הרב צבי שורץ

בין שתי אגדות

 

    א. מדרש אגדה א'

 

    נאמר במדרש (איכה רבה פרשה ב):

"מעשה בדואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו והיתה ממדדת אותו בטפחים ונותנת משקלו זהב לשמים בכל שנה ושנה. וכיון שהקיפה מצודה בירושלים טבחתו אמו בידיה ואכלתו והיה ירמיה מקונן לפני המקום ואומר: "למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים" ורוח הקדש משיבתו: אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא זה זכריה בן יהוידע".

מדברי המדרש עולה שרוח הקודש השיבה על תמיהת-קינת ירמיהו והתשובה לכאורה אינה מובנת. כדי להעמיק בעניין זה נבאר מהו העיקרון שאותו מנסה הקב"ה לרמוז בתשובתו על זכריה בן יהוידע. נראה שהיסוד העיקרי לחורבן הוא התייחסות למקדש כבית ללא תוכן של קדושה. רעיון זה נמצא במספר פרשות במקרא ובנביא ולפיהם ננסה להבין את חומרת החטאים שגרמו לחורבן.

 

1. חטא העגל

 

    שבירת הלוחות ע"י משה רבנו נראית במבט ראשון תוצאה של כעס ולפיכך היא מידה שאינה ראויה, אולם נסלחת בנסיבות הקשות של חטא העגל מיד אחר מעמד הר סיני. אולם במדרש ישנה אף הארת פנים לתגובה זו של משה ועל הפסוק "אשר שיברת" (דברים י, ב) מחזק המדרש את ידיו של משה  "יישר כח ששיברת". וכן בפסוק האחרון בתורה "לכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל" וברש"י: "שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו".

    ומדוע מגיע על כך חיזוק ועידוד לשבירה הרי תורה זו ניתנה לו מידיו של הבורא ויש בכך לכאורה זלזול וחוסר כבוד כלפי מתנת אלוקים זו?

    מבאר ה"משך חכמה" (שמות לב, יט) ששבירת הלוחות על ידי משה הייתה ראויה. כי כשראה משה את בני ישראל שקועים בתפיסה חומרית מגשימה ורקדו לפני העגל  "אלה אלוהיך ישראל" אם היה מוריד את הלוחות "היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה".

    משה רבנו הבין שטעותם הבסיסית היא שמייחסים קדושה לעצמים ולכן שבר את הלוחות בכוונה תחילה כדי לעורר אותם שאין קדושה באבנים אם לא שומרים את הנאמר בהם. ולדורות, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, כי הלוחות השבורים גרמו להעמקה בתודעת העם שאין להתייחס לקליפה כשהיא מרוקנת מתוכן וגם הלוחות עצמם אם לא מקיימים את הנאמר בהם, בהערצתם ובהאלהתם יש משום עבודה זרה.

 

2. משכן שילה

 

    בתקופת השופטים בדמדומי משכן שילה מתאר לנו המקרא תמונה קודרת של בני עלי הכהנים שמעשיהם אינם גורמים להשראת שכינה וכל הבאים בשערי המשכן אינם יכולים לשאוב מדמותם יראת שמים ורוחניות צרופה אלא להיפך, אישיותם מקרינה שחיתות, יצריות וחמרנות ובמקום שהמקדש יהיה מקום שאָמון על מושגי  "רוח" ו"נתינה" נושבת ממנו רוח של "בשר" ו"לקיחה". וכך נאמר בס' שמואל (א, ב, יז):

"ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'. ומשפט הכהנים את העם כל איש זבח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו. והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשילה. גם בטרם יקטירון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי. ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך ואמר לא כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה. ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'".

    אין פלא שנבואת ה' אל שמואל "הנה אנכי עושה דבר בישראל אשר כל שומעו תצילנה שתי אזניו" (שמואל א, ג, יא) מתקיימת באופן מחריד ביותר.

    בני ישראל ניגפים במלחמה עם הפלישתים, בני עלי נופלים במערכה, ארון ה' נשבה, עלי הכהן הזקן נופל ומת בשמעו את הבשורה ומשכן שילה כולו נחרב עד היסוד, דבר זה נרמז בירמיה (ו, ז) בנבואת החורבן: "כשילו יהיה הבית הזה" (זו הסיבה שבשופטים כא, יט) מתואר מקום הכינוס של המחוללות בכרמים: "חג ה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה" כי המשכן חרב ולכן מציינים זאת באופן מפורט על ידי הדרכים הקרובות. זו גם הסיבה שהארון שחזר מפלישתים חנה בקרית יערים ולא בשילה.

 

3. היכל ה'

 

    בשלהי בית ראשון כשבני ישראל עשו את כל התועבות ובראשם ג' העבירות החמורות גילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה שבעטיים נחרב הבית (יומא ט ע"ב) הילכו נביאי שקר בעם וטיפחו אשליות שוא שהחורבן לא יבוא כל עוד יש בית מקדש, כי זה מראה שה' בקירבם על אף כל המעשים הרעים. כנגד נבואת השקר הזו צווח הנביא ירמיהו (ירמיהו, ז):

"אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה... ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם ניצלנו למען עשות את כל התועבות האלה. המערת פריצים היה הבית הזה... כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שיכנתי שמי שם בראשונה וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל".

    לא לחינם מזכיר הנביא את שילה בגלל הדמיון המהותי בין שימור הקליפה החיצונית של המקדש והמשכן בעוד התוכן הפנימי מרוקן מקדושה. בית זה אינו מקום למקדש ולשכינה אלא נהפך למערת פריצים שבצילו חוסים כל עושי התועבות ולכן יחרב לחלוטין כמו הלוחות שבידי משה וכמו משכן שילה בימי עלי.

 

4. יואש וזכריה בן יהוידע

 

    אחד השיאים של העימות בין הקדושה והטומאה היה בימי יואש. יואש המלך שהומלך בחסדי יהוידע הכהן מת זקן ושבע ימים. לאחר מות  יהוידע סטה יואש מדרך הישר (דברי הימים ב, כד, יז-כב):

"ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם: ויעזבו את בית ה' אלוקי אבותיהם ויעבדו את האשרים ואת העצבים ויהי קצף על יהודה וירושלים באשמתם זאת. וישלח בהם נביאים להשיבם אל ה' ויעידו בם ולא האזינו. ורוח אלוקים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמוד מעל לעם ויאמר להם כה אמר האלקים למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו כי עזבתם את ה' ויעזוב אתכם. ויקשרו עליו וירגמהו אבן במצות המלך בחצר בית ה'. ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו ויהרוג את בנו ובמותו אמר ירא ה' וידרוש".

    לפי התרגום תוכחת הנביא למלך היתה על שהקטירו לפסל בבית המקדש ועל שיבוש סדר העבודה ביום הכיפורים, ולדברי מדרש (שיר השירים רבה פרשה ג פיס' ב) בא יואש להכניס צלם בהיכל עמד זכריה על פתחו של היכל ואמר לו אין אתה מכניסהו עד שאתה הורגני עמד והרגו.

 

5. כהן ונביא

 

    נאמר במדרש (קהלת רבה פרשה ג) שדמו של זכריה ההרוג היה תוסס ומרתיח, כפי שאמר במותו "ירא ה' וידרוש". ובשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים לאחר רנ"ב שנה, בימי צדקיהו, ראה את הדם התוסס ושאל מה טבעו של דם זה? אמרו לו כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עימנו, ולא היינו מאמינים לו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו. מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו ולא נח. והיה הדם בוקע ועולה עד שהגיע לקברו של זכריה ועוד הביא סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה ושחט עליו ולא נח באותה שעה בא אותו רשע וזעק ואמר: מה טב את ומה דמא דידך יתירא מדמי אילין בעי את דניבד כל אומתך בגינה?! באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה רשע בן רשע ואכזרי נתמלא עליהם רחמים אני שכתוב בי אל רחום וחנון על אחת כמה וכמה. ורמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו. אמר ר' יודן: שבע עבירות עברו ישראל באותה שעה הרגו כהן ונביא ודיין ושפכו דם נקי וטימאו את העזרה ויום השבת ויום הכיפורים היה.

 

    הנביא ירמיהו התהלך בתוך העם ומנבא את נבואות הזעם והחורבן ומגיע לכל פינות העם. אולם על אף דברים אלו ישנם אנשים שלא משנים את דרכם שהורגלו אליה וממשיכים ברוב תמימותם לשלוח את הזהב לבית המקדש כדי לחזקו. אחת מאלו  היא אשתו של דואג ששולחת את משקלו של בנה בזהב לבית המקדש. אולם בזמן הזה כסף זה אינו מגיע למטרה אליה יועד לחזק את הקדושה ואת עוסקיה, אלא הוא משמש כלי בידי אלו שמשמרים את הקליפה ואת הבניין ולא את התוכן המקודש, כפי שעולה מדברי המקרא והמדרש על ימיו האחרונים של המקדש.

     "אם יהרג במקדש כהן ונביא- זה זכריה בן יהוידע". הריגתו של זכריה בן יהוידע מסמלת יותר מכל את עיוות הערכים שהיה בזמן החורבן. מחד יואש נכנס לבית המקדש ומאידך "שבע עבירות עברו ישראל באותה שעה: הרגו כן ונביא ודיין ושפכו דם נקי וטימאו את העזרה ויום השבת ויום הכיפורים היה" (קהלת רבה שם).  

    וזאת כוונת הקב"ה בתשובתו לירמיהו על תמיהתו "אם תאכלנה נשים פריים עוללי טיפוחים" כיצד אותה צדקת נענשת על מעשה הצדקה המופלא שלה? עונה רוח הקודש "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" - צדקה זו כיום פועלת פעולה הפוכה ואף שאיננה אשמה בעצם מעשה העבירה, הרי היא שותפה עקיפה בגלל חוסר תשומת הלב, ולכן גם עליה עוברת כוס התרעלה.

 

ב. מדרש אגדה ב'

 

    נאמר בגמ' (גיטין נח ע"א):

"מעשה  ברבי  יהושע  בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים  וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד  על  פתח בית האסורים אמר מי נתן  למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר  הלא  ה'  זו  חטאנו  לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא  שמעו בתורתו אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל  העבודה  שאיני  זז  מכאן  עד  שאפדנו בכל ממון  שפוסקין  עליו  אמרו  לא  זז משם עד שפדאו בממון   הרבה   ולא  היו  ימים  מועטין  עד  שהורה הוראה  בישראל  ומנו  רבי  ישמעאל בן אלישע".

    מדרש אגדה זה מעלה תמיהה הלכתית כיצד נשבע ר' יהושע בן חנניה שיפדה את הילד בכל מחיר והרי "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (גיטין מה ע"א).

    התוספות (שם ד"ה דלא ליגרבו)  מתרצים שני תירוצים: (א) כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין  יותר  על  כדי  דמיהן כדאמרינן בפרק השולח גבי  מוכר  עצמו  ואת  בניו  לעובדי כוכבים   כ"ש   הכא   דאיכא  קטלא. (ב)  משום דמופלג בחכמה היה:

    שואל הרב אונטרמן זצ"ל מהיכן הסיק התוס' שתינוק זה היה מופלג בחכמה? לדעת לסיים ציטוט של פסוק בנביא אינו מראה על חכמה יתירה אלא על זכרון טוב או על "מלמד" מסור. מלבד זאת, התשובה לשאלת הנביא היא מן התשובות השגרתיות ביותר וכל ילד היה עונה על שאלה זו שהגלות באה בגלל חטאים ועזיבת דרכי ה'!  

    ועונה על כך הרב אונטרמן זצ"ל כשנתבונן בפסוק זה נגלה סתירה דקדוקית. הפסוק פותח בגוף ראשון ומסיים בגוף שלישי - חטאנו  וההמשך  "לא אבו ולא שמעו". וההסבר לשינוי זה, שדברים אלו שם הנביא בפיהם של גדולי ישראל שלא חטאו, אולם מקבלים על עצמם את האחריות על חטאיו של חעם. וזהו פשר השינוי בלשון  כי העם הוא זה שלא הולך בדרכי ה' ולא שומע בתורתו אולם ראשי העם מאשימים את עצמם ואומרים בגוף ראשון "חטאנו".

    התינוק שישב בבית האסורים מסביר הרב, לא רק ציטט את הפסוק אלא הדגיש והטעים במפורש את האחריות שהוא לוקח על עצמו כפי שלמד ש"בזכות  הבל פיהם של תינוקות של בית רבן עומד העולם". וא"כ כשיש חורבן וגלות הרי הוא האשם בכך ואין לו שום טרוניה  על העונש שהוא מקבל כי הוא ראוי לכך. ואף שה"מלמד" הסביר שפסוק זה נאמר על גדולי ישראל, הרגיש התינוק  שגם הוא שותף לאחריות הכוללת  ובגלל שהוא לא התאמץ  בעבודת ה' בכל כוחותיו לכן העם חטא ויש לו חלק באשמה זו.

    כידוע, תינוקות שסרחו ע"פ רוב אינם מקבלים עליהם אחריות על חטאם אלא מגלגלים זאת על אחרים, וכששמע רבי יהושע בן חנניה דבריו של תינוק זה, נשבע להוציאו מבית הכלא בכל מחיר,  כי דמות כזו שמקבלת אחריות היא הדמות שמסוגלת להעלות את העם מרמתו הרוחנית הירודה. 

    רק אישים שיש להם יכולת הנהגה סוחפת מסוגלים לחולל שינוי משמעותי בכוח ההקרנה והדוגמה האישית. ואם ילד זה כשהוא קטן מדבר בצורה כה בוגרת ואחראית אין ספק שכשיגדל יהיה אחד ממורי הדור ומאירי הדרך שיגרום לכולם לחזור בתשובה שתסלק את הגורמים לגלות ולחורבן. לא בכדי מתאר המדרש את יופיו של התינוק שמזכיר את דמותו של דוד המלך שהיה "יפה עיניים וטוב רואי"  כדי לרמוז שראוי הוא  להיות מן הדמויות שיכולים לגאול את ישראל.

    ולכך התכוון תוס' שהיה מופלג בחכמה, לא בגאונות וביכולת עיונית גבוהה, אלא בהנהגה ובכוח חינוכי שזה הדבר הנדרש לעת כזו, ולכן פדה אותו כי כל ישראל צריכים אליו.

 

    ג. בין שתי אגדות

 

    שתי אגדות מאגדות החורבן  -  מן הראשונה נושבת רוח של  חוסר תשומת לב וחוסר רגישות, אווירה של ביטחון עצמי וצדקות שאינה מוצדקת בנסיבות הקשות של חורבן שממשמש ובא.

    ובשניה  - רוח של אחריות ורצון עז לשינוי, בלא להטיל דופי באחרים אלא נכונות להנהגה והובלה תוך כדי קבלת הדין  בענווה, ואמונה בכוח לגאול את העם ולהחזירו למוטב ע"י דוגמה אישית.