הרב זאב ויטמן

 נתינת כשרות למטבחים המשתמשים בירקות עלים שלא מגידול מיוחד (תגובה)

 

    ב"אמונת עיתך" גליון 36 הובאו דברי בעניין ירקות ללא חרקים ובעניין אבקת חלב כהמשך למאמרו של הרב עמיחי בגליון 34. ומכיוון שראיתי שחברי לא הסכים עמי ונשאר בעמדתו כי אבקת חלב נכרים מותרת מעיקר הדין ורק בעל נפש יחמיר, ולעומת זאת בנושא ירקות עלים עמדתו כי אין לתת כשרות לירק רגיל שלא גדל בשיטת גידול מיוחדת או עבר טיפול מיוחד (גליון 36 - תגובה לתגובה), ואני לא כן עמדי ועל משמרתי אעמודה, שמצד אחד יש כאן הפרזה לקולא בנושא אבקת חלב, ומצד שני הפרזה לחומרא בנושא ירקות עם חשש חרקים, ארחיב מעט את היריעה על מנת להבהיר את דברי, ועל מנת שלא אחשב בשתיקתי כחוזר בי ממה שכתבתי.

    ואפתח בירקות עלים ובל"נ אשלים בנושא אבקת חלב בגליון הבא.

 

    א. הקדמה

 

    אין חולק על כך שאסור לאכול חרקים, תולעים, כנימות או תריפסים שרובם ככולם שרצו בארץ ונאסרו מדין שרץ הארץ.

    פשוט וברור גם שאף אחד לא העלה בדעתו להתיר לתבל במזיד כרוב או כרובית בתריפסים או כנימות לתוספת טעם או עניין, ולא בכך עוסקים דברי.

    אני מסכים גם שאין להתיר לאכול או לתת כשרות לכרוב או כרובית נגועים כשניתן להכיר בעליל שהם מלאים בתריפסים או כנימות. ולעניין זה אני מסכים כי הדעות להתיר הנן דעות יוצאות דופן בהלכה ואינן מקובלות למעשה.

    השאלה והדיון בהם עסקו ויעסקו דברי הנם אך ורק - האם יש מקום להתיר לאכול או להשתמש בירקות שהשרצים לא נראים ולא ניכרים בהם בעליל, והאוכל איננו מודע ואיננו רואה את התריפסים והכנימות שאולי נשארו מוסתרים בירקות, וכמובן אין הוא מעוניין בהם והם אף מאוסים בעיניו מכל וכל. דהיינו, הדיון הנו לגבי כרובית, שמיר, או כרוב שגדלו בגידול רגיל, ובאותה מידה גם לגבי תות שדה, בצל ירוק או תאנים מיובשות המוחזקות בנגיעות גבוהה, ובבדיקה שטחית לא נמצאו בהם חרקים או תריפסים, ועליהם כתבתי (ולכך הבאתי תימוכין מדברי פוסקים ואחרונים רבים) שאע"פ שסביר להניח שבבדיקה יסודית יותר, או ע"י בקיאים יותר אולי כן היו מוצאים בהם תריפסים או כנימות – אין להימנע מלתת הכשר רגיל (לא למהדרין) למשתמשים בהם, למרות שייתכן מאוד והם אינם נקיים לחלוטין מנגיעות, מכיוון שיש למתירים על מה שיסמוכו, ואי אפשר לומר שמדובר במוצר לא כשר בעליל.

    כדי לברר וללבן נושא זה עלינו להיכנס לעובי הקורה בהלכות תערובות, כאשר השאלה היא - האם ניתן לומר שגם אם יש חרקים בירק הם התבטלו ברוב ההיתר ויש להתיר את השימוש בירק מבלי לחשוש לחרקים שאולי מסתתרים בתוכו.

    כנגד האפשרות לסמוך על דיני ביטולים במקרה כזה עומדים לכאורה שני טיעונים ונימוקים כבדי משקל - האחד שאם החרקים ניכרים אין זו תערובת כלל והרי זה כאכילת האיסור בעין ואין כל מקום לדבר על תערובת, ואם מדובר בשרץ הארץ יש בכך איסור תורה גמור. והשני, אף אם נאמר שמדובר בתערובת, הכלל הוא שבריה איננה בטילה בתערובת וממילא התערובת כולה אסורה מהדין.

    להלן בהמשך הדברים אשתדל להוכיח ראשית כל, שבדרך כלל מדובר בתערובת ואין זה נחשב כאכילת האיסור בעין. לאחר מכן נדון - במקרים בהם האיסור ניכר ואין להחשיבו כמעורב בהיתר - האם יש בכל אופן מקום להשתמש בו בדרך שהאיסור שוב לא יהיה ניכר, או האם יש כאן שאלת מבטל איסור לכתחילה. לאחר מכן, נדון בדיני התערובות הללו, ואמנה את הנימוקים להתירן או בגלל הדעות שלא מדובר כאן בבריה או גם למרות שכן מדובר בבריה. בהמשך נדון במעמדן של ירקות שלא נבדקו כל צרכן, ולסיום, נראה כי המציאות בה אנו דנים והשאלה שהועמדה בראשית הדברים, במיוחד במקרים בהם אין כל וודאות שמעורב איסור בירק, מבוססת ומעוגנת ביסודות היתר איתנים, וממילא אע"פ שיש מקום ואף ראוי למחמירים ולמהדרים להדר, הרי שורת הדין מחייבת שלא לשלול כשרות גם ממי שאינם נזהרים בשימוש בירק מגידול מיוחד או מירק שלא עבר טיפול ובדיקה יסודיים ביותר, והם מסתפקים בניקוי ובדיקה מסורתיים, שאנשי המקצוע מעידים שאין בהם די כדי להבטיח הסרת כל השרצים במקרים של נגיעות, מכיוון שלמרות זאת, יש להם על מה ועל מי שיסמוכו.

 

    ב. גדרי תערובת

 

    השאלה הראשונה כאמור היא - האם מדובר בתערובת. לדעתי, פשוט שאע"פ שניתן למצוא את החרק על גבי הירק בחיפוש מדוקדק וע"י בקי בכך הרי שאם החרק לא נראה ולא ניכר בהדיא ויש צורך במאמץ רב על מנת לגלותו, וכפי שאכן קורה כאשר מדובר בתריפסים וכנימות המצויים בכרוב כרובית ושאר ירקות העלים - הרי שהדבר נחשב לתערובת, ולא כפי שכתב הרב עמיחי בתגובתו לדברי. ולכך אביא מספר הוכחות פשוטות.

    ראשית, הדבר מוכח ופשוט מכל הדיון בנושא חרק שנפל למרק או לירקות ואבד בהם שדנים לאסור את התערובת מדין בריה שאיננה בטילה (יו"ד סי' ק סעי' ג), ומשמע שפשוט שהדבר נחשב לתערובת ואם לא היה מדובר בבריה היה האיסור בטל, אע"פ שברור שבבדיקה יסודית ופרטנית, ובוודאי שע"י בקיאים, לא ימלט שהחרק, אם נשאר בשלמותו, יימצא שהרי אין הוא ממין הירקות והמרק בהם אבד. עוד קודם לכן מוכח הדבר מכל המציאות של תערובת יבש ביבש מין שלא במינו, שלכאורה ניתן היה לפחות במאמץ להבחין באיסור שהרי איננו ממין ההיתר. ויעויין בספר "מנחת כהן" (ס' התערובות ח"ב פ"ב) שכתב שמצא בספר איסור והיתר (כלל כג דין ח) שמסביר מדוע הרמב"ם ורבנו ברוך (בספר התרומה) פסקו שיבש ביבש בטיל חד בתרי רק במין במינו ואילו בשאינו מינו בעינן שישים, ועל כך כתב באיסור והיתר:

"והטעם משום דמין בשאינו מינו חמיר יותר לפי שנקרא דבר שיש לו תקנה שיכול קצת להכיר האיסור ולהסירו, ומ"מ בטל בשישים דמאחר שהוא כ"כ מועט ואינו מוצאו נקרא שפיר דבר שאין לו תקנה".

    ובהמשך הפרק דן ה"מנחת כהן" באיזה מקרה נחשב לתערובת יבש ביבש מין בשאינו מינו וכתב שם בין השאר (והובאו דבריו גם בדרכי תשובה) "שאם נפרך האיסור לחתיכות קטנות ואין האיסור ניכר בתוך ההיתר" נחשב לתערובת. וזאת, אע"פ שפשוט וברור שכל בקי בעבודה מאומצת, לא יותר מזו הנחוצה לצורך בדיקת כרוב או כרובית מתריפסים וכנימות, יוכל להפריד בין שני המינים השונים זה מזה. ועם זאת, אם הדבר לא ניכר בהדיא, וכפי שהמציאות בדרך כלל בירקות עלים, נחשב הדבר לתערובת.

    כל זאת במקרה והאיסור איננו ניכר בהדיא על גבי הירקות. לעומת זאת במקרה בו רואים כרובית מליאה בתריפסים הרי אף שיש קושי להפריד ולהוציא את התריפסים מהכרובית, בכל אופן קשה להגדיר זאת כתערובת לעניין ביטול איסורים. אמנם הרשב"א כתב שגם כאשר האיסור ניכר בהדיא על גבי ההיתר הרי שאם יש קושי להפרידו מעליו יש מקום להתייחס אליו כתערובת ולהתירו ע"י ביטול ברוב. וכ"כ בתוהב"א (ב"ג ש"ו) על מה שכתב הרמב"ם שהקום בחמאה אינו בטל משום שאינו מעורב בה: "אינו מחוור כלל שהביטול ברוב דעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב בתוך הרוב… שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר… מבטלינן ברוב". ומשמע מדבריו שגם במקרה והאיסור ניכר כל שאי אפשר להפרידו מההיתר אין לאסור את רוב ההיתר מחמת האיסור המועט. וראה ב"י (יו"ד סי' קטו אות ג) וט"ז (יו"ד סי' קד ס"ק א). אלא שמהרשב"א ניתן להוכיח רק שיש מקום להתיר גם איסור שניכר אם אי אפשר להפרידו, אך אין לכאורה הוכחה לגבי מקרה בו יש אפשרות תיאורטית להפריד את האיסור, אלא שזה מסובך וקשה, שייתכן ובמקרה כזה גם הרשב"א יודה שגם מדאורייתא אין ביטול^[1].

    ומ"מ בנד"ד שהחרקים לא ניכרים להדיא וקשה למוצאם – נחשב כתערובת וכדלעיל.

 

    ג. שאלת אין מבטלין איסור לכתחילה

 

    בהלכות פסח (שו"ע סי' תנג) מצאנו שכתב הרמ"א שמותר לטחון ולאפות מצות מחיטים שמעורבות בהן חיטים מצומחות שהנן חמץ גמור. פשוט וברור שם שניתן לזהות את החיטים המצומחות ולהוציאן, שכן מעל לאחד בשישים יש למעטן באופן שיהיה בוודאי שישים בחיטים הכשרות כנגד החיטים שהחמיצו. ולכן גם כותבים האחרונים שהחיטים המצומחות אינן בטלות ברוב החיטים הכשרות מכיוון שהן ניכרות בעליל. ואע"פ כן התירו לטחון את החיטים יחד עם החיטים המצומחות ולערבן ולבטלן, ורואים שלא מטריחים להוציא את החמץ מהתערובת, כנראה מחמת שקשה לבררן אע"פ שבוודאי הדבר אפשרי. וטחינה זו איננה נחשבת לביטול איסורים לכתחילה, מכיוון שכל כוונתו לטחון ולא לבטל (שער הציון וכ"כ בפר"ח). או כפי שמגדירים זאת אחרונים אחרים שמחמת הטורח אין הדבר נחשב לביטול איסור לכתחילה, אלא לביטול בדיעבד אע"פ שניתן לטרוח ולהוציא את האיסור מתוך ההיתר (מנחת שלמה סי' סא אות ב)  וכיוצ"ב בפמ"ג (מובא בפ"ת סי' צט ס"ק ד).  

 

    מסקנת הדברים היא, שגם במקרה שרואים בברור שיש חרקים אסורים, ולכן לא מדובר בתערובת, וממילא, אסור לאכול את הירק במצבו זה, בכל אופן, אם הוצאת החרקים כרוכה בטרחה רבה, מותר לטחון את הירק ולבשלו, או להשתמש בו באופן כזה שהחרקים שוב לא יהיו ניכרים (כגון בסלט בו יש גם גרגרי פלפל כמון וכדומה), וע"י כך לבטלם ברוב היתר (כמובן, בתנאי שגם נתגבר על בעיית בריה שאיננה בטילה וכדלהלן)^[2].

  

    ד. האם יש מקום להתיר ירק שנתערבו בו מיעוט תריפסים או כנימות

 

    השאלה הנוספת שיש לדון בה היא האם יש לחרקים דין בריה. בשאלה זו, שלא כמו בשאלה הקודמת, אני מודה כי הדעה הרווחת היא שהתערובת נאסרה מחמת שמדובר בבריה. אלא שמצד שני, אם בשאלה הראשונה הדיון היה במישור של חשש לאיסור תורה, הרי שבשאלה הנוכחית הדיון הנו במישור של איסור דרבנן מכיוון שנקטינן לדינא שמדאורייתא גם בריה בטילה בתערובת היתר (ר' למשל ערוה"ש סי' ק סעי' ב). ולמרות שהדעה המקובלת בשאלה הנוכחית היא שיש לאסור את התערובת מחמת דין בריה, מצינו פוסקים רבים, חשובים ומקובלים שמצדדים להלכה שלחרקים קטנים ומאוסים אין דין בריה, ויש מקום לפסוק כמותם להקל, מכיוון שכאמור מדובר באיסור דרבנן, וכמו"כ קיי"ל, שבמקרה ובו יש ספק (ולכאורה ה"ה מחלוקת) אם דבר נחשב לבריה או לא יש להקל מכיוון שמדובר בספק דרבנן (ט"ז יו"ד סי' ק ס"ק א).

 

    כפי שכתבתי בדברי הקודמים מצאנו ארבע סיבות בפוסקים לכך שיש מקום לומר שהתריפסים הקטנים או הכנימות אינם נחשבים לבריה^[3]:

           א. דבר שלא נראה בברור ובקלות לעיניים איננו נחשב לבריה לעניין שלא יהיה בטל (אג"מ יו"ד ח"ד סי' ב), ו"מנחת שלמה" (ח"ב סי' סא  אות ב). והגרמ"פ זצ"ל אף הסתפק שאולי איננו אסור כלל^[4]).

           ב. בריה שאיננה נמצאת ואיננה נאכלת אף פעם במצב עצמאי אלא תמיד מופיעה על עלים ופירות איננה נחשבת לבריה חשובה שאיננה בטילה ("משכנות יעקב" וראה בפ"ת יו"ד סי' ק ס"ק א).

            ג. דבר שנפשו של אדם קצה בו איננו בחשיבות בריה (ערוה"ש יו"ד סס"י ק וכתב סופר יו"ד סי' סג).

           ד. שרצים אינם בכלל בריה מכיוון שאינם אסורים מתחילת ברייתם אלא רק לאחר ששרצו (פ"ת יו"ד סי' ק ס"ק א בשם כו"פ והביאו דבריו גם ערוה"ש, הגרמ"פ והגרש"ז אויערבך זצ"ל).

    גם מבחינת סברה נראה לומר שאין לתריפסים ולכנימות דין בריה, שהרי בריה נאסרה מחמת חשיבותה, ודבר חשוב דעתו של האדם עליו ואינו דין שיתבטל באחרים (ראה "מנחת כהן" ספר התערובות ח"ג פ"א), ופשוט שבמקרה דנן מחמת כל הסיבות הללו אין מדובר לא בדבר חשוב ולא בדבר שדעתו של האדם עליו (וכן נימק את הדברים הגרש"ז אויערבך בתשובתו הנ"ל)^[5].

 

    בנוסף לסבורים שאין לתריפסים ולכנימות דין בריה, מצאנו גם מי שסבורים שאף אם כן מדובר בבריה שאיננה בטילה בשישים, יש מקום להתיר את התערובת מכיוון שניתן לסמוך על הסבורים כי בריה בטילה ב960- או ב1200- (כו"פ והביאו גם ערוה"ש).

    כמו"כ, יש לצרף את דעת הסבורים שדבר פגום ופוגם בטל גם כאשר מדובר בבריה (שהרי סוף סוף מדובר בחרקים הפוגמים את התבשיל, ראה צבי לצדיק (יו"ד סי' קג ס"ק א) "משמע דאם פגומים בעצמם גם בריה בטיל ולפ"ז לא אדע למה החמירו כ"כ האחרונים בעניין מילבין ושאר תולעים הפגומים בעצמם הלא בטלים בשישים", וכן כתב בפ"ת (סי' קא ס"ק ג) בשם "פנים מאירות" שהבין כן בדעת הרמ"א, ויעויין גם ב"כתב סופר" (יו"ד סי' סג), והובאו דבריו גם בדעת תורה למהרש"ם).

    ועוד יש להוסיף גם את דעת הרמב"ם (וכן הביא משמו ומשם המרדכי גם האו"ה) שהא דבריה איננה בטילה הוא רק בתערובת מין במינו, אך מין בשאינו מינו גם בריה בטילה בשישים (ראה מה שדן בעניין ב"מנחת כהן" ח"ג פ"א).

    ועוד מצאנו הן בחזו"א (יו"ד סי' יד ס"ק ו) והן במנחת שלמה (ח"ב סי' סא אות ב) שמצרפים לקולא שגם בריה אם לא נבלעה בשלמותה אלא נלעסה קודם לבליעה הרי מיד איבדה שם בריה ונתבטלה. ובדעת תורה (יו"ד סי' פד ס"ק ה) הביא מספר "כנפי יונה" (ובדומה גם מאחרונים נוספים, שמיד בתחילת הבישול האפיה או הצליה החרקים מתפרקים ומתמעכים "דאל"כ לא מצאנו ידינו לאכול שום פת בקיץ שכל הקמחים ובתי השאור שאצל האופים מתולעים^[6]".

    אשר על כן, מסקנת הדברים היא, שמצאנו באחרונים שנקטו הלכה למעשה, שיש מקום להקל בתריפס או בכנימה שנתערבו בהיתר ולהתיר את המאכל מן הדין, ולא לדון בהם דין בריה האוסרת את התערובת בכלשהו.

 

    ה. דין ירקות המוחזקים בנגיעות כשלא נבדקו כל צרכם

 

    עד כאן דנו במקרים בהם ידוע בוודאות גמורה שבירקות מעורבים תריפסים, כנימות וכיוצ"ב. לעומת זאת, המציאות עליה אנו דנים היא של שימוש בירקות שדרכם להתליע או במקרה הגרוע בירקות המוחזקים בנגיעות, דהיינו, שבמקרים רבים פחות או יותר ניתן למצוא נגיעות בסוג זה של ירק, אך לא מדובר בגדר ודאי. במקרים כאלו יש חובת בדיקה על מנת להבטיח שאין נגיעות או על מנת להסיר את השרצים המעורבים בירק. במקרה והירק לא נבדק כלל או שהוא נבדק באופן לא מספיק אז אנו נכנסים לשאלת כשרות הירק, ובוודאי שמקרה כזה, בו לא ברור וידוע שיש חרקים - קל יותר מבחינה הלכתית ממצב בו דנו עד כה שבו בוודאי נתערבו שרצים^[7]. במציאות בה אנו דנים כעת, יש נקודות נוספות להיתר, וכדלהלן:

           1. אם יש ספק אם יש בריה בתערובת הרי שיש מקום להקל כדין ספק דרבנן (במיוחד כשיש לצרף את כל הדעות דלעיל שאולי לא מדובר כלל בבריה). ק"ו כאשר יש ספק ספיקא, כגון – ספק היו בו חרקים וספק נימוחו בשטיפת הירק שיש מקום להקל אפילו כאשר יש חשש לאיסור תורה (רשב"א בתוה"ב מובא בב"י יו"ד סי' פד). ואף בירקות המוחזקים בתולעים שאין לצרף ספק היו בו חרקים^[8] מכיוון שהם מוחזקים שיש בהם חרקים (חכ"א וש"ך שם), ייתכן ובדיקה שטחית אף שלכתחילה איננה מספקת, הרי שלעניין ספק היו חרקים היא מספקת מכיוון שסוף סוף בבדיקה שטחית לא נראו חרקים.  

           2. אם ירק החייב בבדיקה (משום שדרכו להתליע) לא נבדק - הרי הוא בחזקת היתר כמו למשל בהמה שנשחטה וחייבת בדיקה ובא זאב ולקח בני מעיה שמעמידים אותה בחזקת היתר^[9].

           3. לעניין רמת הבדיקה הנחוצה על מנת להתיר את הירק המוחזק בתולעים הרי ברור שבדיקה לא צריכה להיעשות תחת מיקרוסקופ או תחת שולחן אור, וגם לא במשמוש רב המאבד את צורת הפרי מכל וכל. ולכאורה, אם אדם רגיל התבונן בירק בהתבוננות קלה ונורמלית ולא זיהה כל שרץ, יש מקום לומר, שהתורה לא נתנה למלאכי השרת, ואין אנו מחויבים להביא ירק או פרי לבדיקה אצל מומחה, או למעבדת חרקים המתמחה בכך ועורכת בדיקות תחת שולחן אור. וגם אין חובה מהדין אף שאולי יש בכך הידור חשוב, בדוק כל עלה או כל פרי בדקדוק במשך דקות ארוכות. ולעניין זה יש מקום להשוות את היחס בין רמת הבדיקות ומספרן לכתחילה בשבעה נקיים, ובין הבדיקות שמועילות בדיעבד. ואף שלכתחילה יש לבדוק בדקדקנות וביסודיות פעמיים ביום, ומ"מ בדיעבד יוצאים ידי חובה גם מפחות מכך.

 

    ו. מסקנות

 

    מכל האמור נראה, שבכל מקרה שבו החרקים והתריפסים לא נראים בהדיא לעיניים וכפי שהמציאות בדרך כלל בחסה כרוב ועוד, ובוודאי אם הירקות עוברים בדיקה שטחית ושטיפה וניקוי במי מלח או שאר שיטות שנהגו בהם ישראל לפני היות ירקות מגידול מיוחד, הרי שאין מקום למנוע מליתן עליהם הכשר גם אם ידוע וברור שבאופנים הללו לא מצליחים תמיד להימלט לחלוטין מכך שבתבשיל, מאפה ואפילו בסלט יישארו תריפסים. ועל כך יש להמליץ את דברי בעל האג"מ שהבאתי בדברי הקודמים שאין למהר להוציא לעז על הראשונים שאכלו איסורים, ושיש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העם והציבור שעד לאחרונה לא דקדקו בדבר. או את דברי הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה ש"לא מסתבר שהראשונים כמלאכים ח"ו נכשלו בזה, כי לא ברור כלל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי".

 

    זו שורת הדין^[10], לפחות, למ"ד ששורת הדין היא שיש להתיר חלב נכרים או אבקת חלב נכרים (או להתיר ג'לטין, או לסמוך בשביעית על היתר המכירה הכללי ועוד). כמובן, שיש בהחלט מקום ודעות גם להחמיר, ומצאנו מי שמחמירים בגדרי התערובת, באיסור ביטול איסורים ומהטעם שמדובר בבריה שאיננה בטילה. לכן לענ"ד אף שלרמת "מהדרין" אין לסמוך על שורת ההיתרים שהובאו לעיל, הרי שלכשרות רגילה, שאין מקפידים לצאת י"ח כל הדעות והשיטות - אי אפשר לדרוש אולטמטיבית מעבר לשורת הדין.