הרב גבריאל קדוש

מקץ שבע שנים

 

    בסופה של שנת השמיטה ישנן שתי מצוות המהוות השלמה לכל דיני מצוות שנת השבע: השמטת כספים ומצוות הקהל.

    התורה נוקבת את זמנן של שתי מצוות אלו בנוסח  "מקץ שבע שנים". במצוות השמטת כספים (דברים טו, א-ב) נאמר:

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'".

    במצוות הקהל (דברים יא, י) נאמר:

"וַיְצַו משֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

 

    נחלקו הדעות בזמנה של מצוות השמטת הכספים ומצוות הקהל. ישנן דעות הסוברות ששתי המצוות הללו זמנן בתחילתה של השנה השביעית וישנן דעות הסוברות ששמיטת כספים ומצוות הקהל הן בתחילתה של השנה השמינית.

    מילת המפתח במחלוקת זו היא המילה "מקץ". במצוות השמטת כספים נאמר "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה" (דברים טו, א-ב) ובמצוות הקהל – "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה" (שם יא, י).

    התרגום אונקלוס פירש את המילה "מקץ" שנאמרה בהשמטת כספים: "מסוף שבע שנין תעבד שמטתא" (שם) וכן כתב הרמב"ן: "ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן, כי קץ הוא סוף, וכן תרגומו". מעין פרוש זה פירש רש"י (דברים לא, י) את זמנה של מצוות הקהל: "מקץ שבע שנים - בשנה ראשונה של שמטה שהיא השנה השמינית". לעומתם פירש האבן עזרא:  "מקץ שבע שנים - תחלת השנה" (שם).

    אין להתעלם מהקושי שבפרשנות הפסוקים את המילה "מקץ" כסוף, שהרי הציווי נראה כמתייחס לשנת השמיטה עצמה ולא לציווי על שמיטת כספים שבסופה, שהרי הפסוק הדגיש "תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה". בנוסף, כיצד מכנה הפסוק את חג הסוכות של שנה שמינית כ "בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה"?

    הפרשנים הרגישו בקושי זה ונאלצו לדחוק את פירושיהם. הרמב"ן פירש שהפסוק הראשון בפרשה של שמיטת כספים ("מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה") מדבר על שמיטת קרקעות ורק הפסוק השני מתייחס לשמיטת כספים ("וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט…"),  וז"ל:

"הנכון בעיני, שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר... וזה טעם "תעשה שמטה" שתשבות... אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה' גם בהשמט כספים וזה טעם כי קרא שמטה לה', שהיא שבת לה' וכל המעשים ישבותו".

    רש"י על מצוות הקהל נדחק לפרש: "ולמה קורא אותה שנת השמטה? שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית".

 

    גם אין להתעלם מהקושי בפרשנות האבן עזרא שהסביר את המילה "מקץ" כהתחלה. האבן עזרא פירש את מצוות השמטת הכספים ומצוות הקהל בתחילתן של שנת השבע בניגוד למאמרי חז"ל מפורשים שדברו על כך ששביעית משמטת בסופה. (עיין עוד בפירוש האבן עזרא מגילת אסתר ב, יב וכן תהילים קיט, צו שפירש מקץ מלשון ראש והתחלה).

 

    נראה שהתורה בחרה להשתמש בלשון "מקץ" במצוות שמיטת כספים וכן במצוות הקהל ללמד אותנו את המשמעות הכפולה שיש במילה לא רק מהבחינה הפרשנית שלה אלא מהיבט מהות מצוות השמטת הכספים ומצוות ההקהל. יש כאן כפילות של "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי" (תהילים סב, יב).

 

    מצוות השמטת הכספים ומצוות הקהל הן מהדורה נוספת של עקרונותיה של מצוות השמטת הקרקעות. יש בהן חזרה על כל ערכיה של מצוות השמיטה באופן כללי ופרטי. העיקרון של מצוות האמונה בה' והידיעה ש"לי כל הארץ", במובן הרחב, שכולל את כל רכושו וכספו של האדם מישראל בא לידי ביטוי במצוות השמטת הקרקע והשמטת כספים. "אני אמרתי תהיו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי היא" (תו"כ, בחוקותי).

    עקרונות השמיטה, להרגיל את האדם למידות טובות, אמונה ובטחון בה' ומידת הוותרנות גם כן מקבילים למצוות הללו (ספר החינוך שם): 

"ועוד יש תועלת בדבר לקנות בזה מידת הוותרנות… ועוד שיוסיף האדם בטחון בה' יתברך…כי לא לעולם יהיו טרודים בעבודת האדמה לצורך החומר, רק שנה אחת יהיה חופשי לנפשו, וכאשר יפרוק עול עבודה, יעסוק בתורה וחכמה". 

    השמטת הכספים היא חזרה על ערכי השמיטה שכבר הכרנו משמיטת קרקעות על מקומו של החומר בעולמנו הוא אמצעי לעבודת ה' ואפשרות להיטיב עם הזולת. וכן כתב הרמב"ם (מו"נ ח"ג פל"ט) על מצוות השמטת כספים: "לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם". ובספר החינוך (שם):

"ושמטת כספים גם כן אחר אותו הטעם נמשך, ללמד נפשנו במדות המעולות מדת הנדיבות ועין טוב, ונקבע בלבבנו הבטחון הגדול בשם ברוך הוא…"

 

    החזרה על ערכי שמיטת קרקעות אינה מתבטאת רק בשמיטת כספים אלא גם במצוות ההקהל של סוף שנת השמיטה המתקיימת בחג הסוכות של השנה השמינית. השיויון וההתקהלות לעבודת ה' חוזר הוא גם במצוות ההקהל כדברי הכלי יקר (דברים יא, י): "כי שנת השמטה גורם ג"כ ההקהל והשלום ע"י שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו…"

 

    ה"שם משמואל" (פרשת וילך תרמ"ב) שואל מדוע באמת נקבעה מצוות הקהל בסופה של שנת השמיטה:

"לכאורה היה נכון יותר ההקהל בתחילת שנת השמיטה, שיהיה להם פנאי כל השנה ללמוד? …אלא שלזה צריכין מקודם הכנה רבה להכין מקום בלבם לקבל הדברים, ולזה היתה הקריאה לאחר שנת השמיטה, כי עניין השמיטה פרשו המפרשים שיהיו פנויים ממלאכתם ומעבודת האדמה להסתכל בתוך עצמם, וזאת היתה להם הכנה שיכנסו ויפעלו הדברים בעומק לבם."

 

    נמצאנו למדים שהתורה קבעה מצוות אלו של שמיטת כספים ושל מצוות הקהל לסופה של שנת השמיטה כדי שהאדם לא יטעה שאחר קיום מצוות השמטת הקרקע בשביעית, אפשר לחזור לשגרת החיים החומריים ולהפטיר כדאשתקד. משמעות מצוות שמיטת כספים והקהל היא להדריך את האדם להמשך שש השנים הבאות. מגמתה של התורה היא להפנים ולהידבק בערכיה של מצוות השמיטה: לימוד התורה, אמונה ובטחון בה', צדק וחסד עם הזולת ולחיות לאורם בשנים שלאחר מכן.

    לא לחינם התורה מדגישה במצוות אלו את המילה "מקץ" שיש בה משמעות כפולה של התחלה וסוף. יש כאן גם התחלה שמתחילה בשנת השבע אך היא חייבת להמשיך לשש שנים הבאות. וכן נכון ומדויק לקרוא לסופה של שנת השבע וגם לתחילתה של השנה השמינית "מועד שנת השמיטה" כי באמת כל שש השנים הן המשכן של שנת השמיטה.

 

    גם עלוננו מגיע לזמן של "מקץ" בגדר של סוף והתחלה, מהעלון הבא בעז"ה יכנס עורך חדש ומערכת חדשה, ברכותינו למשמר הנכנס להצלחה מרובה להגדלת תורת ארץ ישראל ולהאדרתה.

 

המערכת