רות ארזי

ספורה של אמא

 

    דקלה יוצאת לשירות לאומי בכפר דרום

 

 

    כמו היה זה אתמול זכורה לי אותה נסיעה של הורים הדואגים לבת העדינה והרגישה שלהם, שהחליטה לשרת במקום הידוע כרחוק ומסוכן שנקרא כפר דרום, בגוש קטיף.

 

    כשדקלה הבהירה לנו שהיא תשרת בכפר דרום- לא ניסיתי להניא אותה מכך- רק אמרתי לה שתדעי שאני, אמא שלך, לא אוכל לבוא לבקר, כי אני …פחדנית וזה נראה לי מאוד מאיים.

 

    כשהלך וקרב יום התחלת השרות היה ברור לי שלא אוכל ולא ארצה להישאר בבית כשהיא נוסעת למקום שבשבילי הוא המקום הלא נודע הזה, כך נסענו אתה אבא ואמא עם רכב עמוס חבילות למקום החדש…

 

    כשהגענו ראיתי ישוב חמוד, בתים קטנים עם גינות. התקרבנו לבית שאמורה היתה לגור בו, לאכול ולישון שם שנה שלמה. יש לשער שראו על פני לאן פונות המחשבות. דקלה העדינה והמפונקת בבית, תשכון במקום הזה- עם המקלחת הזו והכיור הזה, הארון, האין וילון,

     המזרונים- ממש היה קשה לי לעכל זאת. הילדה הקטנה והעדינה, אבל מסתבר, האמיצה, לא הקרינה מחבות כאלה.

    לאחר שעזרנו לה קצת להתארגן, עשינו סיבוב קצר בישוב ובמדרשת התורה והארץ, שם היתה אמורה לשרת כבת שרות לאומי, השארנו אותה שם וחזרנו הביתה עם חששות.

 

    בשובנו הביתה חיכתה לנו הפתעה שהכינה לנו דקלה לפני הנסיעה. על המיטה שלנו היתה מונחת מתנה ומכתב לאבא ואמא בזו הלשון:

 

 

 

 

    מאותו יום דיברתי אתה בטלפון יום יום, ולאט לאט הבנתי שהיא מוקפת אהבה, העניינים מסתדרים. את הדברים המקולקלים- מתקנים וההתחברות לימימה, לגדעון, לפנינה, לאיילת, לעמי וכל השאר היתה חלומית.

 

    לא עבר חודש מאז הגיעה לכפר דרום ובאחד הטלפונים אומרת דקלה: "אתם לא מגיעים לשבת כי אתם פוחדים"? ארץ ישראל- ואתם פוחדים??

 

    כך מבלי לחשוב פעמיים סיכמנו נוסעים לבקר.

 

    כשבאנו לשבת לכפר דרום ראינו מקום ישוב חם, אוהב, מלטף ואיכותי וכך גם הרגשנו יחד איתה כל השנה. מצאנו את בתנו מאושרת משולבת עם משפחות הישוב, ממש חלק מהן. קשרים אלו היו מנת חלקה עד יומה האחרון.

 

תבורכו על התמיכה, האיכות והחוויות שהיו מנת חלקה בשנה זו.