[1] שו"ע (סי' תקיב סעי' א). ועי' בה"ל (ד"ה אין) שדן אם הדבר אסור בלאו, בעשה או באיסור דרבנן.

[2] הגרש"ז אויערבך ("מבקשי תורה" עמ' תנו/יח ענף יג) כתב שמותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש של פועל נכרי שמזונותיו עליך. ובס' "חוה"מ כהלכתו" (פרק ז הע' קלב; הוספות ותיקונים עמ' תמז, הע' לעמ' רנט) כתב שמותר לבשל לגוי בחוה"מ כשיש חשש לאיבה או חילול השם (עפ"י תשובת רב פעלים ח"ב או"ח סי' נז). אבל בלא"ה, דעתם היא לאסור.

[3] חיי"א (כלל קו סעי' יא); כף החיים (סי' תקמב ס"ק ב); שש"כ (פרק סח סעי' לז); חוה"מ כהלכתו (פרק ז סעי' נד). וכך משמע מדברי המשנ"ב (סי' תקלט ס"ק לג) שכתב שאף מכירת דברים שיש בהם אוכל נפש אסורה לגוי, אא"כ פתח את החנות לצורך ישראל.

    במאמרנו "גדרי מלאכה בחול המועד" ("אמונת עתיך" 30 עמ' 27-30) הבאנו מספר מלאכות קלות (כגון: הבערה), שהותרו בחוה"מ בכל מקרה. לדעת הגרי"ש אלישיב ("מבקשי תורה" ח"ב סי' קו סעי' מ), גם אותן מלאכות אסורות כשהן נעשות לצורך נכרי, מפני שלא התירו אותן אלא לצורך ישראל (כמו "אוכל נפש" ביו"ט). ולדעת הגרש"ז אויערבך (מובא בשש"כ פרק סח הע' קו) הדבר מותר. וכן משמע מהחכמת שלמה (סי' תקל). ועי' "חול המועד כהלכתו" (פרק ז הע' קלא; עמ' תמז, הע' לעמ' רנט). אך אין נפק"מ לנד"ד, מפני שהמדובר בקטיף שהוא מלאכה גמורה.

[4] עפ"י רמב"ם (הל' ממרים פ"ג ה"ג); ב"י (או"ח סי' שפה ד"ה ומ"ש, יו"ד סי' קנט ד"ה ולענין); רמ"א (ד"מ שם ס"ק ב; הגהת שו"ע סעי' ג). ולאידך גיסא עי' נמוק"י (לרי"ף ב"מ מב ע"א ד"ה ונשאל); רדב"ז (לרמב"ם שם); ש"ך (יו"ד שם ס"ק ו).

[5] ועי' עזרת כהן (סי' קז) שכתב שאין דין "מומר" ביהודי "חפשי" היום, וכתב "וחלילה לדון בהם דין מומר, שנדבק ממש בדת אחרת ובעם אחר לגמרי". והדברים עולים בקנה אחד עם מה שכתב באגרות הראי"ה (ח"ב סי' תקנ"ה) שאין אדם יוצא מכלל ישראל בדורנו עד שיהיה "שונא את ישראל ודורש רעתם בפועל ובציפיית הלב".

[6] וכ"כ בפסקי הגרי"ש אלישיב ("מבקשי תורה" סי' קו סעי' מא).

[7] הצי"א מתבסס ג"כ על דברי היערת דבש  והפמ"ג (או"ח סי' תקיב, מש"ז ס"ק ב, א"א סי' א). וכן דעת המהר"ם שי"ק (או"ח סי' רפא). הצי"א מוסיף עפ"י שו"ת יהודה יעלה (יו"ד סי' נ) שאין עדות על כך שאותו אדם אכן מחלל שבת בפרהסיא.

    וכן יש להוכיח מדברי החזו"א (יו"ד סי' ב ס"ק טז, כח), שכתב שאין דין "מומר" בזה"ז, ודין כולם כדין "תינוק שנשבה". ועי' בהרחבה במה שנכתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' טו פרק ה) להתיר ולחייב חילול שבת לצורך הצלת חיים של יהודי שאינו שומר מצוות.

[8] אא"כ מדובר במזון לא כשר. בענין זה עי' בה"ל (סי' תקיב סעי' א ד"ה אין; סי' תקיח סעי' א ד"ה הואיל).

[9] ועי' שו"ת בנין ציון (החדשות, סי' כג); שו"ת מלמד להועיל (או"ח סי' כט).

[10] הרה"ג אביגדור נבנצאל שליט"א העירני על כך וכתב: "וצ"ע, דאינם מתכוונים למצווה ואינם מודים בה. וגריעי בזה ממקיים מצוה ללא כוונה, דלדעת הרמב"ם במידי דאכילה יצא, אלא הוו כשומע קול שופר ואינו יודע שהיום ראש השנה ושמצוה לתקוע ושזה שופר – שלא יצא אפילו לסוברים מצוות אינן צריכות כוונה".

[11] וכן נכתב בפסקי הגרי"ש אלישיב ("מבקשי תורה" סי' קו סעי' מ-מא) שאסר גם בישול והבערה לצרכו, אך התיר להזמינו. וכן כתב לאסור בס' "חיכו ממתקים" (סי' תקלג סעי' ו).

[12] צ"ע אם הולכים לחומרא אחר רוב הצרכנים באותו מקום, שאינם שומרי שבת, או שמכיון שללא אספקת תוצרת לכולם יישארו גם שומרי השבת ללא מזון, הדבר מותר ככל צרכי המועד. ומסתבר שאם בכלל לא ברור ששומרי השבת אכן יהנו מאותה תוצרת, אין לקטוף עבורם.

[13] הרב יהודה עמיחי העירני, שמכיון שדעתם של החקלאי ושל המשווק היא על כלל האוכלוסייה באותו מקום, שרובה אינו שומר מצוות – אין מקום לומר שכוונת החקלאים היא רק לשומרי השבת ולהתיר את הקטיף בהסתמך על כך. ויש להביא ראיה לדבריו ממלאכה הנעשית ע"י גוי בשבת לצורך יהודים וגויים כאחד, שהולכים אחר הרוב (שו"ע או"ח סי' רעו סעי' ב).

    ונראה לענ"ד שאם כוונתו של החקלאי היא באמת לספק את צרכיהם של שומרי השבת המצויים באותו מקום, אלא שאין ביכולתו לשווק להם בנפרד מהאחרים – אכן הדבר מותר. וכך יש להוכיח ממה שנאמר בשו"ע (שם, ועי' בה"ל ד"ה אם, ואם) שאם יש הוכחה שההדלקה נעשית לצורך אנשים מסוימים, הולכים אחריה. אך למעשה קשה לסמוך על סברה זו, מפני שכוונתו העיקרית של החקלאי היא להרוויח, ולשם כך עליו לשרת את כל לקוחותיו, ולכך הוא מכוון.

[14] סברה זו כתב הגרעק"א (מובא בבית מאיר או"ח סי' של) בעניין הצלה בשבת. וכך הורה הגרי"ש אלישיב שליט"א בעניין אבטחת טיולים בשבת, כאשר משתתפים בהם גם ילדים, מפני שלא שייך בהם דין "מומר": עי' מאמר הרב אברהם שרמן ("תחומין" ח"ג עמ' 28); "הצבא כהלכה" (עמ' רג).