הרב יהודה זולדן

 ברכת מציב גבול אלמנה

 

    נאמר בגמ' (ברכות נח ע"ב):

"הרואה בתי ישראל בישובן אומר: ברוך מציב גבול אלמנה. בחורבנן אומר ברוך דין אמת. הרואה בתי עובדי כוכבים בישובן אומר: בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה (משלי טו, כה). בחורבנן אומר: אל נקמות ה' אל נקמות הופיע (תהילים צד, א)".

    ברבינו ירוחם (נתיב יג ח"ב) הגירסה היא: "ברוך משיב בגבול אלמנה".

    בפרשנות הדין ישנה מחלוקת בין רש"י לבין הרי"ף.

    רש"י מפרש: “כגון בישוב בית שני”. הרי"ף גורס (מג ע"ב מדפי הרי"ף): “הרואה בתי כנסיות של ישראל בישובן”. הב"ח (סי' רכד) מעיר שבגירסת הגמ' לא מופיע “בתי כנסיות^[1].

    ההשלכה המעשית הנובעת ממחלוקת רש"י והרי"ף היא: לרש"י - מברכים על כל ישוב יהודי ורק בארץ ישראל. לרי"ף - מברכים על ישוב יהודי שיש בו בית כנסת, בארץ ובחו"ל. הרמב"ם (הל' ברכות פ"י ה"י, הי"ט) פסק כנוסח הגמ', וכך גם הטור (או"ח סי' רכד, י-יא). הכס"מ מסביר את הרמב"ם  כשיטת רש"י, אם כי מציין גם את דברי הרי"ף. לבסוף כותב הכס"מ בשם רבנו מנוח שהלכה זו אמורה רק בא"י. בשולחן ערוך (או"ח סי' רכד סעי' י-יא), פוסק כהבנת רש"י. בעינים למשפט (ברכות נח ע"ב) מציין לראשונים נוספים שנחלקו במחלוקת רש"י והרי"ף; בדברינו נתמקד בעיקר בהסברת שיטות הרי"ף ורש"י.

 

    א. שיטת הרי"ף

 

    1. בתי עובדי כוכבים או בתי עבודת כוכבים?

 

    הט"ז (שו"ע או"ח סי' רכד ס"ק ב) מסביר שהרי"ף הבין שהלכה זו היא מקבילה הפוכה ל"הרואה בתי עכו"ם בישובן". לפיו שם מדובר בבתי עבודה זרה, ולא בבתים פרטיים של גוים^[2]. בגירסת הגמרא שלפנינו כתוב “הרואה בתי עובדי כוכבים”. וההתייחסות היא לבתיהם הפרטיים של העובדי כוכבים. כך גם הגירסה ברי"ף: “הרואה בתי עובדי כוכבים בישובן”. לו היתה הגירסה בגמ' “בתי עבודת כוכבים”, אכן היה מדובר על העבודה זרה עצמה, וכהבנת הב"י, וכפי שאכן גירסת הירושלמי בברכות (פ"ט ה"א) “העובר לפני בתי עבודה זרה”^[3]. ההבדל בין הבבלי והירושלמי בולט. בבבלי משמע שהתייחסות היא לפועלים במקום - עובדי העבודה זרה, ולדעת הירושלמי משמע שההתייחסות היא לפעולה הנעשית במקום -  עבודה זרה. הב"י (סי' רכד ס"ק ב) הקשה על הרי"ף שעל עבודה זרה יש ברכה אחרת כנאמר בברכות (נז ע"ב) הרואה מרקוליס או שאר ע"ז, מה מתווסף א"כ בברכה על הרואה בתי עכו"ם ביישובן? תשובתו היא שהברכה על בתי עכו"ם היא על בתי אומות העולם שמתכנסין לדון בהם או בערכאות. אכן בבית יוסף (חו"מ סי' כו) כותב באריכות רבה נגד הליכה לערכאות, ודבריו מתאימים אלו לאלו. המאירי (ברכות שם) כותב שבתי עכו"ם אילו בתי עובדי אלילים ושאר בעלי האומות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות הנזכרות בתלמוד בשם עכו"ם. לפיו נאמר שהגמ' על מרקוליס עוסקת בע"ז ממש. הב"ח (שם בשם המהרש"ל בביאורו לטור), וכן בט"ז (שם ס"ק ב) משיבים שברואה מרקוליס מברכים כשרואה את גוף הע"ז עצמה, וכאן מדובר שרואה את בית העבודה זרה ולא את העבודה זרה עצמה. יש להעיר שבגמ' נאמר: "הרואה מרקוליס אומר: ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו", ולא נזכר שם עבודה זרה אחרת. גם הרי"ף (מג ע"א מדפי הרי"ף) הביא כך את הדברים להלכה. אמנם רבינו יונה (לרי"ף שם) אומר שאכן זה כולל גם עבודה זרה נוספת אך אמרו מרקוליס מפני שבעבר עבדו אותה יותר. רבנו פרץ כותב שאכן הגירסה בתוספתא (ברכות פ"ו ה"ד) היא “הרואה ע"ז” ולאו דווקא מרקוליס. הסבר נוסף כותב רבינו יונה המופיע גם בתוס' (ברכות שם ד"ה הרואה), שברכה זו מברכים רק במקום שבונים או מחדשים עבודה זרה, ומרקוליס היא עבודה זרה שרוגמים בה אבנים מדי יום. אבל על עבודה זרה קבועה אין מברכים את הברכה האמורה שם. לפי"ז ניתן לפרש את הרי"ף כהסבר התוס', ועל פי דקדוקינו בנוסח הרי"ף שהברכה היא על בתיהם הפרטיים של עובדי עבודה זרה, אזי נסביר שהברכה על מרקוליס היא גם על עבודות זרות אחרות, ואילו הברכה האמורה בסוגיתנו היא על בתים פרטיים של עובדי עבודה זרה.

 

    2. בתי ישראל אילו הם בתי כנסיות

 

    על פי דברינו עד כאן, אין בגמ' הקבלה הפוכה בין הרואה בתי עובדי כוכבים לבין בתי כנסת. אילו הם שתי הלכות נפרדות. מדוע הסביר הרי"ף ש"הרואה בתי ישראל" הכוונה לבתי כנסת? יתכן שבפני הרי"ף הייתה גירסה המורה שמדובר בבתי כנסת, אך אין גירסא המאששת השערה זו^[4]. יתכן לראות בצורה שונה את הבנתו של הרי"ף. בתי ישראל - הם בתי הכנסת ולא הבתים הפרטיים. יש משמעות ייחודית לבית כנסת בקהילה יהודית. בתוספתא (בבא מציעא פ"א הי"א-הי"ב) נאמר: "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית כנסת", והרי"ף (בבא בתרא דף ה ע"א מדפי הרי"ף) פסק כן להלכה. הרמב"ם (הל' תפילה פי"א ה"א)  פסק אף הוא כתוספתא, אלא שהקדים הקדמה:

"כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה ומקום זה נקרא בית כנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית כנסת".

    לדברי המגדל עז (לרמב"ם שם) דברי ההקדמה של הרמב"ם, מסבירים את יכולת הכפייה של בני העיר לבנות בית כנסת. לעומת זאת, הרמב"ם (הל' שכנים פ"ו ה"א) חזר על הלכה זו פעם נוספת, אך שם ללא ההקדמה שכתב בהל' תפילה. וכך כתב:

"כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה ודלתים ובריח לעיר ולבנות להם בית כנסת, ולקנות ספר תורה ונביאים וכתובים כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הציבור".

    ההבדל בין שני המקורות נובע מהיבטים שונים ביכולת הכפייה לבנות בית כנסת. בהל” שכנים הכפייה נובעת מכוח צרכי הציבור, וכשם שיש צורך לדאוג לביטחון הציבור בבניית חומה בעיר, כך ניתן לכפות על צרכי ציבור אחרים כמו בית כנסת, שכל הציבור זקוק לו. אך בהל' תפילה מסביר הרמב"ם שבבית כנסת יש עניין נוסף. הכפייה נובעת לא רק מצד טובת הציבור וצרכיו, אלא כדי להשכין את שכינתו של הבורא יתברך במקום.  הרמב"ם כתב שם: "צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה”. להכין לו - לקב"ה. לא כתוב להכין להם. אין השכינה שורה בפחות מעשרה (ברכות כא ע"ב), ועשרה יהודים שמתפללים השכינה עימהם שנאמר (בתהילים פב, א) “אלוקים נצב בעדת אל”^[5]. וכשיש עשרה יהודים במקום מסוים צריך להכין לו מקום, ומכוח זה הם גם יכולים לכוף זה את זה. אם נלך מהכיוון ההפוך, ייצא שבכל מקום שיש בו בית כנסת זהו מקום שיש בו לפחות עשרה יהודים ששיכנו את שמו של הקב"ה במקומם^[6].

    יתכן לומר לדעת הרי"ף שהרואה בתי ישראל אין הכוונה לכל אוסף מקרי של בתי יהודים שגרים במקום כלשהו בעולם. הרואה בתי ישראל – הכוונה היא לבית הכנסת שבמקום שכן השכנת שמו של הקב"ה בבית הכנסת שבמקום מושבם, היא הנותנת את הערך למקום, גם אם הוא בחו"ל, כדברי הגמ' (מגילה כט ע"א):

“ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. גלו לבבל שכינה עמהם... בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתבי בנהרדעא”.

    הרב צבי יהודה קוק בהערותיו לעולת ראיה (ח"ב עמ' תכב אות ק) מסביר ששיטת הרי"ף היא שיש לברך ברכת מציב גבול אלמנה בכל מקום גם בחו"ל על בתי כנסת, מאחר שהם כמו תשלום לעיקר יישובם של ישראל שהוא בארץ ישראל כדברי ר' יוחנן (ברכות ח ע"א) שאמר שיש זקנים שהאריכו ימים בבבל, על אף שבפס' כתוב: “למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה” (דברים יא, כא), וזאת מפני שהם מקדימים לבוא לבית הכנסת בשחרית, ומאחרים לצאת אחר ערבית. פעולתם בביהכ"נ הועילה להם להשלים את זכות אריכות החיים שהוא בבית כנסת^[7]. בעינים למשפט (ברכות נח ע"ב) מסביר שהימצאות בתי כנסת אף בגלות שוללות בכך את האלמנות הגמורה שעם ישראל נמצא בו בגלות.

    למעשה, בשו"ת יהודה יעלה (ח"א יו"ד סי' רעז) כותב לברך ברכת מציב גבול אלמנה בחנוכת בית כנסת מאחר שמקדש מעט דינו כערי הקודש שנבנתה חורבה מחורבות ירושלים, והפרי מגדים (משבצות זהב סי' רכד ס"ק ב) כותב לברך בחנוכת בית כנסת בלא שם ומלכות, וכ"כ בכף החיים (סי' רכד ס"ק לה) אפי' בחנוכת בתים מפוארים.

 

    ב. שיטת רש"י

 

    1. כגון בישוב בית שני

 

    הב"י (או"ח סי' רכד) כותב שרש"י התכוון לבתי ישראל של מנהיגים ועשירים שיושבים בתוקף ובגבורה, בלא שטן ובלא פגע רע. ומוכיח זאת מהמסופר בהמשך הגמ' על עולא ורב חסדא שהצטערו על חורבן בית עשיר^[8]. הקושי בפירוש זה הוא ששם מדובר על בית אחד ואילו מהגמ' משמע שמדובר על מספר בתים? גם לא כתוב שם שהם ברכו ברוך דין האמת? אין גם הכרח שהסיפור בגמ' קשור להלכות הברכות הקודמות, וכפי שעולה מדברי המאירי שם (עמ' 207).

    המהרש"א (חידו"א שם) מפרש שעם חורבן בית ראשון נמשלו ישראל לאלמנה, וכמו שנאמר “היתה כאלמנה” (איכה א, א), וכשנגאלו בבניין שני אזי הציבו והעמידו עצמם חזרה. וכיון שכך, כיום שבית המקדש חרב, אין מברכים מציב גבול אלמנה. מדבריו עולה שהמפתח לברכה זו היא קיומו של המקדש^[9].

    מדוע בכל זאת הביא רש"י דוגמא זאת? מה יש ללמוד מהישוב היהודי בארץ בזמן בית שני? נראה לומר שאכן הקובע הוא, לא תוקפם וגבורתם של ישראל ולא בית המקדש, אלא עצם ההתיישבות בארץ, אפילו כמו זו שהייתה בזמן הבית השני. רש"י (ערכין ו ע"א ד"ה לבסוף), כותב שכל ימי הבית השני הייתה אימת העכו"ם עליהם, ובתחילתו יותר מסופו. גם בגמ' (סוכה נה ע"א ד"ה מי יקום), כותב רש"י שבבית שני היו משועבדין תחת האומות. (וכן בפירושו לישעיהו יא, יא ושיר השירים ו, י ועוד). עצם העובדה שארץ ישראל מיושבת ע"י יהודים, אף ללא ריבונות, מספקת לעניין ברכה זו. עצם הישיבה בארץ היא מצווה, והיא חלק מהתייצבותה של האומה האלמנה, השבה לארץ מגלותה הארוכה. כך כותב האבודרהם בברכות הראיה:

"הרואה בתי ישראל בישובן אפילו בארץ ישראל מברך ברוך מציב גבול אלמנה. פירוש: ברוך מעמידנו אפילו בשפלותנו, וכנסת ישראל היום כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים ועתיד לחזור ונוהגת אלמנות חיות".

    “אפילו בארץ ישראל” לא בא לומר שבחו"ל בודאי מברך אלא את ההיפך. אפילו בארץ ישראל כיום בשפלותנו, בכל זאת מברכים, בכל מקום בו יש ישוב יהודי. הרב צבי יהודה קוק בהערותיו לעולת ראיה (ח"ב עמ' תכב אות ק) מסביר את שיטת רש"י שאין הכוונה רק לזמן בית שני, אלא ביישובם של ישראל כמו שהיה אז בשובם מהגולה, להצבת גבול הארץ שהיתה כאלמנה. ואכן, אז בשובם מהגולה מצבם היה רע. היהודים היו תחת ריבונות מלכי פרס, ועוד שנים לאחר שנבנה כבר הבית מדווחים לנחמיה שהיושבים בארץ “ברעה גדולה ובחרפה” (נחמיה א, ג). ועם כל זה, היה זה התשתית והבסיס לכל ההתיישבות בארץ במהלך בית שני. פירוש זה ברש"י איננו עומד בסתירה להלכה אחרת המובאת בגמ' (מועד קטן כו ע"א):

"אמר ר' אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר (ישעיהו סד, ט) וקורע".

    כך פסק גם הרי"ף (מועד קטן דף טו ע"ב מדפי הרי"ף), הרמב"ם (הל” תעניות פ"ה הט"ז) והטור והשו"ע (או"ח סי' תקסא סעי א). (הטור גורס שם ערי ישראל). הבית יוסף מסביר (שם) שבחובנן מתפרש כחורבן פיזי, או במובן הריבוני. גם אם יש בתים, אך הם אינם תחת ריבונות יהודית, יש לקרוע. הלכה זו נאמרה רק בערי יהודה ולא במקומות אחרים בארץ ישראל, וזאת בשל מעלת הנחלה של שבט יהודה, שבנחלתו היה המקדש. מלבד זאת יש הבדל מהותי בין “הרואה בתי ישראל בישובן” או “בחורבנן” לבין “ערי יהודה בחורבנן”. בתים ביישובן, זהו אוסף כלשהו של קבוצת בתים בארץ ישראל, גם ללא ריבונות. עיר לעומת זאת, זהו בטוי למערכת שלטונית. לאותה קבוצת בתים יש מסגרת בה הם מאוגדים כעיר, ולכן שם ניתן לפרש את ההלכה כחורבן שלטוני.

 

    ג. בבתי כנסת ובמדינת ישראל

 

    סיכום מחלוקת הראשונים היא, שלרי"ף הקובע לברכה הוא מקדש המעט - בית הכנסת, שנבנה בכל מקום בו יושבים עשרה יהודים, בארץ ובחו"ל. לרש"י הקובע הוא עצם ההתיישבות היהודית בארץ, אפילו שלא תחת ריבונות מלאה, וכמו זו שהייתה במהלך בית שני.

    האם יש לברך ברכה זו כיום?

    ערוך השולחן (סי' רכד סעי' ז) כותב שלשיטת רש"י ברכה זו היא רק בארץ ישראל, ולכן היא לא נוהגת עתה, דהינו אצל מי שגר בחו"ל. הערוך השולחן מביא גם את פירוש הרי"ף, וכן את דברי הבית יוסף שמדובר על בתי עשירים גדולים ומסכם “ולא נהגנו בברכה זו מפני שינוי הפירושים, וספק ברכות להקל”. הפרי מגדים (סי' רכד ס"ק ב) כותב שמברכים ללא שם ומלכות. במשנה ברורה (סי' רכד ס"ק יד) מביא את פירוש הבית יוסף שמדובר על בתי עשירים שיושבים בתוקף ובגבורה וזהו רק בא"י ובבית שני, אבל בזמן הזה אפילו בארץ ישראל לא. אחר כך מביא את פירוש הב"ח ברש"י שאם מיושבין כמו בבית שני אפשר לברך גם עכשיו. ומציין את דעת הרי"ף ומסיים שכך נהגו שלא מברכים על בתים סתם אלא על בתי כנסת. לפי האליה רבה ניתן לברך בארץ ובחו"ל על בתי כנסת והפרי מגדים כתב שבזמן הזה טוב לברך בלא שם ומלכות. בשער הציון (אות יא-יב) מסביר שהפמ"ג פסק כך מאחר שלא ידע כמו מי להכריע כרש"י או כרי"ף.

    הפוסקים הללו שסיכמו את ההלכה ומחלוקת הראשונים חיו עוד לפני שקמה מדינת ישראל. האם השתנה משהו עם תקומת המדינה?

    בזמננו ובמקומנו בארץ ישראל, אנו במצב טוב יותר משל בית שני, מאחר שאנו חיים במדינת ישראל הריבונית. בכל עיר וכמעט בכל יישוב יש בית כנסת. אדם המגיע בפעם הראשונה לישוב שהוא לא ביקר בו קודם והוא חדש לגביו, יש לו לברך ברכת מציב גבול אלמנה, ובודאי אם יש בית כנסת במקום. וכך כתב הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ד סי' ה):

"לא היה מקום לברך ברכה זו עד הקמת מדינה ישראלית... אבל כאשר זכינו לשלטון ישראל בארץ ישראל, ניתן לברך ברכה זאת^[10]".

    הרח"ד הלוי מעיד שקרא על הרב צבי יהודה קוק שביקר באחד הישובים החדשים וברך ברכה זו, וטוב עשה. בחוברת עיטורי כהנים (גליון 90 אב תשנ"ב) מסופר בשם הרב ראובן הילר, שהרב צבי יהודה קוק בירך ברכת מציב גבול אלמנה כשבא לברית מילה בביתו של תלמיד בשכונת נווה יעקב בירושלים. בשיחות הרב צבי יהודה קוק (ויקרא עמ' 288-291) כותב שמצבנו עכשיו דומה לזה שהיה בבית שני. מבחינה כלכלית אנו אף במצב טוב יותר, בכמות היהודים, בריבונות מדינית. משמעות הביטוי “כגון בישוב בית שני” הוא שיש סדר לגאולה שהוא איננו ניסי כמו זה של גאולת מצרים. אלא שלאחר הגלות, כשחוזר המצב לקדמותו, אלמנה זו שגבולה נהרס חוזרת ומתייצבת. לפיו, הרמב"ם הציג את דברי הגמרא כפשוטה, והשולחן ערוך העתיק את לשון רש"י. כיון שכך יש לסמוך על שלושת עמודי עולם אלה, ולברך.

    הרב יששכר תמר (עלי תמר לירושלמי ברכות עמ' רפו) כותב:

"ונ"ל פשוט שבזמננו שיש לנו מדינת ישראל, אף שהבית אינו בנוי דינו כבזמן בית שני שהעיקר בזה שיש שלטון ישראל, והבית יוסף כיון בזה שאמר אבל בזמן הזה לא, מפני שבימיו בארץ ישראל היה שלטון הערבי מציק, וכן נראה מלשון רש"י כגון בישוב בית שני".

    החשש והפחד שמא יש כאן ברכה לבטלה, בשל מחלוקת הראשונים, וההחמרה עקב כך שלא לברך כלל, היא כדברי הרב צבי יהודה קוק (שם), נגזרת מחסרון שלמות באמונה; ספקות בברכות הם ספקות באמונה. נוסיף עוד שהחשש והפחד שגורם לא לברך, גורם לכך שאין אנו מודים ומשבחים לקב"ה במקום שצריך ואפשר לברך. דורנו זוכה לשוב לארץ ולהסיר בכך את בגדי האלמנות של האומה, אותם לבשה במשך שנות הגלות הארוכות, מיישב את הארץ ומפריח את השממה^[11]. מדינת ישראל מסיעת בבנייתם של הישובים, בסלילת דרכי גישה, במענקים כספיים ובבניית מערכות רבות - חינוך, בריאות רווחה ועוד. תמיד ניתן לצפות ליותר, אך אי אפשר להתעלם ממה שבכל זאת יש. ברחבי מדינת ישראל גם מוקמים אלפי בתי-כנסת לתפילה ותורה, וחלקן בסיוע ובמימון של רשויות המדינה, גם אם לא נוחה דעתנו מפעולות אחרות שנעשים לעיתים בכנסת וע"י משרדי הממשלה^[12]. מלבד כל זאת, נראה להוסיף שחששות אלה גם אינן שייכות להתלבטות אם לברך אם לאו, מאחר שאפשר לצאת ידי חובת כל השיטות. אדרבה, יש מקום לחשוש לכל השיטות, ולהחמיר לברך, ולצאת ידי חובת כולם.