הרב יהודה זולדן

הצופים לירושלים

 

    מספר הלכות תלויות בקו אווירי הנקרא צופים בסביבות ירושלים, חלקם בזמן במקדש וחלקם גם לאחר החורבן. נברר באילו נושאים חלות הלכות אילו, מהו קו צופים, ומה פשרם של ההלכות הללו.

 

    א. הלכות הנוהגות בצופים

 

    1. שרפת קדשים

 

    בתוספתא (פסחים פ"ג הי"ג) בירושלמי (פסחים פ"ג ה"ח) נאמר:

"איזה הוא צופים? הרואה ואינו מפסיק. מכאן אתה אומר ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יש לו שהות חוזר ואם לאו אינו חוזר… אם עובר את הצופים שורפו במקומו, ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה".

    בנוסח המשנה פסחים מט ע”א( נאמר:

"מי שיצא מירושלים ונזכר שהיה בידו בשר קודש, אם עבר צופים שורפו במקומו, ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה".

    כך פסק גם הרמב"ם (הל' פסולי המוקדשין פי"ט ה"ח).

 

    2. הקלת ראש ועשית צרכים

 

    נאמר בברכות (סא ע”ב(:

"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קודשי הקדשים אמר רב יהודה אמר רב לא אמרו אלא מן הצופים, ולפנים, וברואה… תנו רבנן: הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב, אלא צפון דרום. ובגליל לא יפנה אלא למזרח ומערב.

    בסוגיית הבבלי לא נזכר מקום הצופים באשר לנפנה, אך בירושלמי ברכות (פ"ט ה"ה):

"תני המטיל מים הרי זה הופך פניו כלפי צפון. המיסך את רגליו הרי זה הופך פניו כלפי דרום. אמר ר' יוסי בי רבי בון הדא דאמר מתניתא מן הצופים ולפנים… תני המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין… ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים".

    דברי הירושלמי הם על בסיס דברי תוספתא מגילה (פ"ג הט"ו):

"המסיך את רגליו פניו כלפי העם. המטיל את המים אחוריו כלפי קדש. אמר ר' יוסי במה דברים אמורים? מן הצופין ולפנים, אבל מן הצופין ולחוץ אין צריך".

    הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ח-ה"ט) פסק את שתי ההלכות על פי הירושלמי:

"בזמן שהיה המקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים שהוא חוץ לירושלים ולפנים. והוא שיהיה רואה את המקדש ולא יהיה גדר מפסיק בינו ובין המקדש. אסור לאדם לעולם שיפנה או שישן בין מזרח למערב, ואין צריך לומר שאין קובעין בית הכסא בין מזרח למערב בכל מקום מפני שההיכל במערב. לפיכך לא יפנה לא למערב ולא למזרח שהוא כנגד המערב. אלא בין צפון לדרום נפנים וישנים. וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא או לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין".

    ההלכה העוסקת בקלות ראש היא אך ורק בזמן הבית, ואילו ההלכה העוסקת במטיל מים היא בכל זמן גם לאחר החורבן. כלשון הרמב"ם ביחס למטיל מים פסק גם בשו"ע (או"ח סי' ג סעי' ז). ושם הוסיף הרמ"א שהצופים זהו מקום שיכולים לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולים לראות[1].

 

    3. קריעה על חורבן המקדש

 

    נאמר בגמ' (מועד קטן כו ע”א(:

"אמר ר' חלבו אמר עולא ביראה אמר ר' אלעזר, הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: ערי יהודה היו מדבר, וקורע. ירושלים בחורבנה אומר: ציון מדבר היתה ירושלים שממה, וקורע. בית המקדש בחורבנו אומר: בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחורבה וקורע… אחד השומע ואחד הרואה כיון שהגיע לצופים קורע. וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה. "

    במכות (כד ע"ב) מסופר על חבורת תנאים שהיו עולים לירושלים "כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם".

    כך הוא גם בירושלמי (מועד קטן פ"ג ה"ז) ובמסכת שמחות (פ"ט הי"ט), ונפסק להלכה ברמב"ם (הל' תעניות פ"ה הט"ז)  ובקצרה גם בהל' אבל (פ"ט ה"ב, ה"י) וכן בטור ובשו"ע או"ח (סי' תקסא סעי' א-ג), ובקצרה בשו"ע (יו"ד סי' שמ סעי' לח)[2].

 

    ב. היכן מקום צופים?

 

    בדברי רש"י בסוגיות דלעיל מצינו התיחסות עקבית. רש"י בפסחים (מט ע”א( במשנת שריפת קדשים כותב: "אם עבר צופים - שם כפר שיכול לראות בית המקדש משם[3].

    התוס' (פסחים מט ע”א ד"ה אם עבר, ברכות מט ע”ב ד"ה אם עבר), מקשה על שיטת רש"י (פסחים מט ע”א( הכותב שצופים זהו שם כפר שיכול לראות משם את ביהמ"ק, שהיה צריך להיות כתוב "וכמדתה לכל רוח" כמו שנאמר בפסחים (צג ע”ב( לגבי מודיעים שאם נמצא בדרך רחוקה - אינו עושה פסח ראשון. "איזו היא דרך רחוקה? מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח". מכאן מסיק התוס' שצופים איננו נקודת ציון מסוימת, אלא נקודת ציון כללית. כל נקודה בסביבות ירושלים, שמשם ניתן לראותה, זהו צופים.

    ראשונים נוספים סוברים כתוס'. בחידושי הר"ן, רבינו דוד, במהר"ם חלואה, תוס' שאנץ, ובתוספות רבנו פרץ (פסחים מט ע”א(, תוס' רא"ש, תוס' ר' יהודה החסיד והמאירי (ברכות מט ע”ב(.

    לפי התוס' מודיעים זוהי נקודת ישוב מסוימת, שעל פי הגמ' בפסחים (צג ע”ב( ממנה למדים על אורך מרחק ההליכה מירושלים, שהיא חמישה עשר מיל, וכל נקודה שמרחק ההליכה אליה מירושלים עולה על שיעור זה, גם אם היא קרובה יותר בקו אווירי, נחשבת לדרך רחוקה, ביחס לעשיית קרבן פסח, בפסח שני. בעוד שביחס לצופים, אין מדובר על נקודת ישוב מסוימת, אלא זוהי נקודת ציון סתמית המציינת מרחק ראיה, מקום ממנו ניתן לראות את הר הבית. מקום קרוב מאד שיש לפניו מסתור, לא יקרא צופים, מאחר שלא ניתן לראות משם את הר הבית, בו בזמן שמקום רחוק יותר יקרא צופים אם יהיה ניתן לראות את הר הבית ממנו. לפי התוס' על מודיעים אמרו "וכמדתה לכל רוח" מפני שמודיעים מגדירה מרחק הליכה מסוים קבוע מירושלים הנמדד בזמן, בו בזמן שצופים זהו נקודת ראיה משתנה על פי תנאי השטח (הר או מבנה מסתיר), האקלים (ערפל, ענן), ומאדם לאדם, תלוי בטיב ראייתו האישית[4].

    נראה שבדיוק באותו אופן ניתן לכאורה גם להבין את שיטת רש"י. צופים, זהו אכן שם של כפר או מקום מסוים, אך הוא נקרא כך מאחר שממנו ניתן לראות את הר הבית, ומכאן יש ללמוד על כל מקום אחר בסביבות ירושלים שאותם דינים שהובאו לעיל יחולו בהם, מאחר שמהם ניתן לראות את ירושלים. לא ניתן לומר כאן "וכמידתה לכל רוח" מפני שאין כאן שום מידה קבועה, מאחר שהדבר תלוי בגורמים משתנים. תנאי השטח, האקלים וטיב הראיה.  כך מסביר הראי"ה קוק בטוב רואי (פסחים מט ע”א(. ההבדל על פי זה בין רש"י לתוס' הוא, שלשיטת רש"י יש גם מקום כזה הנקרא בשם "צופים", וממנו ניתן ללמוד על כל מקום הדומה לו, ואילו תוס' הבין שאין מדובר על שמו של מקום מסוים, אלא כל נקודה שממנה ניתן לראות את ירושלים נקרא צופים. לרש"י זהו שם עצם פרטי המלמד על הכלל, ואילו לתוס' זהו שם עצם כללי בלבד.

    אם הסברנו נכון, אזי אין מחלוקת מהותית בין רש"י לתוס', ומכל מקום ממנו רואים את הר הבית זהו צופים. יתכן עוד לומר שרש"י אכן יוכל לקבל את גירסת הגמ' שלפנינו (מכות כד ע”ב( "כיון שהגיעו להר הצופים" והתוס' יתמוך בגרסאות האחרות הגורסות "כיון שהגיעו לצופים"[5]. התוס' יום טוב (פסחים פ"ג מ"ט), ובאופן דומה השפת אמת (פסחים מט ע”א) מתרץ את קושיות תוס' על רש"י, ודבריו מחזקים את הסברנו. לפיו, אין מקום להשוות בין מודיעים לבין צופים. תוכן השם צופים, מורה על כך שמדובר על ראיה, ולכן מכל מקום בו רואים את הר הבית, זהו צופים. בו בזמן שהשם מודיעים איננו מורה דבר שקשור למהות העניין, ולכן שם הוצרכו לומר "וכמדתה לכל רוח". הראיה שהביאו התוס' מהתוספתא בפסחים (פ"ג ה"ח) "איזהו צופים? הרואה ואינו מפסיק" איננה באה לשלול אפשרות שהיה מקום הנקרא כך[6].

 

    שיטת הבית יוסף (או"ח סי' תקסא) היא שגם אם רואים את המקדש או ירושלים לפני צופים אין זה נחשב כראיה, מפני שזה מרחק גדול, ורק כשמגיע לצופים נחשב לראיה. לפיו, כך הדין ברואה ערי יהודה שאינו קורע עליהם עד שיהיו כשיעור שמצופים לירושלים. מדבריו משמע שצופים זוהי אכן נקודת ציון מסוימת הסמוכה לירושלים, וכשיטת רש"י, וממנה יש ללמוד לכל נקודת רדיוס שווה בסביבות ירושלים, שממנה וכלפי ירושלים, אם רואים יש לקרוע, ומחוצה לה אין לקרוע, גם אם רואים את ירושלים. נראה שיסוד לסברה זו נמצאת כבר בשיטה מקובצת לברכות סא ע”ב( הכותב: "רואה, והוא מן הצופים ולחוץ, כגון הר גבוה ותלול שאפשר לראות משם, או מן הצופים ולפנים ואינו רואה, לא". הבית חדש שם חולק על הבית יוסף, ולפיו גם אם רואה במרחק גדול מירושלים עוד לפני צופים, יכול לקרוע, אם כי יכול להמתין מלקרוע עד צופים, וכשהגיע לצופים, חייב לקרוע[7]. מבחינה מעשית כתב הראי"ה קוק בשו"ת (אורח משפט סי' קלז):

"ובענין מקום הצופים, חושבים בכל מקום לפי מידת הראיה, כל חד וחד לפי ראיתו, ולא שייך לקבוע על זה מקומות מיוחדים".

 

    ג. מירושלים עד הצופים

 

    מה פשרם של אותם הלכות הנוהגות בין צופים לירושלים? הצפנת פענח (הל' תעניות פ"ה הט"ז) כותב: "וסבירה ליה דאוירה נתקדש, אך לא הקרקע". דהיינו שהאוויר שבסביבות ירושלים מהצופים נתקדש, אך לא המקום. דבריו דורשים עדין הסבר מעמיק יותר, ויתכן שענין זה נלמד מהלכה דומה שהיתה נוהגת במשכן שילה, דבר שהצפנת פענח מזכיר אותו בהמשך דבריו שם. וע"ע בדבריו (השמטות להל' תענית פ"ה הט"ז , עמ' קיב ע"א).

 

    בגמ' (זבחים קיב ע”ב( נאמר:

"באו לשילה נאסרו הבמות ולא היתה שם תקרה אלא בית אבנים ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. באו לנב וגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וקדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל. באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן היתר והיא היתה נחלה קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וקדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה".

    בהמשך הסוגיה (זבחים קיח ע”ב( נאמר:

"תנא, רואה שאמרו, כל שהוא רואה ואין דבר מפסיק בינו לבינו. אמר ליה ר' שמעון בן אליקום לר' אלעזר אסברא לך, כגון בי כנישתא דמעון"[8].

    גבול אכילת קדשים קלים ומעשר שני בשילה, היה מכל מקום בסביבות שילה בה ראו את המשכן או את שילה העיר. כך על פי הירושלמי במגילה (פ"א הי"ב). המושג "כל הרואה" דומה מאד ל"צופים"[9]. ברור ש"כל הרואה" הוא איננו שם של מקום מסוים, אלא מכל מקום בו רואים את שילה, וכדברי רש"י בזבחים שם. "צופים", יכול להתפרש גם כשם מקום, וכדברי רש"י בפסחים מט ע”א(. חומתה הדמיונית של שילה היא שדה הראיה שמסביב לה[10]. קדושתה של שילה היא קדושת המקום. "לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה" (ירמיהו ז, יב). לא הבית, המשכן, שנמצא שם, הוא זה שמעניק את הקדושה למקום, אלא המקום עצמו שנבחר לצורך העניין. ולכן אופפת הקדושה את כל מקום שדה הראיה שמסביב לה. בשילה יש קדושת קרקע בכל שטח הראיה שמסביב לה. בו בזמן שבירושלים, הקדושה בדרגה גבוהה יותר, במקום המקדש, ובבית שבו. כך אומר שלמה: "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים" (מלכים א, ח, יג), וכדברי הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"א ה"ג):

"ואין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר, ויאמר ה' זה הוא בית ה' האלוקים וזה מזבח לעולה לישראל (דברי הימים א, כב, א)".

    כך הסביר זאת הרמ"מ מלובביץ' האדמו"ר מחב"ד, בחידושים וביאורים (הל' בית הבחירה עמ' כג):

"הבחירה בשילה היא כדי שיהיה מיוחד מקום להקרבה, הרי מספיק לזה שהבחירה היא בהמקום (של הבית, אבל לא בהבית שנבנה עליו). מה שאין כן בירושלים, זוהי בחירה מצד עצמו (בלי הטעם המגביל) בהענין, לכן היא כוללת הן את המקום של הבית הן את הבית עצמו".

    ושם בעמ' קכה הוא כותב:

"בבית שלישי תהיה נצחיותו לא רק במקום המקדש (כבמקדש ראשון ושני), אלא גם הבנין עצמו יהיה לו קיום נצחי מאחר והקב"ה עצמו יבנהו כמו שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך (שמות טו, יז) וככתוב בזהר שמקדש שלישי יבנה על ידא דקוב"ה (ולכן) יהא קימין לדרי דרין"[11].

    קדושת המקום של ירושלים מצומצמת יותר, עד החומה הממשית המקיפה את בית המקדש עצמו, מאחר שהבית עצמו הוא מרכז הענין. יחד עם זאת, קימת קדושה באויר לא בקרקע (כדברי הצפנת פענח), מכל מקום בו צופים על המקדש וירושלים. צפיה היא ראיה מעמיקה יותר[12],  ובדברים הקשורים לצניעות וקלות ראש, תקנו חכמים מימד של קדושה וזהירות בכל התחום בו רואים את המקום. כך גם ביחס למוציא בטעות בשר קודשים מחוץ לירושלים. אכן, מדאורייתא שורף בכל מקום שנזכר, אלא שאם לא עבר צופים, אם לא חצה את קדושת האוויר שמסביבות ירושלים, תקנו חכמים שיחזור וישרוף לפני הבירה, ורק אם עבר צופים, לא הטריחו אותו חכמים לחזור, כך עולה מדברי רבנו דוד (פסחים מט ע”א(.

    על כל הרואה שבשילה, ועל החומה שסביב למקדש בירושלים, ועל השילוב ביניהם בבית המקדש האחרון, כתב הרב יעקב משה חרל"פ (מי מרום לבראשית עמ' שכג):

"משכן שילה נבנה בחלקו של יוסף, והיה מותר לאכול בה קדשים קלים בכל הרואה, לפי שלא זן עיניו מן העבירה, ואילו בבית עולמים אין קדשים קלים נאכלים אלא בכל העיר. יוסף מוכן היה להסדר של משכן שילה שהגילוי בו מצומצם, אבל מתפשט הוא בכל הרואה, ואילו יהודה רצה בגילוי הגדול של בית עולמים אפילו אם לא תהיה לו התפשטות בכל הרואה מעבר למחיצות העיר... ואולם לעתיד לבא כשיתקים האמור בנבואה שהקב"ה יקח את עץ יהודה ועץ יוסף ויעשם לעץ אחד והיו לאחדים (יחזקאל לז), תהיה גם בבית עולמים בחינת כל הרואה ויותר מזה, ולכן עתידה ירושלים להתפשט עד שערי דמשק, (ספרי דברים א) ויהיו קדשים קלים נאכלים עד שם".

 

    ההלכות האמורות בשטח האויר שבין צופים לירושלים, נלמדות ממה שהיה בשלב המנוחה בשילה, וממה שיהיה לעתיד בהיקף ובעוצמה גדולה יותר בנחלה הקבועה והנצחית של עם ישראל בהר, ובבית המקדש. "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יז).