הרב יעקב אפשטיין

בעניין קניית ד' מינים ע"י אב עבור בניו (תגובה)

 

    בחוברת 31 (תשרי חשון תש"ס) נדפס מאמר שכתבתי על הקנאת ד' מינים מאב לבניו. בין שאר הדברים כתבתי (בעמ' 20):

"אם קנה מן המוכר לולב זה לבנו ראובן וזה לבנו שמעון והגביה עבורם זיכה להם".

    שבתי וראיתי שאין דברַי מדוייקים.

    הטור הביא בשם הרמ"ה (חו"מ סי' קפג והובא באריכות בשטמ"ק ב"ק קב ע"ב):

"כתב הרמ"ה: ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה מסתמא קנייה ראובן משעת משיכה, דכיון דא"ל זבין לי לזבינא מעליא קא מכוין, וכמו דא"ל זכה לי דמי. ואפילו שחזר שטעון (אצ"ל: וטען או שמעון) אחר משיכה ואמר לעצמי כיוונתי לקנות, אינו נאמן. אף ע"ג דיהיב שמעון דמים שלו – קנייה  ראובן ויהיב לשמעון זוזי, דכמאן דאוזפינהו דמי".

    כלומר אע"פ שהמוכר אינו יודע עבור מי קונה השליח, והשליח קונה במעותיו, זכה המשלח במקח מעת שהגיע ליד השליח.

    וכ"פ השו"ע (סי' קפג סעי' ד):

"ראובן שאמר לשמעון: זבין לי האי מידי, וזבין ליה סתמא, קנייה ראובן משעת משיכת שמעון. ואף על פי שחזר שמעון אחר משיכה ואמר: לעצמי כיונתי לקנות, אינו נאמן, אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו, קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי".

    ועפ"י שיטה זו דברי בעלון 31 נכונים להלכה.

    אולם בב"י  הביא:

"כתב רבינו ירוחם בנתיב כח (ריש ח"א) ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אלא אם כן הודיעו למוכר".

    מתבאר שהקונה לאחר בממונו (של השליח/זוכה), והמוכר לא ידע עבור מי הוא קונה, אפילו אמר השליח בפני עדים שקונה עבור פלוני – לא קנה מי שנקנה עבורו, אא"כ הודיע למוכר עבור מי הוא קונה. ואם לא עשה כן, מי שנקנה עבורו צריך לקנות מיד הזוכה^[1]. וכדברי רבנו ירוחם כתב הרא"ש. וכתב על דבריו בקצות החושן (סי' קפג ס"ק ג):

"ומבואר מדבריו דאפי' לדידן דליתיה דבני מערבא היינו דוקא היכא שהמשלח נותן מעותיו ויד השליח כיד בעה"ב, אבל היכא דליכא מעות אלא שהשליח קנאו במעותיו ודעתו לזכות לו ודאי בעינן הודעה למוכר, ומש"ה גבי צבע אין האשה קונה כיון דלא נתנה מעות וליכא הודעה לצבע".

    והש"ך (ס"ק ב) הביא את דברי רבינו ירוחם וכתב שדבריו מתאימים לדברי הרא"ש.

    ואמנם הש"ך (ובעקבותיו ערוה"ש ס"ק ד) העיר שרבנו ירוחם דיבר בזוכה מעצמו עבור חברו, והרמ"ה במי שנשתלח לכך, ואינם חולקים, ולא מקור המעות (של הקונה או השליח) הוא הקובע, אלא אם נשתלח או זוכה מעצמו^[2]. אולם מהקצות עולה שמקור המעות הוא הקובע את צורך ההודעה למוכר ולא אם נשתלח במפורש או רק זוכה מעצמו. וכן עולה מדברי הרא"ש בפסקיו (ב"ק פ"ט סי' י"ח): "דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר". וכן עולה מדברי תוס' ר"פ בשם ר"י.

 

    וע"כ למעשה, אדם הקונה במעותיו עבור אחר אפילו נתמנה כשליח, וכש"כ אב לבניו, ומעוניין שבהגבהת החפץ הוא ייקָנה למשלח (או באב – לבניו), יודיע למוכר עבור מי הוא קונה.