*  מתוך ס' בהל' תולעים שנערך ע"י צוות המכון, המצא עדיין בכ"י.

[1] שו"ע )סי' צח סעי' א).

[2] שו"ע (סי' ק סעי' ב, סי' קד סעי' ג(.

    חשיבות הבריה היא משום שהאוכלה שלימה, אף כשאין בה כזית - חייב מלקות. וכן כתב או"ה )כלל כה סעי' ב .(

    ומה שכתבנו שבריה אינה בטלה אפילו באלף, הנה הר"ש )תרומות פ"י מ"ח ד"ה משקל) כתב שדעת הירושלמי  שבריה בטילה בתתק"ס (פי 960(. וכן דעת הרשב"א )תורת הבית בית ד שער א עמ' 27) ולדעת הראב"ד (מובאת בחידושי הרשב"א חולין צז ע"ב ד"ה אמר ליה), בריה בטלה באלף ומאתיים. אבל שאר הראשונים חולקים על כך ואומרים שבריה אינה בטלה גם בשיעור גדול יותר וכמ"ש תוס' )ע"ז סט ע"א ד"ה אידי, חולין ק ע"א ד"ה בריה); ריטב"א )חולין ק ע"א ד"ה אבל(; רא"ה )תורת הבית שער ד פרק א עמ' 27 בבדק הבית); רוקח )סי' תעט(; ספר החינוך )מצוה קסג); רא"ש (חולין פרק ז סי' לג); ר"ן (לרי"ף חולין לו ע"א-ע"ב ד"ה גרסי'); טור (יו"ד סי' ק); שו"ע (יו"ד סי' ק סעי' א).

    הכרו"פ )סי' ק ס"ק ב) כתב שאפשר לסמוך בשעה"ד על ביטול בתתק"ס. וכ"כ בערוה"ש (סי' ק סעי' טו(. וכן דעת המשכנות יעקב (יו"ד סי' לא) לענין תולעים שבקמח.

    במקרים מסוימים צרפו האחרונים ביטול בריה בתתק"ס לספקות נוספים  עיין שו"ת כתב סופר (יו"ד סי' סג); שו"ת קול אליהו (ח"ב יו"ד סי' ב(; שו"ת רב פעלים )ח"ד יו"ד סי' ח).

    הכרתי ופלתי (סי' ק סעי' א) חידש שתולעים המתפתחות בפירות תלושים, אין להם דין בריה הואיל ולא נאסרו מתחילת ברייתן. אולם מרבית האחרונים דחו דבריו. עיין: מטה יהונתן )סי' ק סעי' א(; פמ"ג (סי' פד, שפ"ד ס"ק לא ד"ה כתב הכר"ו); שו"ת "טור האבן" )סי' כו, מובא במטה יהונתן סי' ק סעי' א(‘ ברכי יוסף (שיורי ברכה סי' ק ס"ק ד); חוו"ד (ביאורים ס"ק ה); דרכ"ת )סי' ק ס"ק ה), כף החיים (יו"ד סי' ק ס"ק ג, סי' פד ס"ק כט(; שו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' מז). ועי' שו"ת טוטו"ד (ח"א סי' קכב וסי' קס); שו"ת רב פעלים )ח"ד יו"ד סי' ח); שו"ת כתב סופר (יו"ד סי' סג); שו"ת משכנות יעקב )סי' כו).

    לדעת המשכנות יעקב )סי' לא מובא בערוה"ש סי' ק סעי' טז) אין דין "בריה" לדבר שאינו ניכר לעין, כמו תולעים קטנות הנקראות "מילבין", אולם בעל ערוה"ש  ערער על דבריו. ועי' חכמת שלמה  (סי' פד סעי' א הביאו דרכ"ת ס"ק ט) שכתב שתולעת קטנה שאינה יוצאת בסינון של המים - אין לה דין בריה.

[3] והיינו דווקא באופן שלא ניתן לזהות את החרק דאם לא כן אין לו ביטול וכדלקמן.

    ומ"ש "אפי' אבר אחד", הנה הגמ' (נזיר נא ע"ב) נסתפקה על אוכל בריה שנחתך ממנה אבר שהיא יכולה לחיות בלעדיו אם לוקה. והרמב"ם (מאכ"א פ"ב הכ"ב) פסק שאינו לוקה מספק. ומזה למדו הראשונים שאם נתערבה בריה כזו במאכל, אין לה דין בריה ובטלה בשישים. וכ"כ: תורת הבית (בית ד שער א, דף יד ע"ב (בשם הרמב"ן; או"ה )כלל כה סעי' ב) ; ר"ן )לרי"ף חולין לו ע"א ד"ה גרסי'); וכ"כ האחרונים בדעת השו"ע: ש"ך )סי' ק ס"ק ו), גר"א (סי' ק ס"ק יא(, פר"ח (שם ס"ק ז(.

    לעומת זאת, לדעת בעל תרומת הדשן )הגהות שערי דורא סי' נ, מובא בב"י סי' קא ד"ה והא( ביטול שם "בריה" מותנה בחסרון רוב השרץ, ראשו או שדרתו, ולא די בחסרון אבר אחד. וכ"כ: תורת חטאת )כלל מ סעי' ה(; ב"ח )סי' קא ד"ה אבל אם(; פמ"ג )סי' ק, שפתי דעת ס"ק ו(; כה"ח )סי' ק ס"ק יט, סי' קא ס"ק מט(; גליון מהרש"א )סי' קא סעי' ו ד"ה אבל(. ועי' בן אברהם )סי' נ ס"ק יג(; משנ"ב )או"ח סי' רי ס"ק ח(. וע"ע חכ"א )כלל נג, בינ"א ס"ק נג( שדעתו לחלק בין חסרון אבר הראוי לאכילה )רגל הנמלה( לחסרון אבר שאינו ראוי לאכילה )כנף הזבוב(.

[4] כך מסקנת  הט"ז )סי' ק ס"ק א), הפמ"ג (מש"ז ס"ק א) והכרו"פ )ס"ק א( בשם  הראשונים, שמה שבריה אינה בטלה - אינו אלא מדרבנן. ועי' שד"ח )פאת השדה, מערכת המ"ם   סי' כ(. ועי' בספר טהרת המים )מובא בדרכ"ת סי' ק ס"ק טו) דס"ל  דהוא דאורייתא.

    ולפי האמור יש לומר שספק בריה לקולא, וכ"כ: ט"ז (ס"ק א); ש"ך (סי' קא ס"ק ב); חכ"א )כלל נג סעי' ב(. ועי' דרכ"ת )סי' ק ס"ק א); ועי' שו"ת טוטו"ד (ח"א סי' קנז) שנוטה להחמיר בספק בריה.

[5] עפ"י תרוה"ד (סי' קעא). ועי' שו"ת משיב דבר (סי' כו), בן אברהם (סי' נ סעי' כג, כד).

[6] שו"ע (סי' פד סעי' ט), ש"ך (ס"ק כט).

[7]שו"ע (סי' פד סעי' יד) כתב וז"ל: חיטים מתולעים מותר לטוחנם והוא שירקד הקמח לאור היום", ומיירי בטחינה שאינה פוגעת בחרקים ולכן צריך לרקד ולנפות, אבל אם אי אפשר לרקד - אסור. וכ"כ דרכ"ת (ס"ק קסו).

[8]עיקר דין זה נתבאר בשו"ע )סי' פד סעי' ט) ושתי סיבות להיתר או משום דדמי לבא זאב ונטל בני מעיים של בהמה שמחזיקינן אותה בחזקת היתר או משום שיש לנו ס"ס. ספק שמא המזון היה נקי מחרקים ואת"ל שהיו בו שמא נימוחו מחמת הבישול ונתבטלו.

    ומ"ש "שלפעמים מצוי בו חרקים" הוא משום שאם תמיד מצוי בו חשוב כוודאי היו בו וכמ"ש הש"ך )ס"ק כט).  ומ"מ גם במקום שיש ספק ספיקא, אם ניתן לבודקו כעת לאחר הבישול או הגריסה צריך לבודקו, כמבואר בסעי' הבא.

[9]בהגדרת "ניכר", כתב הישועות יעקב )מובא בדרכ"ת ס"ק קלא( שכל שיש אדם אחד בעולם שיכול להכיר התולע ע"י טורח גדול ולהסירו מן ההיתר - אינו בטל. ועי' חכמת אדם )כלל נא סעי' א(, שכתב: "אם יוכל להכיר האיסור - אינו בטל אפי' באלף... כיון שיכול להכיר האיסור ולהסיר אפי' ע"י טורח גדול". ובחזו"א )יו"ד סי' יד ס"ק ו( כתב: ש"אם העין מכירתו כשיפגשנו, אע"פ שאין כח באדם לחפש אחריו - חשיב כאיסור הניכר". ועי' שו"ת מחזה אליהו )סי' פט אות ב(. 

    ולפ"ז כל החרקים הנמצאים בגידולים חיים על גבי ירקות עלים או בתוך פירות חיים כיון שניתן למוצאם ע"י בדיקה - אינם בטלים מן התורה )ולא רק מדרבנן מדין בריה(, וה"ה שחלקי חרקים שנמצאים על גבי אותם גידולים - אינם בטלים.

    אם אברים או חתיכות זעירות של איסור מעורבים במשקה נוזלי באופן שהם ניראים אלא שא"א לסננם - חשוב כאיסור הניכר. כ"כ הש"ך )נקה"כ סי' קד(.

    אם אברים או חתיכות זעירות של איסור מעורבים במשקה סמיך באופן שאינן נראות לעין וא"א לסננם: לדעת שו"ע )סי' קד סעי' א(, ט"ז )ס"ק א( אסור מדרבנן שמא ירגיש באיסור בפיו בשעת שתיה. והפר"ח )ס"ק ג( אוסר משום שאפשר לחוש בהם במישוש הידיים. ולדעת הרמ"א )שם(, ש"ך )נקה"כ שם( אסרו חכמים רק אם אלו חתיכות של אחד משמונה שרצים המוזכרים בתורה.

[10]שו"ע )סי' צט סעי' ה(. יש אומרים שהאיסור לבטל איסור לכתחילה הוא מהתורה: ראב"ד )איסור משהו להראב"ד פרק ב עמ' קכ, שו"ת הראב"ד סי' קח ד"ה והא דאמרינן(. ויש אומרים שהאיסור לבטל הוא מדרבנן: תוס' )חולין צח ע"ב ד"ה לאו(. ועי' תורת הבית )בית ד שער ג עמ' 62(; שו"ת הרשב"א )ח"א סי' תקד(.

[11]דין זה יתבאר בעז"ה באחד הפרקים הבאים.

[12]שו"ת רב פעלים )ח"א יו"ד סי' טז ד"ה ועתה(; שו"ת מחזה אליהו )סי' צה(.

[13] נשל הוא עור יבש של חרק שנשר ממנו ואין לו דין בריה. וכשהוא ניכר לעין איסורו מדרבנן וכמ"ש באמונת עיתך (גליון 32 עמ' 48 סעי' ד).

[14] כדעת הפוסקים שיש חרקים שטעמם לשבח ולכן בכולם יש לשער בשישים. ומ"מ אם החרק היה בתוך אחד הפירות שבתבשיל - אין צורך בשישים כנגד כל הפרי אלא כנגד החרק ולא אמרינן דנעשה כל הפרי נבלה. כ"כ הרא"ש )שו"ת הרא"ש כלל ב סי' ג( ומהר"י מברונא )סי' קנו(. וכך פסק הרמ"א )סעי' ט בהג"ה(. ויש המצריכים שישים כנגד כל הפרי כשהפרי קטן מחשש שהפרי נעשה נבילה: שערי דורא  )סי' מט(; שו"ת תרוה"ד )סי' קעב(; יש"ש )חולין פרק ג סי' קב(.

למעשה, יש שהכריעו לזרוק את אותו הפרי ולהתיר את התבשיל: תורת חטאת )כלל מו סעי' ח(; מנחת יעקב )ס"ק כח(. ויש שהתירו אף את אותו הפרי, בצירוף דעת הפוסקים שהחשיבו את טעם חרקים כטעם לפגם. עי'  חכ"א )כלל לח סעי' כב(; שו"ת מהרש"ם )ח"א סי' קעד(; שו"ת שיבת ציון )סי' כח(; שו"ת פעולת צדיק )ח"ג סי' רא(; דרכ"ת )ס"ק קכה(.

[15] בדרך כלל אם אין שישים הרי התבשיל מועט, ואין כאן הפסד מרובה, ובכל זאת כתבנו האמת לדינא וכדעת הסוברים שטעם חרקים הוא טעם פגום ואין צריך שישים כדי לבטלו אלא די ברוב: שו"ת הרי"ף )סי' שה(; ספר האשכול )פרק גיד הנשה והל' תערובת איסור סי' לה(; שו"ת הרשב"א )ח"א סי' קא(; שו"ע )סי' קד סעי' ג, סי' קז סעי' ב(; רמ"א )סי' קד סעי' ג בהג"ה(; ט"ז )סי' קד ס"ק ו, סי' פד ס"ק טו(; שו"ת מהרש"ם )ח"א סי' קעד( והביא שכן הכריע בשו"ת שב יעקב )סי' כט(; שו"ת פנים מאירות )ח"ג סי' לה(.      אך כשאין הפסד ניכר - יש לשער בשישים, שכן דעת הרבה פוסקים: שו"ת הרא"ש )כלל כ סי' י(; או"ה )כלל כז סעי' א(; בעל תרוה"ד )הגהות שערי דורא סי' מב ד"ה תולעת הזבוב(; שו"ת מהר"ם פאדווה )סי' עט(; ב"ח )סי' קז בסופו(; שו"ת פעולת צדיק )ח"ג סי' רא(; שו"ת חוות יאיר )סי' קה(. ש"ך )סי' קז ס"ק ז(. וכן הכריע בכף החיים )סי' קד ס"ק כ(.

[16] אעפ"י שי"א שצריך פי שישים באותו הפרי שנמצא בו החרק, שאם לא כך נעשה כל הפרי נבילה וצריך פי שישים בתבשיל כנגד כל הפרי כדלעיל הערה 14, מ"מ למעשה נקטינן כהמקילים כיון שי"א שטעם החרקים הוא טעם לפגם, ועוד שי"א דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אלא בבשר וחלב. עי' שו"ע  (יו"ד סי' צב סעי' ד(. ולכן כתבנו שאפשר לשער בכל התבשיל כנגד החרקים.

[17] משום שסוברים שיש חרקים שטעמם לשבח ונמצא שהכף שבלעה טעמם צריכה הגעלה. ואפילו אם מוציא עם מעט תבשיל, אין שישים באותו מעט כנגד החרק: שערי דורא )סי' מט(,  יש"ש )חולין פרק גיד הנשה סי' מט(, שו"ת הרדב"ז )ח"א סי' מז(, רבינו ירוחם )נתיב ט"ו דף קמ ע"ג(, ב"ח )סי' קז(, ש"ך )סי' קז ס"ק ז(. וכתב כה"ח )סי' קד ס"ק כ( שהמחמיר בזה תע"ב.    

ואם מוציא במצקת גדולה עם הרבה תבשיל שיש בו שישים כנגד הזבוב או התולעת, מותר לכו"ע.

[18] החולקים סוברים שטעם החרק הוא לפגם ולכן אינו אוסר את הכף. ולמעשה נקטנו כדעת הש"ך )סי' קז ס"ק ז( שיש להחמיר אבל  בשעת הדחק יש להקל. וכן פסקו הכרתי ופליתי )שם ס"ק ו(, פרי תואר )סי' קד ס"ק ו(,  כף החיים )סי' קד ס"ק כ, סי' קז ס"ק יד(.

[19] שכלי שני אינו מבליע ואינו מפליט לדעת הרבה פוסקים, עי' שו"ע )יו"ד סי' קה סעי' ב(. ועוד שבלא"ה יש הסוברים שהוא טעם לפגם וכמו שנתבאר. 

[20] שמא נשאר ממשות מן התולעת ע"ג הפרי; תו"ח )כלל נא סעי' ג(, מנח"י )שם אות כו(, ט"ז )סי' צו ס"ק יג(, פמ"ג )מש"ז ס"ק יג(, פר"ח )שם ס"ק כ(, כף החיים )שם ס"ק סה(. וע"י תו"ח )שם( שדי בהדחה או קליפה קצת דהיינו גרידה ואין צורך בחיתוך של קליפה שיכולה להינטל כאחת.

[21] אף שהחותך דבר חריף בסכין של איסור נאסר כדי נטילת מקום וי"א שנאסר כולו, עי' שו"ע )סי' צו סעי' א ובהגה שם( מ"מ בנידון דידן יש להקל משום שי"א שטעם החרקים הוא טעם לפגם כמבואר לעיל. ומה שנוקטים שהחריפות מהפכת את הטעם הפגום לשבח זהו דווקא בפגם של אינו בן יומו אך לא בפגום מעיקרו. מנח"י )כלל נא ס"ק כז(, ט"ז )סי' צו ס"ק יג(, מש"ז )שם ס"ק יג(, פר"ח )שם ס"ק ו(, כה"ח )שם ס"ק סה(.

[22] כ"כ בתו"ח )כלל נא סעי' ג( וכתב דלא כמהרי"ל שהצריך נעיצה בקרקע עשר פעמים. וכ"פ ט"ז )יו"ד סי' צו ס"ק יג(, כה"ח )סי' פד ס"ק ל(.