משקל החסידות בהנהגת השמיטה

[1]     עי' תוספתא (אהלות פרק יח); ירושלמי (שביעית פ"ו ה"ד); סנהדרין (צא ע"א); איכה רבה (פתיחתא, סי' יז); מאמר הגר"ש ישראלי: "השמיטה במהלך הדורות" (מדריך שמיטה לצרכנים עמ' 99-100).

[2]     כאן המקום להתריע על תופעה ההולכת ומתפשטת, והיא: הזנחת "עיקר הדין" בפסיקת ההלכה. לדוגמא אביא את המציאות הקיימת במשחטות לעופות. ציבור גדל והולך דורש כשרות למהדרין. כתוצאה מכך, כל עוף שיש בו איזושהי שאלה, נזרק מיד אל ערימת העופות הלא כשרים, ומשווק בדרך כלל לגויים. למשחטות לא משתלם לממן העסקה של רב פוסק שיכריע בכל השאלות, מפני שמשכורתו של הפוסק יקרה יותר מאשר מחיר העופות שיורה בהם לקולא. כתוצאה מכך, הולך לאיבוד ניסיון מצטבר של מאות שנים בפסיקה בטריפות העוף, וברוב המשחטות המיון הוא בין "כשר למהדרין" לבין "טרף". ניתן אף לראות רבנים הנמנעים מלפסוק בשאלות חדשות העומדות בפניהם, ובמקום זה הם מחפשים פתרונות עוקפים ההולכים בדרכים בטוחות, שיחסכו מהם את הצורך להתמודד עם שאלות ולקחת אחריות על הכרעות מחודשות. אך כאשר אותם רבנים נתקלים במצבים קשים של שעת הדחק, הם נאלצים לבחור בדרכים דחוקות ביותר. וכך נוצר מצב כזה: כאשר אפשר - סוטים מן הדין לחומרא. כאשר קשה מאד - סוטים מן הדין לקולא. ומה יהיה על "עיקר הדין", שהוא אמיתה של תורה?

[3]     עי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק ב סעי' ג; פרק יב; פרק יז).

[4]     עי' במאמרו של הגר"ש ישראלי זצ"ל: השמיטה במהלך הדורות ("מדריך שמיטה לצרכנים" עמ' 101) ו"מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כה סעי' יח).

[5]     עי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק יט).

[6]     עי' מאמרו של הגר"ש ישראלי (שם).

[7]     עי' במבוא של מרן הרב קוק זצ"ל לשבת הארץ (פרק טו ד"ה ואם כך, אמנם, לפיכך).

[8]     שו"ת שמן המור )יו"ד סי' ד(; שו"ת ישועת מלכו )יו"ד סי' נה-נט(; שו"ת אבני נזר )ח"ג יו"ד סי' תנח(; אגרת האדר"ת )אדר היקר סי' י, מובאת בסוף שבת הארץ(; מבוא לשבת הארץ )פרק יב(; הר צבי )זרעים ח"ב סי' מז(; לאור ההלכה )עמ' קכג-קכד(; מאמר הגר"ב ז'ולטי )כרם ציון הלכות פסוקות, בתחילת הספר(. ומקורם בירושלמי )ע"ז פ"א ה"ט בסופה(; כפתור ופרח )פרק י(; חכמת אדם )שערי צדק, שער משפטי ארץ פרק יא סעי' טז(. ועי' שו"ת ציץ הקודש )ח"א סי' טז אות יט(; חזו"א )סי' כד(; מאמר הרה"ג אליהו בקשי דורון )תורה שבעל פה טו(.

    ליסוד זה נצטרפו עוד כמה סניפים:

      א. האדר"ת הנהיג מכירה על תנאי שהגוי לא יקוץ את האילנות, וא"כ מעשה המכירה נגמר ע"י מעשהו של הגוי. עי': בצאת השנה )עמ' פא(; ספר השמיטה )עמ' עה(. ועי' מש"כ על כך במעדנ"א )סי' א(.

      ב. בספר "מזבח אדמה" )יו"ד סי' קנא, מובא בהר צבי זרעים ח"ב סי' מז, בצאת השנה עמ' פב( נאמר שאין איסור לא תחנם במכירה לגוי שאינו עובד ע"ז. וכ"כ במשפט כהן )סי' ס, סג( עפ"י: ראב"ד )הל' עבודת כוכבים פ"י ה"ו( ושו"ת הרשב"א )ח"א סי' ח(. וכ"כ ר' יצחק אלחנן ספקטור )מכתבים המופיעים בחוברת "ניצני ארץ" ו, עמ' 11-16(. ועי' ב"י וב"ח )חו"מ סי' רמט(; ספר השמיטה )עמ' קט(.

      ג. המכירה היא לזמן. הגרצ"פ פראנק )הר צבי זרעים ח"ב סי' מח( כתב עפ"י ספר החינוך )מצוה שלט, ועי' מנ"ח שם(, שאין איסור תורה במכירה שאיננה לצמיתות. ועי' ספר השמיטה )עמ' קו-קטז) ובהרחבה - בספר "באהלי שדה" (עמ' 47-48, 51-53).

      ד. ר' זלמן ש"ך )מובא במבוא לשבת הארץ, פרק יב( העיר עפ"י הרמב"ם )הל' ע"ז פ"י ה"ד( שאין איסור תורה במכירת קרקע לגוי שכבר יש לו קרקע בארץ. ועי' ספר השמיטה )עמ' קח סעי' ג(.

[9]     עי' במאמרו של הגר"ש ישראלי זצ"ל: "השמיטה במהלך הדורות" ("מדריך שמיטה לצרכנים" עמ' 101-104) ובמאמרו של אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א ("באהלי שדה" עמ' 45-47, 53-55).

[10]    הרב קוק זצ"ל מסביר שהמכירה מועילה מבחינה קניינית למרות שלא נועדה אלא להפקיע איסור: משפט כהן )סי' נח(; אגרות הראי"ה )ח"א סי' שיב(; מבוא לשבת הארץ )פרק יג( וכתב שם: "העיקר הוא כאמור דלא שייך כלל כאן לא סמכא דעתיה, דעל מה שהוא בא לקנות, דהיינו שתחשב שלו לענין הפקעת דין שביעית - ע"ז ודאי סמכא דעתיה, וניחא ליה לישראל להקנות ולנכרי לקנות בכה"ג". וכך משמע מהרשב"ם )ב"ב קלז ע"א ד"ה עד כאן, ע"ב ד"ה דאי( המובא במשנה ברורה )סי' תרנח סעי' ד, בה"ל ד"ה ומותר( לענין אתרוג. ועי' תוס' )סוכה מא ע"ב ד"ה הילך(; אנציקלופדיה תלמודית )ערך הערמה(; חוברת "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" )פרק א סעי' 2 והע' 10(.

[11]    עי' מבוא לשבת הארץ (פרק טו ד"ה אמנם).

[12]    עי' "שבת הארץ" (עם "תוספת שבת", פ"ד הכ"ט אות ב).

[13]    ר"ח ורש"י )סנהדרין כו ע"א ד"ה אגיסטון(; תוס' (גיטין סב ע"א ד"ה אין, בתירוץ השני); ספר התרומה )הל' א"י עמ' סג(. וכן מובא בביאור הגר"א )לשו"ע יו"ד סי' שלא ס"ק ו, כח(. ועי' חזו"א )סי' י ס"ק ו ד"ה ואתרוגין(. "שבת הארץ" )פ"ד הכ"ט אות ב2/, פ"ח ה"ח אות ד(.

      מקור העיקרון שבשעת דחק גדולה ניתן להסתמך על דעת יחיד - הוא הט"ז (יו"ד סי' רצד ס"ק ג) שכתב כן בענין איסור "חדש" בצפון אירופה, למרות ש"חדש אסור מן התורה" לדעת רוב הראשונים. ועי' מבוא לשבת הארץ (פרק י).

[14]    עי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כז סעי' ד-ה ובהערות).

[15]    עי' מכתב ועדת השמיטה תשמ"ז ("מדריך שמיטה לצרכנים" עמ' 121).

[16]    רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט).

[17]    עי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק יב הע' 31).

[18]    כ"כ הרב קוק זצ"ל (מבוא לשבת הארץ פרק יא) בהסתמך על דעות: ר"ח, רש"י, הערוך, תוס', ספר התרומה והל' א"י לבעל הטורים - שלמ"ד יש קנין לגוי להפקיע - מותרות גם מלאכות דאורייתא ע"י ישראל. ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ט הע' 18, פ"ח ה"ח אות ה והע' 15). וכיון שאיסור ספיחין נאסר שמא יזרע בסתר - בכה"ג, שיש אומרים שאין איסור מלאכות - אין מקום לאסור ספיחין.

      וכ"כ הגרי"ז מינצברג ("פירות שביעית" סי' ג, ז, ט), הגר"א הכהן כהנוב ("פרי הארץ" סי' כא- כב) והגר"ע יוסף שליט"א (ילקוט יוסף שמיטה, תשמ"ז, עמ' לד), שאין מקום לקנוס את הישראל שזורע מכיון שלא  שייך לקנוס אדם על מעשה איסור כשיש לו על מה לסמוך להיתר. והגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יא, גאון צבי ס"ק ז) מסתפק בסברה זו.

[19]    לדעה זו כתב הגר"ש ישראלי זצ"ל (חוות בנימין ח"א סי' ט אות יב ס"ק ו) שזהו דווקא כששביעית מדאורייתא; אך בשביעית בזה"ז, שאינה אלא מדרבנן - מותר.

[20]    שביעית (סי' י ס"ק ו ד"ה ואם עבר).

[21]    חזו"א (שביעית סי' כד ס"ק ד ד"ה ולפיכך). ולדעת הרב קוק זצ"ל )משפט כהן סי' ס( והגרצ"פ פראנק )הר צבי סי' נ( אין בכך בעיה אף לסוברים שיש איסור במכירה. משום כך היו שהציעו שהחקלאים ימכרו את האדמה לרב הראשי והוא ימכור את הקרקע כבעלים: הרה"ג חיים יהודא ליב אויערבך )מעדנ"א, קונט' "מילי דאבא" עמ' 286(; הגרח"ז גרוסברג )בצאת השנה עמ' פג(. ועי' משפט כהן )סי' ס(. וכך נהג הגר"ש גורן שליט"א )"מאורות" 1(. אך בשמיטות האחרונות לא נהגו כך.

      אחת ההשגות האחרות על המכירה היתה הטענה שאין תוקף למכירה שאינה רשומה בטאבו. וכך כתבו הגר"ש סלאנט )מובא במכתבו של ר' יצחק אלחנן ספקטור, ניצני ארץ ו עמ' 14( והרידב"ז )בהקדמה לבית רידב"ז(. ר' יצחק אלחנן ספקטור )ניצני ארץ ו עמ' 14( והגרצ"פ פראנק )הר צבי זרעים ח"ב סי' מט( כתבו שאין לחשוש לכך. ועי' מעדנ"א )סי' יח-יט(. לקראת שנת השמיטה תש"ם, הועבר חוק בכנסת, הנותן תוקף חוקי למכירה זו גם ללא רישום בטאבו, אם נעשתה באישור מועצת הרבנות הראשית.

[22]    ראה לעיל (הע' 10). ועי' מה שכתב על כך אמו"ר, הרה"ג יעקב אריאל שליט"א ("באהלי שדה" עמ' 44-45).

[23]    לענין גמירות דעת באדם שאינו שומר מצוות, עי' קונט' "מילי דאבא" )להרה"ג חיים יהודה ליב אויערבך, אבי הגרש"ז, מובא במעדנ"א שביעית עמ' 283(. ועי' שם )עמ' 285( שהסביר את תוקפה הקנייני של המכירה להפקעת איסור.

[24]    ראה לעיל (הע' 10) בשם הרב קוק זצ"ל. ולדעתו, שיקול זה תקף אף אם התוקף המשפטי של המכירה לא יעמוד במבחן בג"ץ.

[25]    עי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ב סעי' ד ובהערות).

[26]    עי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק יב סעי' י-יא והע' 24-25); מכתב ועדת השמיטה תשמ"ז (שם עמ' 121).

[27]    "פרי הארץ" (להרה"ג אלעזר הכהן כהנוב, סי' טז, כא, כב); "פירות שביעית" (להרה"ג ישראל זאב מינצברג, סי' ג, ט, י; מובא במדריך שמיטה לצרכנים עמ' 135-138); כרם ציון (פרק יט סעי' ג); שו"ת אגרות משה (או"ח סי' קפו); "הלכות שביעית" (סי' ט, כסא דוד ס"ק סב, ועי' ברית עולם סי' ט סעי' נט). ועי' מכתבו של הרה"ג איסר יהודה אונטרמן (מובא במדריך שמיטה לצרכנים עמ' 129), שכתב ביחס לאתרוגים: "גם אלה המחמירים שלא לסמוך על המכירה לגוי בנוגע לפירות שביעית... בפירות האילן, דאין שייך לאוסרם משום ספיחין - מותרים הפירות לגמרי... ואין לחוש לדעת יחידים שיחסם העוין לארץ ישראל גורם להם לתפוס חומרות שאין להם יסוד".

      וכן משמע בחזו"א (שביעית סי' י ס"ק ו) ואלו דבריו: "ואותן שמוכרין (ע"י עצמן ולא ע"י שליח) פרדסיהן לנכרי, אף שעוברין בזה משום לא תחנם - מ"מ הויא מכירה, ולדעת סה"ת פקעה מהן קדושת שביעית. ואע"ג שקשה לסמוך על זה... מ"מ יש להן על מה שיסמוכו, ולכן אין לאסור פירותיהן דיעבד. ואם שולחין את האתרוגין לחו"ל - יש בזה משום אין מוציאין פירות שביעית לחו"ל. ומ"מ אין הפירות נאסרין ויוצאין בהן, וכש"כ אם מכרו פרדסיהן לנכרי, וכמש"כ לעיל".

[28]    עי' רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פרק ח).

[29]    כ"כ החזו"א (סי' י ס"ק ה ד"ה ובתו', ס"ק ו ד"ה ויש) בענין "שמור".

[30]    וכ"כ הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה סי' מד-מה).

[31]    בענין "נעבד" במלאכות דרבנן מוכח מהמשנה (שביעית פ"ד מ"ב) שהפירות אינם נאסרים לכו"ע. ועי' "שבת הארץ" (פ"א הי"ג אות א).

[32]    כדעת הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד הי"ד, הי"ז-הי"ח; פיה"מ שביעית פ"ט מ"א ד"ה וספיחין). וכך הורו להלכה ולמעשה - הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א והרה"ג עובדיה יוסף שליט"א. לדעת הרמב"ן (ויקרא כה ה) יש להקל רק אם עיקר גידולם של הירקות היה בשישית. ואף בדעת הר"ש (פ"ט מ"א ד"ה כל), הסובר שהולכים אחר תחילת הגידול, כתב הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה סי' מט-נ) שמסתבר יותר ללכת אחר תחילת גידולו של החלק הנאכל ולא אחר תחילת הגידול של הצמח עצמו. אך החזו"א (סי' ט ס"ק יז ד"ה ירק; סי' כו, סדר השביעית אות ו); הורה להקל.

[33]    יש שהסתייגו מדרך זו: רש"ס (פ"ט ה"ד ד"ה חזור וזכי בה, ה"ו ד"ה ואני אומר, אבל האמת(; הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' עב(. הגר"מ אליהו שליט"א הורה שאין לסמוך על אוצר בית דין אלא בשעת הדחק, מכמה סיבות:

      א. תקנת אוצר בית דין מדברת על חלוקה שבועית לצרכנים, ולא כפי שהדבר נעשה כיום, באמצעות מערכת השיווק הרגילה.

      ב. בתקנת אוצר בית דין החלוקה היתה בחינם, ולא תמורת תשלום להחזר ההוצאות.

      ג. מינוי החקלאי עצמו כשליח בי"ד הוא דחוק מאד.

      ד. הרמב"ם לא הזכיר את המושג אוצר בית דין.

      אך הוסיף שעדיף לקחת פירות מאוצר בית-דין מאשר לחון גויים ע"י קנייה מהם.

      וכך כתב לנו הראשל"צ שליט"א: "גם למקילין באוצר בית דין, לא מוזכר בתוספתא שהם משלמים לחקלאי, וכן שכר הפועלים הוא על חשבונם. ופירות אוצר בית דין לא נמכרים. ומה שנהגו כיום להקל - זו קולא אחר קולא. והנח להם...". ואף מרן הרב קוק זצ"ל נטה לסמוך על אוצר בית-דין כך רק לאחר המכירה (עי' אגרות ראי"ה ח"א סי' שיד(. אולם הגר"ש ישראלי זצ"ל העיר שאין להסיק מסקנות מהשמטת הרמב"ם דין זה, מפני שלדעתו אין בכך חידוש דין אלא סידור טכני של ההפקר, ואין בהשמטתו סיבה מספקת לדחות מההלכה תוספתא מפורשת המציינת שכך היה נהוג.

      ועי' רדב"ז )פ"ז ה"ג(; אגרות חמדה )פרק טו(; מאמר הגר"ש ישראלי זצ"ל )בצאת השנה עמ' כא-כב, מובא ב"מדריך שמיטה לצרכנים", נספח א בסופו( מאמר אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א (באהלי שדה סי' ט).

[34]    הירקות הנשתלים נזרעים במשתלה בהיתר כיון שהזריעה מבוצעת באולם זריעה שדינו כבית ובמנותק מן האדמה. גם החדר בו מתבצעת ההנבטה הוא בתוך מבנה שריצפתו אטומה. מכיון שגידולם של ירקות אלו התחיל בהיתר, במקום בו לא נוהגים דיני שביעית - מסתבר שאין בהם איסור ספיחין לדעת הר"ש (פ"ט מ"א ד"ה כל, וראה לעיל הע' 1) הסובר שהולכים אחר תחילת הגידול. העברת השתילים לשדה בגוש אדמה אינה יוצרת איסור ספיחין מחדש מפני שהיא לא שתילה מחודשת (כפי שנאמר לענין ערלה), וגם אין בה איסור דאורייתא בשמיטה. עי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ד אות ג); מדריך שמיטה לחקלאים (פרק א סעי' ז). בנוסף לכך, יש הסוברים שאיסור ספיחין חל רק על ירקות שנזרעו ולא על ירקות שנשתלו: שו"ת ישועת משה (זרעים סי' ה אות ג).

      הגר"מ אליהו שליט"א העיר, שמכיון שלדעת הרמב"ם הולכים אחר הלקיטה - אין להקל בשתילת תבנית. ועי' מאמריהם של אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א, ולעומתו - הרב יואל פרידמן "אמונת עתיך" (גיליון 37 עמ' 21-26).    

[35]    רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ו).

[36]    עפ"י משנה גיטין (פ"א מ"ב, דף ב ע"א); רמב"ם (תרומות פ"א ה"ז-ה"ח); שו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' א'קה, ועי' ח"ה סי' ב'רו); שו"ת מהרי"ט  (ח"א סי' מז); מור וקציעה (סי' שו, קונט' מצוות יישוב א"י, ד"ה והשלישית); שו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' סו-סז). ועי' מאמרו של אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל ("תחומין" ב עמ' 264-382).

[37]    עי' "ארץ חמדה" (להגר"ש ישראלי, שער ד סי' ו-י).

[38]    עי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק יב הע' 16).

[39]    עי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק יב סעי' ט).

[40]    שו"ת ישועת משה (זרעים, סי' י אות ב, סי' יב אות א). אך הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מעדני ארץ שביעית, הוספות סי' יא; ישועת משה סי' יא אות ב) חולק על כך. ועי' מש"כ על כך אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל ("באהלי שדה" עמ' 110).

[41]    אבות (פ"ו מ"ה). ועי' שיחות הרב צבי יהודה לפרק "קנין תורה" (מידה כג).

[42]    רש"י: שנולד בה ספק, והוצרך לשאול לחכם להתירו. וכך מובא להלכה בבה"ט (יו"ד סי' יז ס"ק ז).

[43]    רש"י: שחוט שחוט שלא תמות, לפי שמסוכנת היא. וכך מובא להלכה בשו"ע (יו"ד סי' יז סעי' ג).

      ועי' דרכ"ת (ס"ק מב) שכתב בשם הברכ"י (אות ב), דהא דרשאי להחמיר בכה"ג על עצמו הוא רק כי עביד מצד חומרא וגדר לקדש עצמו במותר לו; אבל אם עושה מפני שיש לו פקפוק בעיקר הדין, אם מסוכנת מותר על ידי פרכוס - אסור להחמיר, דכל שהלכה רווחת להיתר אין רשאי לפקפק עליו. והביא ראיה לזה דרק מצד "קדש עצמך במותר לך" מותר.

[44]    וכאן המקום לעמוד על כך שגם התוצרת המשווקת על ידי ועדות השמיטה השונות אינה נקייה מחששות שונים (עי' מאמרו של הרב יהודה עמיחי, "מדריך שמיטה לצרכנים" עמ' 105-110):

I.         יש לחשוש שמא הקרקעות המוחזקות בידי הגויים בארץ ישראל אינן שלהם אלא גזולות הן בידיהם (עי' במאמר הנ"ל, אות א2/). וכך הורה הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א שיש לחשוש לקדושת שביעית במה שגדל בקרקע שביד גוי בארץ ישראל. ועי' בהרחבה במאמרו של הרה"ג יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' קיג). לעומת זאת הקרקעות שנמכרו לגויים עפ"י היתר המכירה שייכות להם מצד הדין, ולכן אין לנהוג קדושת שביעית במה שגדל בהן.

II.       לדעת מהר"י קורקוס (הל' שמיטה ויובל פ"ח ה"ח) אסור לומר לגוי שיעבוד בשמיטה עבור ישראל.

III.     ההיתר למדוד תוצרת חקלאית מיובאת או משדות גויים בשמיטה מבוסס על כך שרוב התוצרת בארץ גדלה ומשווקת על פי היתר המכירה (עי' "שבת הארץ" פ"ד ה"ח אות ח; פ"ו ה"ה אות א). וכך הורה הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א.

IV.     לנוהגים קדושת שביעית בפירות של גוי, דרך השיווק היא דחוקה מאד מבחינה הלכתית ויש בה מידה רבה של "הערמה". הצרכנים ממנים את הירקנים ואת הסיטונאים כשליחים לקנות עבורם פירות וירקות מן הגוי; אך למעשה השיווק מתבצע בדרך הרגילה מבלי שיש משמעות לשליחות זו. במינוי השליחות יש בעיות מצד דיני שליחות (כגון: שליח עושה שליח וכדו').

V.       ועדות השמיטה השונות אינן חוששות לקדושת שביעית בפירות אלא החל מן האביב של שנת השמיטה. אך הדבר שנוי במחלוקת גדולה (עי' "מדריך שמיטה לצרכנים" פרק ג סעי' ה והע' 7). ולמעשה הורו הגרש"ז אויערבך והגר"ש ישראלי, זכר צדיקים לברכה, וילחט"א הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א, לחשוש גם לדעות הסוברות שקדושת שביעית נקבעת על ידי עונת המעשרות, שהוא שלב קרוב להבשלה. ולפיכך יש קדושת שביעית בפירות הנלקטים בחורף של שנת השמיטה, כמו: קיוי, אפרסמון, אנונה ועוד. ובהדרים - הרי ישנה מחלוקת גדולה אם הולכים בהם אחר הלקיטה, כאתרוג, או אחר החנטה ועונת המעשרות, כשאר הפירות.

[45]    וכאן המקום לתמיהה גדולה, מדוע אין אנו מוצאים אופנה רווחת להדר אחר "כסף גלאט כשר" במידה דומה לריבוי ההידורים בכשרות המזון? ומדוע, למשל, לא מקובל כל כך להדר דווקא במזוזה ותפילין שנכתבו על ידי סופר סת"ם המקפיד לשלם מס הכנסה ומס ערך מוסף כחוק? וזאת למרות דבריו החריפים והנוקבים של הרמח"ל כאשר הוא עוסק בפרטי מידת הנקיות (מסילת ישרים פרק יא, הוצאת אשכול עמ' מה-מח)?

[46]    אלא אם כן ההלכה מתירה זאת במפורש, כגון: פיקוח נפש או "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" וכדו'; וכל היתר כזה - על פי גדריו ההלכתיים במדוייק.

[47]    עי' בהרחבה במאמריו של אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א ("באהלי שדה" עמ' 89-91; 106).

[48]    ספר המצוות להרמב"ם, נוספות (מצוות עשה ח). ועי' "שבת הארץ" (פ"ה ה"א אות א, פו ה"א אות ב). ועי' "באהלי שדה" (עמ' 105, 111, 126).

[49]    שו"ע (או"ח סי' שו סעי' יא).

[50]    עי' במכתבי הרבנים הראשיים לישראל, לדורותיהם (מובאים במדריך שמיטה לצרכנים עמ' 125-130).

      בענין זה, חשוב להביא את אגרתו של מרן הרב קוק זצ"ל אל ר' חיים ברלין )אגרות ראי"ה ח"א, סי' שטז(:

      "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות, כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא ליתן הכשר להגויים, כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעניים, ועיניהם תלויות למחייתם ע"פ פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר הענין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשו יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו, השוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו, אי שמים.                אין לשער גודל החרפה וחלול השם ועוצם הרשעה שיש בזה, דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע, מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בענין זה. ירא נא כבוד גאונו לתקן את המעוות כפי היכולת".

[51]    ספרא )ויקרא כה יד(. החפץ חיים )בספרו "אהבת חסד"( סובר שהאיסור הוא מהתורה. ואילו הגרב"צ עוזיאל )שו"ת משפטי עוזיאל חו"מ סי' מד( סובר שהוא רק מדרבנן. בתשב"ץ ובשו"ת הרמ"א )סי' י( משמע שגם כשיהודי מוכר יותר ביוקר, מצוה להעדיפו. וי"א שאם פער המחירים הוא יותר משליש מותר להעדיף גוי: עי' תוס' )סוכה ל עב(. אך אם פער המחירים נובע מהימנעות מתשלום מיסים או מהבדל ברמת חיים - הורה הגר"ש ישראלי זצ"ל שיש להעדיף יהודי. ועי' מאמר הגר"ש ישראי זצ"ל (חוות בנימין ח"א סי' כב) ומאמר הרב שלמה אבינר שליט"א )"שנה בשנה" תשמ"ז, עמ' 235 ואילך).

[52]    כך העיד ר' נפתלי שטרן זצ"ל בשם מרן הרב קוק זצ"ל. וראה בהערה הקודמת בשם התוס'.

[53]    גיטין (ה ע"ב). ועי' שו"ת תרומת הדשן (סי' רלב) שו"ת מהר"י בן לב (ח"ג סי' יד) ועזרת כהן (סי' עו), שקבעו כללים בסוגיא זו.

[54]    פר"ח )או"ח סי' תצו ס"ק כה(. ועי' ילקוט יוסף )להגר"ע יוסף שליט"א, דיני שביעית תשמ"ז, עמ' כט סעי' יח( שכתב שיכול אדם להחמיר על עצמו בדיני שביעית אך לאפשר לאשתו ובני ביתו להקל.

[55]    מנחת שלמה )סי' מד(. ועי' שו"ע )יו"ד סי' סד סעי' ט, ש"ך וט"ז שם; סי' קיט סעי' ז(; ש"ך )שם ס"ק כ( עפ"י שו"ת מהרלב"ח )סי' קכא(; פר"ח )או"ח סי' תצו ס"ק כג-כד(. וכך הורה הגר"מ אליהו שליט"א. ועי' רמ"א )או"ח סי' תנג סעי' א בהג"ה( לענין היתר תערובת קטניות בפסח.

[56]    עי' מכתבו של מו"ר הגרצי"ה קוק זצ"ל (מובא במדריך שמיטה לצרכנים, עמ' 126), שכתב: "ותנאי יסודי של מדת חסידות הוא שלא לבזות אחרים שאינם נוהגים בה, כאמור בירושלמי (ברכות, סוף פרק ב), ושלא להוציא לעז על הראשונים שלא נהגו כך".

[57]    נמסר בשם הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א, שירקות אלו כשרים למהדרין, ועדיפים על ירקות שנזרעו בשישית ונאספו בשביעית על ידי אוצר בית-דין.

[58]    שו"ת ישכיל עבדי (ח"ז יו"ד סי' לו; ח"ו, השמטות יו"ד סי' ט); וכך הורה הגר"מ אליהו שליט"א. וכ"כ במשפט כהן (סי' עו) לענין איסור סחורה, שכל היכא דאפשר - יש לברר את מקור הפירות. ועי' בהרחבה במאמרו של אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א (באהלי שדה עמ' 119-121).

      להרחבת הנושא עי' ש"ך (יו"ד סי' קי ס"ק סו); שדי חמד (מערכת הס' כלל כט). ועי' מאמר הגר"מ אליהו שליט"א בנושא פירות ערלה בשוק ("התורה והארץ" ח"א עמ' 20).