מקום שופע מים גורם להרגשת עושר וגאווה, ושליטה על מקורות המים יוצרים תחושה של כוחי ועוצם ידי, שהיא מסוכנת לאדם הערכי והמוסרי. כדי לפתח אדם שלם בעל הכרת טובה ונדיבות, יש למצוא דווקא מקום כזה הנתון לחסדי הבורא, ומתת שמים זו, כל כולה תלויה ברמתו הרוחנית של האדם ובמאמציו המוסריים, כפי שנאמר (ויקרא כו ג):

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותיו תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעיתם".

    וכן בס' דברים (יא, יג):

"והיה אם שמוע תשמעו את מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם ... ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש".

    ואם לא תשמעו תהיה ח"ו בצורת, והשמים יהיו כברזל וכנחושת. ולכן זו מעלתה של הארץ שיש בה שפע של גשמים התלויים בחסדי ה'  וכדברי הרמב"ן (דברים יא ד"ה לא כארץ):

"…והארץ תיתן יבולה אולם לא כארץ מצרים להשקות אותה ברגל רק למטר השמים ...וצריכים שידרוש ה' אותה תמיד ... ואם תעברו על רצון ה' לא ידרוש אותה בגשמי רצון".

    וכך יוצרים אדם בעל תודעה דתית ומוסרית, שכולו תודה ותפילה, המסתפק במועט. וכשיש מחסור, מתחלק עם חבריו. לעומת, ארץ שבה נמצאים המים בשפע יוצרת אדם בעל רמה דתית פחותה. כך יוצרים הגשמים הבאים מלמעלה, אדם "חי" שרוח אלוקים מרחפת בו, לעומת ארץ שיוצרת אדם מרוחק מן השמים שבֵע ומנוון המשול למת.

 

    ח. אוצר - ברכה - מקוה – עין

    בתנ"ך נקראים מקומות שיש בהם מים בשמות שונים המציינים צורות שונות של נביעה ואיסוף.

    בתוך דברי התוכחה של משה לבני ישראל לפני הכניסה לארץ ישנו מעמד של קללות וברכות ובפרשת הברכה מבטיח משה: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו" (דברים כ"ח י"ב); ובעת הבַּצָרוֹת בימי ירמיהו קורא הנביא לה' וזועק אליו "מקווה ישראל מושיעו בעת צרה" (ירמיהו טז), וזו זעקה לה' שיתן תקווה ויפסיק  את גזירת הבצורת ע"י הורדת גשם .

    ב"תרי עשר (מלאכי ג, י) בסיומה של הנבואה מבטיח הנביא אם לא "אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די"; ובדברים (יא) נאמר: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה". והעין הוא גם שם למעיין "מים חיים" וגם שם נרדף להשגחה אלוקית על הארץ ("ואשימה עיני עליו" בראשית מד, כא) כשהפרשה כולה מדברת על השגחת ה' המוריד גשם.

 

    דווקא שמות אלו של מקורות ומאגרי מים על פני הארץ מהווים שמות נרדפים לשפע שיורד ממרום אולם במשמעות כפולה; וכמה דוגמאות לדבר:

האוצר שבו אוצרים מים נובע מן המטמון והאוצר היקר הנפתח מלמעלה

הבּרֵכה מקבלת מימיה מארובות השמים המוריקים בּרָכָה ללא גבול

המקוה שבו נקוים המים אל מקום אחד מתמלא מן השמים, וכשהוא יבש תולה האדם עיניו בה' שהוא תקוות היקום כולו.

    והעין - המעיין, נובע לא רק מזרימה גלויה אלא מ"עיני ה'"- השגחת ה' על הארץ.

 

    כך מציינים המקורות את הרעיון שאוצר הברכה נמצא דווקא בשמים, לא רק בשל השפע היורד ממנו אל אוצרות המים - המעיינות המקוואות והבריכות -  אלא גם בשל ההתניה והתלות היוצרת דרישה מן האדם להתאמץ, כדי להיות ראוי למתנת הבורא בזכות ולא בחסד. משמעות כפולה זו של מקורות המים באה ללמדנו, שהחיים המקוריים נמצאים למעלה בשמים, ורק זיקה הדוקה אל מקור זה מסוגלת להפוך גם "מדבר לאגם מים וארץ צייה למוצאי מים" (תהלים קז לה).

     המים באים להחיות, ואין חיים גדולים יותר מאשר מים היורדים מן השמים ומחיים גם את הצומח ואת החי, והופכים אדם בשר ודם ליצור הנושא עיניו לשמים ונושא בשורה גדולה של תקוה וחיים בהיותו מחובר אל מקור החיים.