* מתוך ס' בהל' תולעים שנערך ע"י צוות המכון, הנמצא עדיין בכת"י.       

[1] כשרוב המין נגוע או כשנמצאו חרקים במזון שלפנינו הבדיקה דאורייתא וכשרק מיעוט המין נגוע אלא שהוא מצוי ולא זניח בדיקתו דרבנן. עי' אמונת עתיך (חוברת 35 עמ' 37).

[2] בשו"ת הרשב"א )ח"א סי' רעד( כתב וז"ל: "המינין הללו, בלי ספק הרחש מצוי בהן. ולפיכך, אעפ"י שבדק קצתן - אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה. כי באמת אין הרחש מצוי ברוב, ומכל מקום הוי מיעוט המצוי. וכל שמצוי - אין סומכין על בדיקת הקצת ולא על בדיקת הרוב. והמשל בזה, בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי, ואין סומכין על בדיקת המקצת, ואפילו על הרוב".

    וכ"כ הרמ"א )סעי' ח בהג"ה(;  ועי' שו"ת הרמ"ץ )יו"ד סי' לב אות ג(, שו"ת בעי חיי )יו"ד סי' קכז(, שו"ת צמח צדק (יו"ד סי' מז).  וצ"ע אם לאחר הבדיקה החלקית תרד מידת השכיחות ממיעוט מצוי למיעוט שאינו מצוי, אם צריך להמשיך ולבדוק, עי' שו"ת טוב טעם ודעת (ח"א סי' קכג( שהחמירו חכמים מכיון שהתחיל לבדוק ויכול לסיים את הבדיקה בקלות. ומדבריו משמע שאם המשך הבדיקה קשה לביצוע או שהוא מחייב פעולות אחרות לגמרי - ניתן לסמוך על הבדיקה הראשונית, וצ"ע.

[3] כ"כ מהרש"ל )יש"ש חולין פרק ג סי' ק); שערי דורא (סי' מו), מכונות ועטרת שלמה (ס"ק ו(; ט"ז )ס"ק יד(; פמ"ג )מש"ז ס"ק יג, שפ"ד ס"ק כב, כז( שנוהגים לבדוק הקטניות אחד אחד אם יש בהם ריעותא מבחוץ ולברור את המנוקבים מבחוץ בלבד; ועי' מזמור לדוד )מובא בדרכ"ת ס"ק צח( שמסיק דהיינו דווקא בפירות שחיצוניותם מעידה על פנימיותם אבל אם ידענו שאין החוץ מעיד על הפנים יש צורך בבדיקה פנימית וכך מסיק הדרכ"ת )ס"ק צח(.  ועי' פרי תואר )ס"ק יח( שהחמיר ומ"מ מודה שדי בבדיקה חיצוניות היכא שהסימנים מובהקים (שם ס"ק טו).  ועי' אמונת עתיך (חוברת 9 עמ' 29).

[4] עפ"י שו"ת טוטו"ד )מהד"ג ח"א סי' קכג(; ערוה"ש )סעי' סה(. וכ"כ בשו"ת הרמ"ץ )יו"ד סי' לב אות ג( בדינם של פירות המתליעים בתלוש. ועי' אמונת עתיך (חוברת 8 עמ' 16).

[5] עפ"י שו"ת צמח צדק )יו"ד סי' מז אות ד(, המסביר שאין לסמוך על בדיקת רוב מפני שאין בדיקת הרוב מעידה כלל על המיעוט שעדיין לא נבדק. ומכאן שאם בדיקת מקצת באמת מעידה על השאר - יש לסמוך עליה. ולמקרים נדירים אין לחשוש.

[6] עפ"י שו"ת הרמ"ץ )יו"ד סי' לא אות ה( שכתב שאם ניפו קמח שהיה מתולע ורוצים לבדוק אם הניפוי הועיל, די לבדוק שלוש פעמים מעט מעט כדי להוכיח שהניפוי הועיל. ועי' "התורה והארץ" (ח"ב עמ' 493-453(,  אמונת עתיך (חוברת 8 עמ' 16).  ועל זה סומכים בחלק ממפעלי המזון המשתמשים בירקות עלים שעוברים טיפול להסרת החרקים (דווקא בירקות בהם הטיפול מועיל כגון כרוב), וכן בירקות עלים ותבלינים המשווקים בהכשר אמין שהם נקיים מחרקים.  וכך נוהגים במפעלים למוצרי דגים  הנתונים תחת פיקוח הלכתי, לבדוק מדגמית את דגי הקרפיון לוודא שאינם נגועים בטפילים.

[7] עפ"י מקור חיים (סי' תסז, ביאורים ס"ק ה): "דלא אמרי' חזקת ג"פ כי אם בדאיכא דבר הגורם דמסתבר שיהיה כך…" וע"ע אמונת עיתך (חוברת 36 עמ' 57 הערה 7).

[8] עי' כרתי ופלתי (סי' פד ס"ק יט), זב"צ (סי' פד אות קא). ומסקנת הכו"פ שגם בדיעבד אין לסמוך על בדיקה מהירה  של ירק חי (ירקות עלים), אך יש לסמוך על בדיקה כזו אם כבר נתבשל הירק.

[9] עי' שו"ת מחזה אליהו )סי' פט ס"ק ה(.

[10] עפ"י שו"ע )יו"ד סי' קיט סעי' א) שכתב: "החשוד לאכול דברים אסורים בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהם". ואף שנאמן להעיד על מזון של אחרים שנבדק כמ"ש שו"ע )שם סעיף ז), מ"מ כשהוא עצמו צריך לטרוח ולבדוק את המזון של אחרים אינו נאמן אא"כ יש עליו פיקוח או שהוא מילתא דעבידא לאיגלויי.          

[11] גוי אינו נאמן בעניני איסור והיתר. אך כתב הסמ"ג )לאוין קלז( שכאשר הוא עובד של ישראל ויש השגחה של בעל הבית עליו - יש לתלות שמשום שאימת ישראל עליו הוא יעשה מלאכתו נאמנה. וכן פסק השו"ע )סי' סט סעי' י(. ומשום מסיח לפי תומו אין לסמוך עליו כיון שיודע שהישראל  לא יאכל אם לא יאמר שבדק. ואם לא יבדקו אחריו אין כאן מילתא דעבידא לאיגלויי, כיון שלא בכל פעם מתגלים חרקים המצויים במזון.  אבל אם יבדקו אחריו ואפילו רק ע"י דגימות, אפשר שהגוי מירתת, והכל לפי ראות עיני המורה.

 ומה שכתבנו שגם אם הגוי מקפיד על נקיון אין לסמוך עליו ללא פיקוח, הנה אף שבהדחת בשר אחר מליחה סומכים על מה שהגויים קפדי אמנקיותא, כמבואר בע"ז )ל ע"ב(, מ"מ על בדיקת המזון מחרקים אין הגויים מקפידים בכל מקרה, ובפרט כשאין החרקים נראים בקלות. 

[12] אמנם המהרש"ל )יש"ש חולין פרק ג סי' ק( כתב שאין להסתמך על בדיקת נשים היות והוא דבר שיש בו טורח וכמ"ש התוס' )פסחים ד ע"ב ד"ה הימנוהו( לענין בדיקת חמץ. ולדבריהם אפשר לסמוך על בדיקתן רק במה שאין בו טורח. וכ"כ בספר ליקוטי צבי )מובא בדרכ"ת ס"ק קנב(. אבל למעשה נקטינן כדעת הרמ"א )תורת חטאת סי' מו סעי' ט( שכתב שיש להקל משום שאין כאן חזקת איסור ובהסתמך על צדדי היתר אחרים.  וכ"כ: שבלי הלקט )ח"ב סי' ד בסופו(; או"ה )שער כ סעי' כא(; ש"ך )ס"ק לה(; ט"ז )ס"ק יד(; פר"ח )ס"ק לה(; מנחת יעקב )כלל מו ס"ק לב(; מחב"ר )אות לב(; חכמת אדם )כלל לח סעי' כה(; שו"ת בית שלמה )יו"ד סי' קנו, מובא בדרכ"ת ס"ק קנב(. וכתב ערוה"ש )סעי' פא-פב(  שלא פקפקו חז"ל כלל בנאמנותן בכל דבר איסור שהוא תדירי ושהאיסור ברור כגון ניקור החלב והגיד, וה"ה לנד"ד, "ומימינו לא שמענו אפילו על צדיקי וגאוני עולם שלא יסמכו על נשותיהן הכשרות בבדיקת תולעים".

[13] עפ"י המבואר בהלכות בדיקת חמץ, עי' משנ"ב )סי' תלב ס"ק ח(, וכתב שבבדיקה שיש בה טורח, אף שחיובה מדרבנן - אין לסמוך לכתחילה על קטן שיעשה כן, מפני שיש לחוש שיתעצל. וכן פסקו השו"ע )סי' קכ סעי' יד( והגר"א )יו"ד סי' קכז ס"ק לב( לענין טבילת כלים, שאין לסמוך בה על קטן משום שהיא מהתורה.

[14] אף אם חובת הבדיקה שלו היא מן התורה כמבואר בתוס' )פסחים ד ע"ב ד"ה הימנוהו(. וכן פסק בביאור הגר"א )יו"ד סי' קכז ס"ק לב( שכאשר אין  טורח נאמן הקטן על דבר שבידו לתקנו.

    ועי' רעק"א )גליון הש"ס עירובין לא ע"ב תוס' ד"ה כאן( שצריך שהקטן יודיע בפירוש שבדק את המזון כראוי ועי' אמונת עתיך (חוברת 5 עמ' 28).

[15] באיסורי דרבנן יש להאמינו בדיעבד שהבדיקה נעשתה בצורה טובה: כמ"ש  שו"ע )או"ח סי' תלז סעי' ד(; רמ"א )יו"ד סי' קכז סעי' ג בהג"ה(; שו"ת בית שלמה )יו"ד סי' קנו, מובא בדרכ"ת ס"ק קנב(; משנ"ב )סי' תלז ס"ק יח בסופו, שעה"צ סי' תלב ס"ק ו(. ועי' רעק"א )גליון הש"ס עירובין לא ע"ב ד"ה כאן( שכתב שלכתחילה אין לשלוח קטן לעשות מעשה כיון שלא אמרינן בקטן חזקה שליח עושה שליחותו. ועי' תוס' )עירובין לא ע"ב ד"ה כאן(.