הרב אהוד אחיטוב

 

קדושת נטע-רבעי במטע של היתר מכירה

 

 

    שאלה

 

    מטע תפוחים בשנה הרביעית לנטיעתו, שנמכר לנכרי על ידי הרה"ר לישראל, האם ניתן לדלל את החנטים שעליו על מנת ששאר הפירות יהיו גדולים וטובים, או שהדבר אסור כיון שיש בכך הפסד פירות נטע-רבעי?

 

    תשובה

 

    דין נטע-רבעי נוהג גם בשנת השמיטה כמבואר במשנה (מעשר שני פ"ה מ"א) ונפסק ברמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"ז). כיון שפרות אלו הפקר, עליו ליידע את האנשים שקוטפים את הפרות, שעליהם לחלל את הפרות אחר הקטיף. במקרה הנידון אין צורך לעשות כן, כיון שמדובר בפרות של היתר מכירה שאין חיוב להפקירם.

    אך קיימת שאלה אחרת: האם במטע של היתר מכירה שדינו כמטע של נכרי, יש לנהוג בפרותיו דיני קדושת נטע-רבעי כבפרות ישראל, או שהם כחולין לכל דבר?

 

א. מחלוקת הראשונים בנטע-רבעי של נכרי

 

    במשנה (תרומות פ"ג מ"ט) נאמר:

"הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשרות והקדשן הקדש. רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי, וחכמים אומרים יש לו. תרומת הנכרי מדמעת וחייבין עליה חומש. רבי שמעון פוטר".

    וכתב הרמב"ם (פיהמ"ש שם) שהלכה כחכמים, אלא שפירש את דבריו בהל' מע"ש ונט"ר (פ"י ה"י) שגם לדעת חכמים הדבר תלוי ברצון הנכרי, וז"ל (שם):

    "ויש לנכרי נטע רבעי. שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כנטע רבעי". כלומר, גם לדעת חכמים אם אין הנכרי מעוניין בכך, לא תחול קדושת נטע-רבעי על פירותיו.

    לעומת דברי הרמב"ם כתבו הר"ש והרא"ש (תרומות שם מהדורת מכון מוצל מאש ד"ה אין) שבארץ ישראל אין חולק על כך שיש לנכרי נטע-רבעי ואין הדבר תלוי ברצונו, כיון שאין לו קניין בארץ ישראל להפקיע תרו"מ והוא הדין שאין לו קניין להפקיע חיוב נטע-רבעי. המחלוקת בין רבי יהודה וחכמים היא רק בסוריא ששם יש לנכרי קניין להפקיע תרו"מ כמבואר בגמ' (גיטין מז ע"א). וכן פסק בשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' נו ד"ה ועוד תנן בפ"ג דמס' תרומות) שיש לנהוג דיני נטע-רבעי בעצי פרי של נכרים.

    ניתן להביא ראיה לשיטת הר"ש והרא"ש מלשון התוספתא (תרומות פ"ב הי"ג):

"אבל ערלה וכלאי הכרם שוין לנכרים בארץ ישראל, בסוריא, ובחוצה לארץ אלא שר' יהודה אומר אין לנכרים כרם רבעי בסוריא וחכמים אומרים יש לו…"[1].

    ומכאן שהמחלוקת בין ר' יהודה לבין חכמים היא בסוריא אך בא"י לכו"ע יש נט"ר. מהנ"ל עולה שדין נטע-רבעי בפירות נכרי נתון במחלוקת ראשונים. לדעת הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"י) הוא חל ברצון הנכרי, ואילו לדעת הר"ש הרא"ש והרשב"א אין הדבר תלוי ברצונו, ובכל מקרה יש קדושת נטע-רבעי בפירות שגדלו בבעלות הנכרי.

    בס' דרך אמונה ביאר שמחלוקתם תלויה בשאלה העקרונית האם נט"ר זהו המשך דין ערלה או לא. שלדעת הר"ש והרא"ש נטע-רבעי הוא המשך של איסור ערלה, וכמו שקיים דין ערלה בפירות מטע הנכרי בשלושת השנים הראשונות, כך קיים דין נטע-רבעי במטע הנכרי בשנה הרביעית. ואילו לדעת הרמב"ם שנטע-רבעי הוא מצווה בפני עצמה, יתכן שינהג דין ערלה במטע של נכרי בא"י אך לא יחולו עליו דיני נטע-רבעי[2].

 

ב. ביאור שיטת הרמב"ם

 

    באיסור ערלה פסק הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"ה) שהוא נוהג בשל נכרי וכן פסק לעניין כלאי הכרם (הל' כלאים פ"ה ה"ה) ולא כתב שהם תלויים ברצון הנכרי. נשאלת השאלה מדוע לגבי נטע-רבעי הוא תולה את החלות ברצון הנכרי?! שאלה זו העלה המנחת חינוך (מצוה רמז הוצאת מכון ירושלים ס"ק יד ד"ה והנה בגוי) ונשאר בצריך עיון.

    בתורת הארץ (פ"ט אות לז ד"ה ועוד י"ל) ביאר את שיטת הרמב"ם שנטע-רבעי אינו דומה לערלה אלא למעשר שני. לכן, כיון שהנכרי אינו מחוייב להפריש תרומות ומעשרות ובכללם מע"ש, אך יכול לעשות כן מרצונו, כמבואר במשנה (תרומות פ"ג מ"ט). הוא הדין שאינו חייב לנהוג קדושת נטע-רבעי בפירות שנה הרביעית לנטיעה, אך יכול לנהוג קדושת זו מרצונו.

    אלא שההשוואה בין נטע-רבעי לבין מע"ש בנקודה זו אינה מובנת כי קיים ביניהם שוני מהותי שנטע רבעי זוהי קדושה הבאה מאליה ואינה תלויה ברצון ובמעשה של איש, לעומת קדושת מע"ש שתלויה ברצונו להפריש ובמעשה ההפרשה עצמו. כיצד אם כן ניתן ללמוד ממע"ש לנטע-רבעי שנטע רבעי של נכרי יחול רק לפי רצונו?!

    בתורת הארץ (פ"ט אות לט ד"ה ואף להרמב"ם) העלה אפשרות ליישב את שיטת הרמב"ם שאכן קדושת נטע-רבעי חלה על פירות הנכרי מיד; במה מתבטא א"כ רצונו של הנכרי בנט"ר? אלא שבטרם שהועלו פירות הרבעי לירושלים מותר לו לאכלם כמו במע"ש שאף שקדושת מע"ש חלה מיד בעת ההפרשה אך מן התורה איסור אכילתו מחוץ לירושלים קיים רק לאחר שהמע"ש נכנס לירושלים ויצא ממנה. ההבדל בין הנכרי לישראל הוא שלאדם מישראל יש מניעה מלאכול נט"ר כיוון שאם הוא יאכל בלא פדיון הוא מבטל מצוות עשה של פדיון מע"ש או נטע-רבעי, ויתכן שאף עובר על לאו מדרבנן. אך לנכרי שאין מצווה לפדותו, מותר לו לאכלו מחוץ לירושלים. ולכן למרות שקדושת הנטע-רבעי חלה מאליה עדיין תלוי ברצון הנכרי אם להעלות את הפירות לירושלים ויחול עליו איסור אכילה מחוץ לירושלים, או לא. הקושי בהסבר זה הוא מכך שהרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"י) לא סייג את דבריו שנטע-רבעי של נכרי מותנה בהסכמתו רק בטרם שהפירות נכנסו לירושלים[3].

    החזו"א (מעשרות סי' ז ס"ק כו ד"ה ויש לעי') ביאר את דברי הרמב"ם באופן אחר. לדעתו ההשוואה של נט"ר לתרו"מ מתאימה יותר מההשוואה לערלה, משום שערלה כמוה ככלאי הכרם שניהם איסורי מאכל גמורים שלא ניתנים לתיקון, לכן הם חלים גם על פירות הנכרי. לעומת זאת תרומות ומעשרות הם מצוות שהטילה התורה על ישראל שמגדל פירות בא"י, וכך גם גדרה של מצוות נטע-רבעי. לכן כמו שפירות שנגמרה מלאכתם בידי הנכרי נפטרו מתרו"מ, כיון שאינו מחוייב במצוות אלו, כך גם פירות שגדלו אצל הנכרי בשנה הרביעית נפטרו מחיוב נטע-רבעי. מאידך, כמו שבידי הנכרי להחליט לפני הגמר מלאכה שברצונו להפריש תרו"מ לאחר הגמר מלאכה, כך הוא יכול להחליט שכאשר הפירות יגיעו לשלב הגידול הראוי, תחול עליהם קדושת נטע-רבעי[4]. ונראה שזו גם כוונת הדברים בשו"ת ישועות מלכו (קרית ארבע פ"ט ה"א ד"ה ונלפענ"ד). אלא שיש קושי נוסף בדברי הרמב"ם כפי שיתבאר.

 

    ג. יישוב הסתירה בדברי הרמב"ם

 

    לאחר שביארנו את דברי הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"י) יש ליישבם עם מה שפסק מספר הלכות קודם לכן (הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"ה), וז"ל:

"הנוטע ברשות הרבים והנוטע בספינה והעולה מאליו ברשות היחיד והנכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע חייבין בערלה וברבעי".

    וכתבו הרדב"ז (שם) המהר"י קורקוס (שם ד"ה ובדין הנכרי) והכס"מ (שם ד"ה ונכרי) שדברי הרמב"ם מתבססים על המשנה (ערלה פ"א מ"ב) שנטיעות של נכרי חייבות בערלה[5]. ואף שבפיהמ"ש (שם) ביאר הרמב"ם שמדובר במקרה שהנכרי נטע והישראל קנה ממנו, אך בהלכה (שם) לא חילק וס"ל שבכל מקרה יש חיוב נטע-רבעי על נטיעות של נכרי בארץ ישראל.

    בספר תרועת מלך (סי' נד ס"ק ה בשם המקור ברוך והמשכנות יעקב) מיישב את הסתירה בדברי הרמב"ם וכותב שבמקרה שהישראל קנה את השדה מהגוי בשנה הרביעית – חייב בנטע-רבעי. אך אם המטע נשאר ברשות הגוי, תלוי בכוונתו ורצונו של הגוי. אולם נראה שעדיין הקושי קיים בדברי הרמב"ם.

    יתכן שמטעם זה המבי"ט בקרית ספר (הל' מע"ש ונט"ר פ"י) כשפסק להלכה בדין זה, העתיק ממש את לשון הרמב"ם (שם ה"י) אך השמיט מדבריו את המלה "אם ירצה" וכתב בסתמא: "ויש לנכרי נטע רבעי כנטע רבעי של ישראל, דכיון שיש לו ערלה כדאמרן אית ליה נמי רבעי". מדבריו יוצא שיש דין נטע-רבעי גם במטע של נכרי, וכן פסקו: המנחת חינוך (מצוה רמז מהדורת מכון ירושלים אות יד והנה בגוי) ומשמע שלמד כן גם בדעת הרמב"ם, תפא"י (תרומות פ"ג בהלכתא גבירתא מ"ט), וכן נקט למעשה בשו"ת ישועות מלכו (קרית ארבע הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"י). בספר נטע הילולים (עמ' כה-כו) הביא את המחלוקת הנ"ל ולא הכריע. בכרם ציון (ערלה הלכות פסוקות גידולי ציון אות ז) מציין הגרש"ז אויערבאך זצ"ל את דעת ספר התרומה (הל' א"י) שלאחר חורבן ביהמ"ק השני דין א"י כדין סוריא, וכמו שביכולת קנין הנכרי שם להפקיע דין נטע-רבעי מפרות שדהו, יתכן לומר שגם בארץ לא ינהג דין נטע רבעי בפרותיו. פשוט שאפשרות זו ניתן לאומרה בדברי הרמב"ם, ולא בדברי הר"ש והרא"ש הסוברים שלדעת חכמים אף בסוריא יש במטע הנכרי דין נטע-רבעי. אך למעשה אין בדבריו הכרעה שיש לפטור נטע-רבעי במטע של נכרי.

    גם בהנחיות ועדת השמיטה של הרה"ר בראשותו של הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל (בצאת השנה, היכל שלמה ירושלים תשי"ט עמ' נד סעי' י) נפסק שגם ב"באילנות שהם מכורים כיום לנכרי מצד שנת השמיטה" יש לנהוג בהם קדושת נטע-רבעי, אך יש לפדות את הפרות בלא ברכה. וכתבו כן, לחוש לדעות שלא חלה קדושת נטע רבעי על פרות שגדלו במטע של נכרי.

סיכום

    פירות שגדלו בשנת השמיטה במטע שנמכר לנכרי על ידי הרה"ר לישראל, יש לנהוג בפירותיו כל דיני נטע-רבעי, כדעת הרבה מן הפוסקים, אך כיוון שיש הסוברים שהרמב"ם פוטר, יש לחלל אחר כל קטיף בלא ברכה.  לאור זאת יש לדון האם מותר לדלל חנטים של פירות נטע-רבעי במטע האמור, ויבואר אי"ה בעלון הבא.