הרב אהוד אחיטוב

 

מטבע של מע"ש שלא נפדה בזמן ביעור מעשרות

 

    שאלה

 

    מטבעות של מע"ש שלא קיימו בהם מצוות ביעור מעשרות בערב פסח ולא בערב שביעי של פסח ונתערבו במעות חולין כיצד עליהם לנהוג?

 

    תשובה

 

    מצוות ביעור מעשר-שני שונה במהותה משאר תרומות ומעשרות, בכך שבשאר המעשרות יסוד המצווה הוא להוציא את הפירות מן הבית ולתת אותם לכהן ללוי או לעני, הרי שבמע"ש כמו בביכורים המצווה היא לאכול בירושלים עד זמן הביעור, ולאחר מכן לבערו מן העולם. הבדל עקרוני זה מובא במשנה (ביכורים פ"ב מ"ב):

"יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וטעונים ודוי ואסורין לאונן רבי שמעון מתיר וחייבין בביעור ור"ש פוטר …"

    והביא זאת הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פי"א ה"ח) להלכה תוך שהוא מפרט את הדברים, וז"ל:

"כיצד הוא עושה אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר נותנה לכהן, מעשר ראשון נותנו ללוי, מעשר עני נותנו לעניים, נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי או נטע רבעי או מעות פדייתן ה"ז מבערן ומשליך לים או שורף…"

    למעשה, כיוון ששנת ביעור מעשרות היא תמיד אחר שנת מעשר-עני, הרי שלא תיתכן הימצאות של פירות טריים שיש בהם מע"ש. מציאות זו שכיחה רק בדברים שנשמרים זמן רב: כגון יין או שמן מיבול של השנה החמישית שלא הפרישו ממנו תרו"מ, או במטבעות שהיו מיועדות לחילול מע"ש.

    כיון שבזמן שאין ביהמ"ק קיים לא ניתן לאכול מע"ש בירושלים, אף אם נהיה טהורים מטומאת מת, הרי שהדרך המעשית היחידה לבער את המע"ש, היא להקדים לפדותו לפני זמן הביעור על מטבע פחותה יותר אשר יש בה שווה-פרוטה (מטבע של 5 אג'), או על אוכל שיש בו שווה-פרוטה, ושלא הוכשר לקבל טומאה (כגון סוכר, קמח מתבואה שאינה לתותה) – ולבערם בזמן הביעור[1].

    כאן עולה השאלה מהו הדין של מע"ש שלא נתקיימה בו מצוות הביעור? המנחת חינוך (מצווה תרז מהדורת מכון ירושלים אות ו ד"ה ואינו מבואר) הסתפק בדבר האם גם לאחר מועד הביעור ניתן לפדות את המעות הללו כפי המבואר לעיל, או שאם לא ביער את הפירות עד זמן זה, שוב לא ניתן לעשות כן, ויש לאבד את היין שמן וכדו' או מעות המע"ש, גם אם שוויים רב.

    אחת הראיות להקל שכתב המנחת חינוך (שם) הם מדברי הרמב"ן (ויקרא כה, ז) שס"ל שאין מצוה לבער פירות שביעית דווקא בשריפה, אלא להפקירם. ומכאן שפירות שביעית גם לאחר זמן הביעור אינם מוגדרים כאיסורי הנאה, ואולי הוא הדין פירות או מטבעות מע"ש אחר הביעור – אינם מוגדרים כאיסורי הנאה וניתן לפדותם גם אחר הביעור, על מטבע אחר.

    בשער המלך (הל' מאכא"ס פ"י סוף הט"ז) פשיטא ליה שמע"ש אחר הביעור מוגדר כאיסורי הנאה, ודייק זאת מלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל (הל' מע"ש ונט"ר פי"א ה"ח) הסובר שיש מצווה לשרוף את המע"ש או להטילו לים וכדו'.

    בספר אחרית השנים (דבר אליהו ס"ק כו-לא) דחה את ההשוואה שעשה המנחת חינוך (שם) בין שביעית למע"ש, וכתב שמדברי הרמב"ן (יבמות עג ע"א) מוכח שבשונה מביעור פירות שביעית, ביעור פירות מע"ש הוא בשריפה, שהרי הרמב"ן (שם) פירש את דברי המשנה (ביכורים שם): "וחייבין בביעור" שהכוונה "לבערו מן העולם כמו ביעור חמץ".

    ודייק מכך האדר"ת (אחרית השנים ס"ק כו):

"וצריך לומר שהלכה למשה מסיני הוא שזהו ביעור הקודש וכמו קדשים פסולים שנשרפים דווקא. ומיהו אין צריך שריפה במקום אכילתם דווקא כמו התם…"

    אמנם בהמשך הדברים הביא האדר"ת (שם ס"ק כו-לא) צדדים להקל ולהחמיר, ולא הכריע בצורה מוחלטת לאסור. אמנם בספר כרם ציון (אוצר התרומות הלכות פסוקות פרק מג סעי' ט) הבינו מדבריו שנוטה לאסור.

    בשו"ת מנחת שלמה (סימן סה אות ב) אחר שהביא את דברי האוסרים כתב שמסברא יש להבחין בין הגדרת מצוות הביעור שאכן היא בשריפה כפי שכתב הרמב"ן (יבמות שם) והרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פי"א ה"ח), לבין השאלה האם אחר שעבר הזמן הפירות או המעות נאסרים בהנאה ולא ניתן לפדותם. בכך הוא דחה את ראיית האדר"ת (אחרית השנים שם) מלשון הרמב"ן. ולדעתו יתכן שגם הרמב"ן (יבמות שם) שכתב שמצוותם בשריפה כמו ביעור חמץ, אין הכרח שס"ל שמע"ש לאחר הביעור מוגדר כאיסורי הנאה.

    החזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ז ד"ה ונראה שאם עבר) נוקט בצורה פשוטה שגם אם עבר וביער אין המע"ש נאסר, והשווה זאת לאדם שנדר להביא קרבן ועברו עליו ג' רגלים מבלי שהקריב שעבר על "בל תאחר" ומכל מקום אין הקרבן נאסר, ואפשר להקריבו גם לאחר הזמן.

    דין זה מבואר בגמ' (ר"ה ה ע"ב) עפ"י הפסוק "כי תידור נדר לה' לא תאחר לשלמו" שגם במע"ש יש דין "בל תאחר", והסיקה הגמ' (שם) "והיה בך חטא – ולא בקרבנך חטא" שגם אם אדם עבר על "בל תאחר" אין הקרבן נאסר בהקרבה.

    ההשלכה למע"ש אחר זמן הביעור מתבארת לדעת החזו"א, מדברי התוס' (שם ד"ה מה מעשר). התוס' (שם) חידשו שיש חילוק בין מע"ש שכבר הופרש ועוד לא העלוהו לירושלים – שאז חייבים להעלותו לירושלים עד אחר ג' רגלים כסדרן. אולם אם שמר אדם פירות טבל ולא הפריש מהם מע"ש (כגון: יין שמן, שימורים וכדו'), מותר לו להשאירם ברשותו עד זמן ביעור מעשרות שהוא פעמיים בשבע שנים ברביעית ובשביעית.

    מחדשים התוס' (שם) שהדרשה של הגמ' (שם) "והיה בך חטא - ולא בקרבנך חטא" באה לומר שבכל אחד משני המצבים הנ"ל ניתן לבערו גם אחר הזמן.  ולכך הוצרכו שני פסוקים בביעור מע"ש; אחד לגבי מע"ש שהופרש ועברו ג' רגלים, והשני לגבי פירות שעוד לא הפרישו מהם מע"ש שבהגיע זמן הביעור חייבים הם בהפרשה.

    אמנם לענ"ד יתכן לומר שכל מה שכתבו התוס' הוא שגם לאחר זמן הביעור יש מצווה לשרוף את המע"ש, אך אין זאת אומרת שניתן לפדותו לאחר הביעור. שהרי גם אם יפדה אותו הרי את כסף הפדיון שחלה עליו קדושת מע"ש הוא לא יוכל לאכול כמו קרבן שלמים, ממילא עצם ההשוואה לשאר הקרבנות היא בעייתית מעצם דיניו המיוחדים של מע"ש, וצ"ע.

    בשו"ת מנחת שלמה שהבאנו לעיל, אף שדחה את הראיות מדברי הרמב"ן (יבמות עג ע"א) שפירות מע"ש לאחר הביעור הם איסורי הנאה, מכל מקום נקט המנחת שלמה (שם ד"ה אך אע"ג) למעשה להחמיר, שלא ניתן לפדותם לאחר הביעור, אלא חייב לבערם כמות שהם. בדבריו הוא מסתמך על כמה ממפרשי הירושלמי (מע"ש פ"ה ה"ה) שביארו את תשובת הירושלמי לשאלה מדוע קבעו חכמים את זמן וידוי המע"ש לשביעי של פסח בשעת המנחה, וז"ל הירושלמי (שם): "ויתודה ביום טוב ראשון של פסח? כדי שיהא לו מה לוכל ברגל, ויתודה בשחרית? עד כאן מצוה הוא לוכל".

    ופירש הרש"ס (שם ד"ה ומשני כדי): "דאחר הוידוי, מע"ש אסור באכילה", וכן ביאר הגר"א (שם ד"ה עד כדין מצווה היא לאכול) שהירושלמי סובר שזמן הוידוי נקבע לאחר שפירות מע"ש נאסרים באכילה שהוא משעת המנחה של יו"ט אחרון של פסח. וכן כתב המלאכ"ש (שם ד"ה במנחה).

    מדבריהם הבין המנחת שלמה (שם) שאם אחר הביעור הפירות נאסרים באכילה, פשוט שגם לא ניתן לפדותם[2].

    מקור נוסף שניתן להבין ממנו מהו המעמד של פירות מע"ש אחר זמן הביעור הם דברי המשנה (מע"ש פ"ה מ"ז): :

"מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיעה שעת הביעור, בית שמאי אומרים צריך לחללן על הכסף ובית הלל אומרים אחד שהן כסף ואחד שהן פירות".

    כך כתבו באופן ברור חלק מפרשני המשנה (שם) ולדבריהם מחלוקת ב"ש וב"ה היא כיצד לנהוג בפירות שהגיעה שעת הביעור בזמן הזה: שדעת ב"ש שיש לחללם תחילה על כסף ואת הכסף לבער, וב"ה חולקים ואומרים שכיוון שאינו יכול להעלות את הפירות לירושלים ולאכלם, לכך אין חיוב לחלל תחילה על כסף שבין כך יצטרך לגנזו, אלא יכול להשאיר את הפירות בלא חילול קודם. דברים אלו מבוססים עפ"י לשון הירושלמי (שם) שכתב:

"מאי טעמא דב"ש וצרת הכסף בידך – ובלבד בידך, ומאי טעמא דב"ה אפילו מחללו מהו מועיל?!"

    ופירש הרש"ס (מע"ש פ"ה ה"ד ד"ה ואפילו מחללו) את דברי ב"ה שאינם מחייבים לחלל דווקא משום ש"אפילו מחללו מהו מועיל דאין כאן מחיצות, ואחד כסף ואחד פירות טעונין גניזה ומניח הפירות במקום המוצנע עד שירקבו". וכך כתב גם הפני משה (שם הלכה ו ד"ה וב"ה אומרים):

"כלומר מה מועיל החילול בזמן הזה הלא בין שיהיו הפירות בעצמן בזמן הזה הדין הוא שירקבו כדתנינן בפ"ק ואם אין מקדש ירקבו ובין שיחללן על הכסף טעון הוא גניזה ואם כן למה לו לחלל בחינם".

    כך גם נקט המבי"ט (קרית ספר הל' מע"ש ונט"ר פי"א) להלכה בעקבות אותה משנה שאחר הביעור "אחד כסף ואחד פירות טעונין גניזה ומניח הפירות עד שירקבו".

    לכאורה מתוך דבריהם משמע שאין צורך בחילול כיון שאף שנחלל את הפירות – יהיה צורך לגנוז את המטבע או הפרי שחללנו עליהם[3]. אך עדיין אין ראיה שלא מועיל חילול.

    וכך אמנם ביאר החזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ז ד"ה והיה אפשר לפרש) שכוונת ב"ה לומר שבזה"ז אין חובת ביעור מעשרות, כיון שכל חובת הביעור היא הגבלת זמן אכילה, וכאשר אין אפשרות לאכול מע"ש במשך כל השלוש שנים, ממילא גם לאחר השלוש שנים אין חובה לבער ולכך מניח את הפירות עד שירקבו. ואף שהחזו"א (שם ד"ה ולדינא) נוקט להלכה שלא כפירושו אלא כפי דעת הראשונים שפירשו שהמחלוקת היא כיצד לבער את המע"ש בזמן הזה; אולם כאמור אין עדיין ראיה מפירושם, שלא ניתן לפדות פירות או מטבעות מע"ש אחר זמן הביעור.

    אולם בדברי הגר"א (שם ד"ה מ"ט דב"ש) בפירוש הסוגיה מפורש שדעת ב"ה היא שלא מועיל חילול פירות של מע"ש לאחר הביעור שכתב (שם): "וב"ה סברי כיון שאין תועלת, דבין זה ובין זה הולך לאיבוד אינו  יכול לחלל".

    בעקבות זאת נקט במנחת שלמה (שם) שלא ניתן לפדות מע"ש לאחר זמן הביעור.

 

    ב. ביטול מטבעות של מע"ש במטבעות חולין

 

    במקרה הנידון מדובר על מטבעות של מע"ש שלא ביערו אותם בזמן, והם מעורבות במטבעות חולין אחרות. לכאורה, מצד דיני ביטול איסור, הרי מאכל שהוא יבש שנתערב באיסור אחר כמותו מאותו מין – הוא בטל ברוב. וכפי שפסק הרמב"ם (הל' מאכא"ס פט"ו ה"א):

"דבר אסור שנתערב בדבר מותר מין בשאינו מינו בנותן טעם, ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו יבטל ברוב".

    אמנם פירות מע"ש שנתערבו לפני זמן הביעור שאז ניתן לפדותם ודאי שאינם בטלים, שהרי דבר שיש לו מתירים אינו בטל, כפי שנפסק בשו"ע (יו"ד סי' קב סעי' סעי' א). אולם פירות מע"ש לאחר הביעור לדעות שלא ניתן לפדותם צריכים הם להיות בטלים, כפי שפסק הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ו הט"ז) לגבי מע"ש שנכנס לירושלים ויצא שלא ניתן לפדותו, "ונמצא דבר שאין לו מתירין ובטל ברוב כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות". כלומר, כל מע"ש שאין לו פידיון ונתערב מין במינו ביבש, בטל ברוב.

    אמנם לדעות שגם לאחר זמן הביעור ניתן לפדות מע"ש, לא ניתן להתסמך על ביטול. לכן אם הייתה מציאות דומה אך לא במטבעות אלא בפירות מע"ש שלא נתבערו בזמן, ונתערבו ברוב פירות חולין מאותו המין – הפיתרון היה פשוט: לפדות על פרוטה את המע"ש שבתערובת, כאשר אותה תערובת היתה ניתרת ממה נפשך, או משום שפדו את המע"ש ואז כל הפירות חולין, ואם תאמר שלא מועיל פדיון אחר זמן הביעור, אם כן ניתן להסתמך על דיני ביטול שהמע"ש המועט בטל ברוב חולין.

    אולם במקרה הנידון מדובר על מטבעות של מע"ש שנתערבו באחרות וכאן עולה השאלה האם ניתן להסתמך על דיני ביטול בנוגע למטבעות. שהרי מצאנו בכמה דברים חשובים שאינם בטלים כגון חתיכה הראויה להתכבד או דבר שבמניין וכדו'. והשאלה האם גם לגבי מטבעות של מע"ש שנתערבו קיים דין זה.

    שאלה זו נידונה בפוסקים אודות מטבעות ששילמו בהם עבור פירות שביעית, שאז חלה על המטבעות קדושת שביעית כמבואר במשנה (שביעית פ"ח מ"ז). לאור זאת דנו האחרונים מדוע אין צורך להתייחס לכל המטבעות הניתנים כעודף בחנויות או בבנקים וכדו', שמא הם מטבעות הקדושים בקדושת שביעית, שהרי חלק מהאנשים עושים סחורה בפירות שביעית ומעבירים על ידי כך דמי שביעית לסוחרים ולצרכנים?

    בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קכט) כתב שלא שייך ביטול ברוב במטבעות של שביעית, הביא את דברי התוס' (מעילה כא ע"ב ד"ה פרוטה) שדנו בדברי המשנה (שם):

"נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו, או שאמר, פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה - מעל, דברי ר"ע. וחכמים אומרים: עד שיוציא את כל הכיס".

    והקשו התוס' (שם) מדוע חלים כאן דיני מעילה, הרי המטבע של ההקדש בטלה בתוך שאר מטבעות החולין שהיו בכיס? ואף שניתן לפדות את המטבע ומדרבנן דבר שיש לו מתירין אינו בטל, עדיין קשה שהרי דין דבר שיש לו מתירין הוא חומרא מדרבנן, וכיצד ניתן לומר שאם הוא משתמש במטבע שנתערבה הוא יעבור על איסור מעילה מן התורה?!

    ותירצו התוס' (שם) שני תירוצים: "דליכא אלא חד בכיס דליכא ביטול אי נמי מטבע חשיב ולא בטיל".

    ההבדל בין שני התירוצים:

    שלפי התירוץ הראשון אכן מטבע בטלה ברוב, ורק שם לא היה רוב חולין כנגד המטבע של ההקדש. לעומת זאת לפי התירוץ השני גם אם היה רוב חולין המטבע לא בטלה כיון שהיא חשוב ולכך היא לא בטלה[4].

    בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קכט) צירף כמה צדדים להקל לגבי תערובת של דמי שביעית, צד אחד להקל הוא מה שכתב בשו"ת עונג יו"ט (סי' קב) בשם שו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קלב – לא נמצא שם) שדין השטרות כיום הוא כדין מטבעות כיוון שגם המטבעות שלנו אין ערכם המסחרי לפי שווייה העצמי של המתכת שממנה נעשו, כי אם לפי הערך שטבוע עליהם.

    עפ"י זה ניתן לומר שהוא הדין לעניין שביעית, כמו שבשטרות אין קדושת שביעית הוא הדין במטבעות. אלא שבשו"ת עונג יו"ט (יו"ד סי' ק"ב) חולק על החתם סופר (שם), כך שלא רצה המנחת יצחק (שם) להסתמך על זה כסברא בלעדית.

    אולם בשו"ת מנחת שלמה (סי' מה) כותב שייתכן שכל המחלוקת היא על מטבעות שיש להם ערך עצמי אך פחות מערכם הנקוב, לכן קיים דיון האם הם דומים לשטרות או לכסף. אולם המטבעות של ימינו אין שום ערך לשווי המתכת שלהם, וערכם הוא רק מחמת היותם הילך חוקי מבחינת חוקי המטבע, לכך יתכן שאינם מוגדרים כדבר חשוב לכו"ע, והם בטלים ברוב.

    סיבה נוספת להקל במטבעות של שביעית כותב המנחת שלמה (שם) שיתכן שרק במטבע של הקדש קיים הדין שמטבע אינה בטלה ולא בשביעית. בדבריו הוא מתבסס על ההלכה שנפסקה בשו"ע (יו"ד סי' קא סעי' ב) ש"אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד אלא אם כן איסורה מחמת עצמה כגון נבילה ובשר וחלב, אבל אם נאסרה מחמת שקבלה טעם מאיסור ולא היה בה ששים לבטלו… אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד".

    לדעתו ניתן לומר מסברא, שזהו החילוק בין מטבע הקדש למטבע שיש בה קדושת שביעית; מטבע הקדש, איסורה הוא מחמת עצמה שהרי היא ממון של הקדש, ולכן אינה בטלה מחמת חשיבותה. לעומת זאת מטבע של שביעית היא ממון הדיוט, וחלה עליה קדושת שביעית, היות שניתן לממש בה את דין "לאכלה" האמור בשביעית, על ידי שקונים בה דברי מאכל שיאכלו אותם בקדושת שביעית. לכן מטבע כזו אף אם נאמר שגם מטבע של ימינו היא דבר חשוב, מכל מקום מטבע של שביעית אין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת דבר אחר שכביכול "בלוע" בה.

    אך לענ"ד אין זה מיישב את המקרה הנידון בשאלה העומדת לפנינו, כיון שכאן מדובר על מטבעות של מעשר שני, ומעשר שני פסק הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ג הי"ז והכ"ד)[5] שהוא ממון גבוה, ולפי האמור לעיל הוא אינו יכול להיבטל כיון שהוא כדבר שאיסורו מחמת עצמו, וכן זהו ממון של מע"ש שלכאורה לא שייך בו דיני ביטול.

    ובאמת המנחת שלמה (שם) מביא סברה נוספת להקל גם במע"ש, ולפיה כל מה שכתבו התוס' (מעילה שם) שאין ביטול למטבע הוי דווקא בהקדש, ולא בשאר דברים, וז"ל:

"דאפשר שמטבע לא הוי דבר חשוב כיון דהאי כללא דדבר חשוב לא בטיל הוא רק מדרבנן[6], וגם דבר זה דמטבע הו"ל דבר חשוב לא נזכר בתוס' אלא בשל הקדש, לכן אפשר דהבו דלא להוסיף על זה".

    אולם למעשה במנחת שלמה (סי' מה) לא רצה להתיר על סמך הסברות הנ"ל לעניין שביעית, כיוון שבתערובת של פירות שביעית יש חיוב לאכול את כל התערובת בקדושת שביעית, גם בפירות שאינם נחשבים לדבר חשוב.

    אולם המנחת שלמה במקום אחר (שם סי' סז) משמע מדבריו שפשיטא לו שניתן להחיל גדרי ביטול על תערובת של מטבעות. בדבריו (שם) הוא דן בשאלה: כאשר חיללו מע"ש על שווה פרוטה שבתוך מטבע חולין ששוויה רב, האם שייך לומר שרוב החולין שבמטבע מבטלים את השווה-פרוטה שנתקדש בקדושת מע"ש, כשאז חוזרת על המטבע להיות מטבע של חולין ואין לה דין "מעות הראשונות"[7]. מסקנתו שהמטבע הנ"ל ממשיכה להיות קדושה בקדושת מע"ש, כיוון שלא שייך לומר ביטול מע"ש ברוב חולין שבתוך אותה מטבע, משום שלא שייך לומר שחלק מסוים בה כולו חולין וחלק אחר כולו מעשר, אלא בכל המטבע קיימת שותפות של חולין ומע"ש. אולם אם נתערבו מטבעות של מע"ש ברוב חולין כותב המנחת שלמה (שם) באופן פשוט שחלים עליהם דיני ביטול. את דבריו (שם) סתם ולא פירש, מדוע נפשט ספיקו במקום אחר (שם סי' מה).

    ונראה לי שדעתו הייתה להקל כיוון שכל הדין הזה שמטבע אינה בטלה במחלוקת היא שנויה. שהרי כפי שהבאנו לעיל, לפי התירוץ הראשון שביארו התוס' (מעילה כא ע"ב) אכן פרוטה של הקדש יכולה להיות בטלה ברוב חולין, והסיבה שר"ע מצריך להביא אשם תלוי, כיוון שהייתה שם רק פרוטה נוספת שהיא חולין ולא היה לפרוטת ההקדש רוב של חולין לבטל אותה. וכך נראה שס"ל לשטמ"ק (מעילה שם כא ע"ב על הגליון אות כא) שהוכיח מדברי התוספתא (מעילה פ"ג ה"א) דווקא כתירוץ זה. שהרי בתוספתא (מעילה פ"ג ה"א) נאמר:

"פרוטה של הקדש שנפל לתוך הכיס או שאומר פרוטה מן הכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מביא אשם תלוי ואת השניה מביא אשם ודאי דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אין מביא אשם תלוי אלא על דבר שיש בו כרת ושגגתו חטאת".

    וכתב על כך השטמ"ק (שם כא):

"והכי משמע בתוספתא דקתני והשנייה משמע דליכא אלא שנים".

    בהבנה ראשונית ניתן היה להבין שהשטמ"ק (שם) רצה להוכיח מהדיוק הלשוני שכתוב שם "ראשונה" ו"שניה". אולם לענ"ד פשוט שכוונת השטמ"ק (שם) להוכיח מלשון התוספתא שיש שם רק שתי מטבעות אחת של הקדש ואחת של חולין. שהרי בתוספתא (שם) נאמר שברגע שהוציא את הראשונה הוא מביא עליה אשם תלוי, ועל השניה מביא אשם ודאי, משום שבזמן שהוציא את הראשונה עדיין אין ודאות שזו פרוטה של הקדש, שהרי יתכן שהפרוטה השניה היא הקדש. אולם אחר שהוציא את השניה ודאי שהוא מעל שהרי הוציא את כל הפרוטות שהיו בכיס, ולכן מביא אשם ודאי. ואם היו באותו כיס עוד פרוטות, הרי שגם על השניה הוא היה צריך להביא אשם תלוי עד שיוציא את כל הפרוטות שבכיס.

 

    מסקנה

 

    מטבע של מע"ש שלא קיימו בה מצוות ביעור מעשרות לכתחילה יש לשוחקה או להטילה לים הגדול, ולא לפדותה, כיון שדעת הרבה פוסקים שלא ניתן לפדות מע"ש לאחר זמן ביעור מעשרות.

    אולם מטבע של חילול מע"ש שלא קיימו בה מצוות ביעור מעשרות השנה ונתערבה ברוב מטבעות של חולין. ניתן לצרף שתי סברות להקל: האחת שיש המקילים לפדות מע"ש גם לאחר זמן הביעור, ואף אם נאמר שלא ניתן לחלל מע"ש אחר הביעור, הרי שיש שלושה טעמים לומר שמטבע של מע"ש בטלה ברוב חולין:

א. לדעת חלק מההסברים בגמ' (מעילה כא ע"ב) גם במטבע של הקדש שייכים דיני ביטול ברוב.

ב. גם לסוברים שמטבע של הקדש היא דבר חשוב, יתכן שבשביעית ומע"ש היא בטלה.

ג. יתכן שלכו"ע מטבעות שבזמנינו אינן מוגדרות כדבר חשוב והם בטלות ברוב.

 

    למעשה:

 

    יקח סוכר בשווי פרוטה וחומש ויאמר "המטבע של המעשר-שני הנמצאת במטבעות שלפניי, מחוללת על הסוכר שלפני". לאחר מכן יבער את הסוכר תחת מים שזורמים לכיור. ומכל מקום מהיות טוב הרי שבמקרה כזה רצוי שלא להמשיך להשתמש במטבע לחילול מע"ש בפעמים אחרות[8].