הרה"ג יעקב אריאל שליט"א

פ י ז ו ר ע פ ר ע ל ק ר ק ע ח ו ל י ת

שאלה

מושב עצמונה יעלה על נקודת הקבע שלו בשנת השמיטה. כדי לאפשר מגורים במקום החדש יש צורך ליישר את דיונות החול כדי לסלול עליהן דרכים וכן לישר את הדיונות ליד הבתים ולפזר עליהן אדמה ממקום אחר כדי למנוע נדידת חולות וחדירת חולות לתוך הבתים. אדמה זו מיועדת בין היתר גם לשתילת עצים ופרחים. האם מותר לעשות זאת בשנת השמיטה?

מן הראוי להוסיף שדחיית העבודות הנ"ל לאחר השמיטה תגרום סבל רב לתושבים וכן חשש להפסד כל ההוצאות הניתנות ע"י משרד השיכון כתשתית לצורך העלייה על הקרקע.

תשובה

א. יישור לשם סלילת דרכים

יישור הדיונות לצורך סלילת דרכים מותרת עפ"י האמור ברמב"ם (פ"ב הי"ג):

"פירצה שהיא סוגה בעפר... ואם היתה מכשלת את הרבים, או שלא היתה סוגה בעפר אלא פתוחה לרה"ר, מותר לבנותה".

ולדעת הראב"ד (שם) אפילו כשאינה מכשלת את הרבים מותר לבנותה. אולם עכ"פ בוודאי שללא דרכים סלולות יש כאן מכשלה גדולה לרבים ולכו"ע מותר. ואע"פ שיש לחלק בין בניית גדר שמייד עם הבניה מוכח שכוונתו למנוע מכשול מהרבים, לבין פילוס דרכים בתוך הדיונות, שהיה מקום לחשוב שיישור זה הוא כהכנת השטח לחרישה, אך מאחר והבתים כבר בנויים וידוע לכל שהתוואי המיועד לשבילים ולדרכים צריך לעבור במקום הפילוס, פילוס זה אינו חרישה כלל, אלא סלילת דרכים ויש להתירו.

ב. פיזור אדמה ברחבה שלפני הבתים למניעת נדידת החול

אולם פילוס הדיונות ויישורם ע"י הבתים, במקום המיועד גם למדשאות ולשתילת צמחי נוי ופרי, הרי זו חרישה ממש ויש לאוסרה.

והספק מתעורר לגבי המשטח הסמוך לבית שעליו שוטחים עפר ממקום אחר כדי למנוע את נדידת החולות וחדירתם לבתים. האם הדבר מותר, כי משטחים אלו מיועדים בסופו של דבר גם לזריעה.

במו"ק (ד ע"ב) נאמר:

"ר' אלעזר ב"ע אומר אין עושין את האמה... אלא שביעית מאי טעמא... פליגי בה ר"ז ור"א בר ממל, ח"א מפני שנראה כעודר וח"א מפני שמכשיר אגפיה לזריעה".

ולהלכה קי"ל כרבנן שעושין אמת המים בשביעית ולא חוששין לכך שמכשיר את אגפיה לזריעה. ועיין פאה"ש (סי' כ ס"ק כח) שהביא את דעת הר"ן שנוטה לאסור במקום שמכשיר אגפיה לזריעה, והוא נחלק עליו והוכיח שלרבנן אין לחוש כלל לכך.

ולפי"ז אילו היה יישור החול ופיזור האדמה עליו נעשה אך ורק לשם עצירת הדיונות, אע"פ שהייתה בו גם תועלת לזריעה, היה מקום להתיר. אך מאחר וכוונתם היא גם לשם זריעה, יש כאן שתי מטרות שוות וקשה להתיר. ולא דמי לאמת המים ששם מטרתו העיקרית היא חפירת האמה ורק התוצאה היא הכשרת אגפיה לזריעה, ולכך אין לו כונה. וכמש"כ התוס' במו"ק (ד ע"ב ד"ה מפני) שראב"ע אוסר גם כשאין לו כוונה לכך, משמע שלרבנן מותר מפני שאין לו כוונה; אך אצלנו כוונתו לשתי מטרות.

ועיין תוס' (שבת עג ע"ב) זומר וצריך לעצים חייב שתים שהקשו מהגמ' (סנהדרין כו ע"א) שיכול לומר: לעקל בית הבד אני צריך, ומשמע שפטור, אעפ"י שהוא גם זומר בכך את הגפן, ומאי שנא מזומר וצריך לעצים שחייב על שניהם (זומר וקוצר)? משמע מהנחתם בקושייתם שכוונתו היא כפולה, גם לעקל בית הבד וגם לזמירה כמו הזומר וצריך לעצים שיש לו שתי כוונות, גם לשם זמירה וגם לשם עצים. ותירצו ששם אין כוונתו לזמור וגם אין לו תועלת בזמירה, אדרבה יש לו רק נזק משום שמקלקל. אך כשהוא מתקן, הוא חייב גם כשיש לו שתי כוונות.

מאידך יתכן שהרשב"א חולק על התוס'; הרשב"א והר"ן (שבת קז ע"א) נחלקו בהקשר לנועל דלת ביתו כדי לשמור את ביתו והצבי בתוכו. שלדעת הרשב"א מותר ולדעת הר"ן אסור. כלומר, לדעת הרשב"א כוונה נחשבת רק לדבר אחד ולא לשני דברים ולדעת הר"ן תיתכן אפשרות של כוונה לשני דברים כאחד. על הרשב"א קשה מרב כהנא בשבת (עג ע"ב) שזומר וצריך לעצים – חייב שתים, וא"כ הוא הדין נועל בית ומתכוון גם לצוד, שיתחייב על הצידה? ועוד מאי שנא מפסיק רישיה דניחא ליה?

ועי' תשובות וחי' ר' עזריאל ראש הברזל (סי' א אות ג) שפס"ר הוא רק כאשר התוצאה של הדבר המותר שעושה היא מלאכה אסורה. אך כאשר עושה את אותה מלאכה לשתי מטרות שונות, האחת אסורה והשניה מותרת - הדבר מותר, ואין זה בגדר פס"ר. ובדבריו מיושבת גם הקושיא מזומר וצריך לעצים. שם הוא מתכוון לשתי כוונות אסורות, ולכן חייב שתים. אך במקום שהוא עושה מלאכת היתר ויחד עמה גם כוונה לאיסור אין זו מלאכה כלל. וא"כ י"ל שה"ה היישור כאן נועד לשתי מטרות שונות האחת אסורה והשניה מותרת - לדעת הרשב"א יהיה מותר ולדעת הר"ן - אסור[1].

עכ"פ בשביעית בוודאי י"ל שבמלאכה דרבנן לא גזרו אלא רק כשכל כוונתו היא אך ורק לאברויי. אך כשיש גם כוונה נוספת - לא גזרו. ומצאתי כעי"ז בשבה"א (פ"א הי"ח), לעניין המידל שמדלל אילנות כאשר כוונתו היא לא רק לטובת האילנות אלא גם לעצים[2]. (מיהו עי' חזו"א סי' יט ס"ק ד ד"ה וכן שהסתפק). ואעפ"י שהרב קוק זצ"ל לא התיר דבר זה שיש בו שתי כוונות שוות, אחת לאיסור ואחת להיתר, אלא כשאין מראית העין של איסור. ואילו בנד"ד יש מראית העין לכאורה; אך לפי מה שכתבנו לעיל כל הרואה את הדיונות מבין שזו המטרה כרגע לייצב את החולות.

ועיין ב"מ' (ל ע"א) לגבי מי שמצא בגד ושוטח אותו לצורך הבגד ולצורכו הוא - מסקנת הפוסקים שם לחומרא. מיהו עי"ש בתוס' שרק כשיש חשש שיעשה לצורכו יותר מלצרכה – אסור. אך במקרה שלצורכו ולצורכה נדרש אותו פרק זמן אין איסור וראיה ממצא ספרים קורא בהן אחד לל' יום. בפרק זמן כזה צורכו הוא כמו צורכה והדבר מותר. (ועי' שבת הארץ עם תוספת שבת במפתחות ערך "דבר שאינו מתכוין").

סיכום

מכיוון שמדובר בשעת הדחק שהרי להשאיר את היישוב שנה שלמה בתוך הדיונות ללא ייצובן, עלול לגרום נזקים וקשיים רבים לחיים במקום, יש מקום להתיר את הדבר ע"י נוכרי.

[1] אלא שיש להקשות על זה מהתוס' בשבת (עג ע"ב) שהבאנו, מדוע הוצרכו התוס' לתרץ שאין האילן מיתקן בכך ולא מתקלקל, אפילו אם האילן מיתקן בכך הדבר מותר משום שכוונתו לעקל בית הבד, דבר שהוא מותר? וקושיא זו קשה גם על ר' עזריאל ראש הברזל וגם על הרב קוק זצ"ל. ועל ר' עזריאל ראש הברזל לא קשיא כי הוא בא להסביר את הרשב"א, והתוס' יסברו כהר"ן ולא כהרשב"א. וא"כ יש לומר שגם הרב זצ"ל לא פסק כהתוס' והר"ן אלא כהרשב"א, וצ"ע. מיהו במשפט כהן (סי' פא) הרב קוק זצ"ל אוסר לנכש ע"י רעיית בהמתו אעפ"י שכוונתו שם גם להאכלת בהמתו. ויתכן ששם יכול היה לרעות את בהמתו במקום אחר ולכן כשמעלה אותה דווקא במקום זה , מראה שכוונתו לניכוש, וצ"ע.

[2] ונראה שיש לחלק בין נועל דלת לשמור את ביתו לבין פיזור עפר. נעילת דלת היא מעשה מובהק של דבר המותר בעצם שהרי זו דרכם של בני אדם לנעול את דלתות בתיהם כדי לשמור את רכושם ואת עצמם. ואז למרות שבמקרה יש שם צבי – לא אסרו לנעול את הדלת. מה שאין כן פיזור אדמה על חול אינו מעשה מובהק של שמירת חולות נודדים, אדרבא הוא גם מעשה מובהק של הכנת קרקע לזריעה. וא"כ יש מקום לאסור את הדבר. ואולי יש לומר שמכיון שבשמיטה לא יזרעו ולא ישתלו באותה קרקע, וא"כ זה עצמו יוכיח שפיזור עפר לא נועד השנה לזריעה אלא רק לעצור את החולות, ונמצא שעיקרו של פיזור העפר השנה הוא רק לעצירת החולות ורק בשנה הבאה, אחרי השמיטה, העפר ישמש גם לזריעה. ובכך מתיישבת גם הערתו של הרב יואל פרידמן שכתב לחלק בין בין חופר אמת המים שהדבר מותר אעפ"י שמכשיר אגפיה לזריעה לנד"ד. שם עיקר מלאכתו היא אמת המים ולא הכשרת אגפיה לזריעה, משא"כ בנד"ד עיקר מלאכתו היא גם לייצוב החולות וגם להכנת השטח לזריעה .ולדברינו ניחא שמכיון שהשנה אסור לזרוע, כוונתו עכשיו היא רק לייצב את החולות וזוהי כוונתו העיקרית. מיהו בשעת מעשה של פיזור העפר הדבר עדיין לא מוכח. מיהו גם לא מוכח להיפך שמטרתו העיקרית היא להכין את השטח לזריעה, שהרי כל הרואה את דיונות החול מבין שמטרת העפר למנוע את נדידת החולות.