"סבוני כדבורים, מה הדבורה הזאת כונסת נצנים ועושה דבש לבעליה, כך הקב"ה עתיד לכנוס כל או"ה ולהעלותם לירושלם ולחלק שללם לישראל, שנאמר הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך". (אוצר המדרשים [אייזנשטיין] עמוד קכו ד"ה מן המצר קראתי)

 

א. הערות על נאמר לגבי ק"ש בדבש דבורים

    הרב יהודה הלוי עמיחי כתב באמונת עתיך (גליון מס' 41 עמ' 44) שאין קדושת שביעית בדבש דבורים בקדושת שביעית. ולאחר שדחה דברי הגרצפ"פ פרנק והגרש"ז אוירבך זצ"ל תלה את ההיתר בכך שאוספות אבקה וצוף מן הפרחים קודם חלות קדושת שביעית בפירות.

    וקודם בירור העניין כמה הערות לגבי דברי הרבנים הגאונים שהזכיר.

    נ"ל שהגרשז"א לא התייחס למקור ממנו מופק הדבש (וסיבת הדבר תבואר להלן) אלא ע"מ להוציא מדברי ר' אליעזר שכוורת דינה כקרקע (שביעית פ"י מ"ז), הסביר שכיון שהלכה כחכמים דינה לכל דבר כדבר שאינו גדולי קרקע. וע"כ הדבש אינו גדו"ק.

    לגבי דברי הגרצ"פ פרנק, כוונת דבריו (לא כפי שהובן מתשובת הרב עמיחי) היא שהדבש הנאכל (=הנלקט) ע"י הדבורים נעשתה מצוותו, וע"כ יצא לחולין. ומלבד קושיית הרב עמיחי עליו, קשה על דברי הרב פרנק מפני שביסס דבריו על הפסוק: "… ולחיה אשר בארצך… לאכול". והרי הדבורים אינן אוכלות את הצוף שאוספות (והביטוי "אוכלות" אינו מציין אכילה גופה במקרה זה), והדבש הנאכל להן בכוורת בחורף, או נאכל ע"י רימות בתוך הכוורת, אינו נאכל לאדם.

על תירוצו של הרב עמיחי צריך לעיין, הרי אנו פוסקים שבפרחים לריח (ואלו רוב הפרחים שהדבורים מלקטות מהן) ישנה קדושת שביעית לפחות מספק (עי' התורה והארץ ו' עמ' 589 ומקורותיו) וי"א שאף איסור ספיחין (שבת הארץ פ"ז הי"ט הערה 11), וא"כ, לכאורה אף לפני שלב הפרי ישנה קדו"ש בפרחים. ואולי צריך לחלק בין פרחים שמגדלים אותם לריח שקדושים בקדו"ש כבר בשלב הפרח, לבין פרחים שהם שלב בגידול לפני הפרי, כשהפרי הוא עיקר התוצרת, ובהם הפרי מתקדש  מעוה"מ, מסמדר או מבוסר כפי שבאר הרב עמיחי.

    לא מצאנו שהשאלה על איסור הדבש נידונה בהקשר לשום איסור אחר, כגון כלאי הכרם או דבש הבא מעצי אשרה. ולא מצאנו שהאחרונים עוררו על מקור הפרחים מהם נוצר הדבש. וצ"ע מדוע, והלא איסורים שהזכרנו הם איסורי הנאה ולא רק קדושה כפירות שביעית. כמו"כ יצא משאלת הרב עמיחי שדבורים שלקטו משדה הקדש – הנהנה מן הדבש מעל וצ"ע.

 

ב. זה וזה גורם

 

טעם פשוט להיתר הוא מצד זוז"ג, וכי מי יודע מהיכן הביאו את הצוף? ואע"פ שמניחים כוורות ליד שדות או מטעים כדי להרבות בהפריית הפרחים, וכי יש אפוטרופוס לדבורים שנאמר שאינן מלקטות מאזורים נוספים? ופרחי בר אלו אינן קדושים בקדו"ש כדין צמחי הפקר המובאים בשביעית פ"ט מ"א. עולה שהדבש הנוצר הוא מפרחי צמחים הקדושים בקדו"ש ומפרחי בר, וכיון שבזוז"ג אין דיני רוב ומיעוט (עי' אנ"ת ערך זוז"ג הערה 19), יש להתיר את הדבש מצד זוז"ג.

גורם נוסף להיתר הוא מה שהן מוסיפות לצוף מגופן כדי להופכו לדבש. וחומרים אלו שהם מותרים, מפני שאינן ממצות אותם מגופן, נוספים לכל דבש ולכן יש בדבש שני גורמים להיתר: צוף מפרחים מותרים, חומרים שהן ממצות שלא מגופן.

ג. הדבש מעוכל בגוף הדבורה

    נראה יותר שסיבת ההיתר כמעט בכל האיסורים הוא שהדבש משתָּנֶה בגוף הדבורה (כפי שידוע גם מחקירת הטבע). והותר לאחר שיצא מגופה משום ש"פנים חדשות באו לכאן", ואין לקרוא עליו שם שביעית. אמנם גם אין לאוסרו מצד היוצא מן הטמא משום שאינו מתמצה מגופן (לשיטה זו).   

ונביא כמה דברי ראשונים ואחרונים הכותבים שהדבש משתנה בגוף הדבורה. באור זרוע (חלק א, הלכות בכורות סימן תפא) נאמר:

"ת"ש מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן. שאוכלות מפירחי אילנות ומהם נעשה הדבש (כמו שהם) [במעיהם] ואין ממצצות אותן מבשרן".

    היינו, הדבורים מכניסות אותו לגופן ומוציאות את הדבש, והדבש אינו מתמצה מגופן אבל משתנה לגמרי, והצוף הנכנס הוא כמעוכל (בהיתר).

וכ"כ בערוך השלחן (סי' פא סעי' ט):

"ואי משום שנשתנו הרי אין לך שינוי יותר מדבש שמכניסים פרחים ומוציאין דבש…"

וכן דברי המשנה ברורה (סימן רד ס"ק נ):

 "הרי הוא כשאר דבש - דנתבאר בסי' ר"ב ס"ח דמברך עליו שהכל ולסימנא בעלמא נקטיה ובאמת אפילו החולקין בדבש תמרים מודו בדבש דבורים דאע"ג דהדבורים מכניסין מי פירות לתוך גופן ומוצצין מהן ועי"ז נעשה הדבש מ"מ אין טעם הפירות נרגש כלל בהדבש [ב"ח]".

ומסבירו בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח א' סימן סג ד"ה ומה שהקשה):

"ומה שהקשה ידידי בדבר דבש דבורים דכיון דאין טעם הפירות נרגש בהדבש כדאיתא במ"ב בשם הב"ח  בסי' ר"ד סק"נ, מ"ט לא נאסר מדין דבר היוצא מן הטמא, איני רואה שום קושיא דאף שאין ממצות אותו מגופן כדאמר בטעם ההיתר דדבש בבכורות דף ז', מ"מ ע"י שהיו עכ"פ בגוף הדבורים נאבד טעם הפירות שמצצו מהן. וראיה גדולה דאף דנאבד הטעם ע"י שהיו בגוף אינו משום שנכנס שם איזה טעם בגופו דהא בגמ' שם איתא במי רגלים של חמור שאף שודאי אין לו טעם המשקין ששתה מהם וגם נוסף בהו ע"י שבאו מגוף החמור שמעלו לירקונא, ומ"מ אמר שם לחד טעמא שלאו מגופיה מימצי, ולכן גם בדבש דבורים אף שלכו"ע אין ממצות אותו מגופן, עשה מה שהיו בגוף הדבורים לשנות טעם המי פירות".

וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"א סימן נט ד"ה וזה הא):

"וזה הא בודאי ברור הדבר שגם גבי דבש דבורים גופיה אין הכוונה שרק מובילות הדבש מהעשבים והפרחים אל כוורותיהם בבחינה לוקח מכאן ומעביר לכאן בלבד, וכדכבר העיר מזה הפרי תואר בסי' פ"א סק"א, דאין הדעת מסכמת לזה דהעשב והטל מעצמם דבש נינהו דא"כ בא ונסחוט העשב עצמו שממנו רועה הדבורה ועושה הדבש ונחזי אי מצינא לאפוקי מכל העשבים טי' דבש, אלא ודאי דמאמצעות גוף הדבורה מתהוה הדבש מהעשב עיי"ש".

ונראה שכוונתו לדברי הפרי תואר (שם):

"ואית לן למידע דגם לדעת רמב"ם בהכרח לומר דדובשא עכ"פ מבשיל ומתתקן בגוף הדבורה דלא מכחשינן המוחש כיון שכן הו"ל למיסר לצד היותו שואב מלחות הדבורה ומשביח… ולא קא שרינן ליה אלא לצד דלא מבלע".

 

ד. בהמה שנתפטמה מדברים אסורים

 

ביו"ד (סי' ס ס"א) כתב הרמ"א:

"בהמה שנתפטמה בדברים אסורים מותרת (מרדכי דיבמות פ' אלמנה לכ"ג[מפ1][1] ) אבל אם לא נתפטמה כל ימיה רק בדברים אסורים אסורה (תוס' דתמורה פ' כל האסורים[2])".

ונחלקו הש"ך והגר"א בהסבר המרדכי. הש"ך (ס"ק ה) כתב שלמרדכי מותר להאכילה לכתחילה בדברים האסורים ורק בכרשיני ע"ז אסור משום שאסורים בהנאה; וז"ל:

"וכ"נ דעת האו"ה סוף כלל מ"ז דאפילו היכא דעיקר גדילתה היתה מן הבהמה הטמאה שרי משום דמעוכל הוי כשרוף וא"כ ה"ה נתגדלה כל ימיה רק בדברים האסורים דמותר".

והגר"א הסביר אף במרדכי משום זוז"ג, אבל אם נתפטמה כל ימיה באיסור - אסורה. והביא עוד מתוס' תמורה שהסתפקו בכך אם אסורה רק לגבוה או גם להדיוט והכריע לאיסור דאסורה אף להדיוט. ועי' בשפתי דעת.

  ובערוה"ש (שם ס"ק ו) פסק כש"ך:

"וא"כ י"ל דרק באיסור עכו"ם החמירו ולא בשארי איסורים או עכ"פ באיסורי הנאה החמירו ולא באיסורי אכילה שאין טעם לאסור שהרי המאכל נתעכל במעיה, וכל גדולי האחרונים הסכימו להיתר (ש"ך ופר"ח וכרו"פ ומהרי"ט וכנה"ג)".

וכן הסיק (שם ה"ז) שרק באסורי עכו"ם אסור משום שהתורה אסרה אף פירשה משום לא ידבק בידך וכו'. ולרמב"ם אף בכרשיני עכו"ם מותר לגבוה. וקדושת שביעית קלה מאסורי הנאה ואיסורי אכילה וע"כ אין כלל לאסור את הדבש הנוצר ממנה.

 

סיכום

 

העולה מן הדברים, שלרוב דעות האחרונים הדבש אף ללא הסתמכות על זוז"ג מותר לכתחילה אף שבא מפרחים הקדושים בקדו"ש מפני שנחשב למעוכל בגוף הדבורה. ואף לסוברים שלהתיר בהמה שנתפטמה מאוכל אסור צריך לסמוך על זו"ז גורם – בדבש יש גורמי היתר: חומרים מותרים שהדבורה מוסיפה לשם עשיית הדבש, ואף אם איננו סומכים על גורמי היתר שהדבורה מפרישה, ישנם פרחי היתר שהדבורה אספה מהם צוף. ובנוסף לכך ראוי לציין שרוב הראשונים נקטו להלכה שלא כרמב"ם והסתמכו על גזירת הכתוב להתיר דבש ולא על הטעם שאינו מתמצה מגופן (יו"ד סי' פא סעי' א וסעי' ח). ומכל הטעמים הללו נראה לענ"ד שהדבש מותר, ואינו קדוש בקדושת שביעית.