הרב שלמה רוזנפלד

 

קציר חדש בשדות בית השלחין בימנו ואחסונו בממגורות (תגובה)

 

    ידידי הרב שמואל  דוד הסתפק בחוברת "אמונת עיתך" (41 עמ' 15) בעניין קציר משדות בית השלחין בימינו ונטה לאסור ובמיוחד את הגדיש שלהם. בסיכום הדברים התיר לקצור בית השלחין למאכל בהמה קודם הבשלת דונג (= שליש גודל או יותר) וכן התיר לאחר שליש בעמקים כמו עמק בית שאן ועמק הירדן.

    יעויין במאמרנו (תחומין ז' תשל"ו עמ' 108-104), שם הארכנו בדיון הנ"ל, אך ברצוננו "בקציר האומר" לתמצת את הדברים ולהוסיף מעט ע"מ להגיע להכרעות יותר ברורות לקולא בזמנינו בכל שדות בית השלחין ולא רק בעמק הירדן או בעמק בית שאן.

 

    ראשית בעניין שדות בית השלחין בכלל, גם לטעם הראשון בראשונים (שם רש"י מנחות עא ע"א בפירושו הראשון במנחות עא ע"א,  וכן ר' גרשום סח ע"א, ובשטמ"ק עא ע"א אות ב) שהתירו בית השלחין שבמעמקים מפני שמפסידם מהר כי היא יבשה הרבה, והרוח מפילה את הגרעינים וודאי שיש להתיר בית השלחין בימינו אם הגיע להבשלה מהירה ועלולה להפסד.

    לפי הטעם השני בראשונים (שם, בעיקר רש"י בלשון השנייה) וכן פשט לשון הברייתא (שם) "ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר, ממקום שאי אתה מביא - אתה קוצר" הרי שבבית השלחין שהבשילו מוקדם הרי זה כבר יבש, "ולפי שתבואתה יבשה – ואנן בעינן כרמל" (ר' גרשום שם עא).

    לפי זה אפשר לאחד בין שני הטעמים שאם זה יבש איננו נקרא "כרמל" וממילא אין להביאו לקרבן העומר. ויש להוסיף, שכנראה זאת הסיבה מדוע שינה הרמב"ם מדרשת הכתוב בתו"כ המובאת בתוס' וגם מלשון הברייתא ולא כתב "ממקום שאתה מביא - אי אתה קוצר" אלא לאחר שהביא את איסור הקציר, ממשיך: "במה דברים אמורים - בקציר שראוי להביא ממנו עומר, אבל בית השלחין שבמעמקים הואיל ואינו ראוי להביא ממנו, קוצרין אותו מלפני העומר"  (רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ג).

    הרי שתלה את איסור הקציר במקום שראוי להביא ממנו העומר. לפי זה פתרנו ספק נוסף שהעלה הרב שמואל דוד האם זה תלוי בכל שנה במצב הנוכחי או לא. לפי הרמב"ם ההכרעה ברורה שזה תלוי בכל שנה האם אפשר להביא ממנו עומר או לא, ובמידה והתבואה יבשה ואינה ראוייה לעומר, מותר לקוצרה.

   

    גם בעניין איסור הגדיש נטה הרב שמואל דוד לאסור בו, כי אין בזה הפסד. הדבר תמוה שהרי אי אפשר להשאיר בימינו את הגרעינים לאחר הקציר; במיוחד שפעולה זו נעשית ביחד עם הקציר ולא כמו בימיהם שהתבואה הייתה נשארת בשיבולים ובאלומות ומתייבשות שזהו הגדיש אלא הכל נעשה בקומביין (מכונת קצר-דש). אם המכונה תשפוך את הגרעינים לאחר הקציר ולאחר שכבר נעשתה הדישה הרי יהיה בזה הפסד גדול שישארו הגרענים בשדה (לא בתוך אלומות שנשמר באופן טבעי). הנזק יהיה ע"י מזיקים, רוחות, רטיבות ועוד. מכיוון שלפי הראשונים (רש"י שטמ"ק מנחות עא; מאירי פסחים יא, תו"ס סוד"ה קוצרים שם סח ע"א). טעם איסור הגדיש הוא שמא יבואו לאכול מתבואה זו. "ולא דמי לקצירה שהתירו משום שבגדיש ליכא פסידא... הרי שבמצב של היום יש מקום להתיר בגדיש כמו בקצירה הנ"ל. כ"כ השאגת אריה (שו"ת החדשות סי' ד, שם סי' ח) טוען שזה אסור משום מראית העין שלא יחשבו שמא קצר באיסור מן החדש. ולכן גם בחו"ל אין איסור גדיש שכן אין  איסור קצירה כי לא מביאים משם עומר.

    לפי זה גם מבית השלחין שלא מביאין העומר, לא יהא אסור קציר וממילא לא יהא אסור גדיש.

    כך מצינו את אנשי יריחו גודשין שלא ברצון חכמים או כן ברצונם (תלוי בגרסאות במנחות עא ע"א  ובתוד"ה וקוצרין). לכן נראה שיהא מותר לקומביין לאחסן הגרענים במרכזי אחסון כגון ממגורות שונות. אמנם יש להבטיח שלא יגיע למצב אכילה, דבר שלא נראה במציאות זמנינו, כי עובר זמן ניכר מזמן הקציר ועד שהתבואה משווקת כקמח. לעומת זאת, אם קורה שצריך להקדים הקציר, זמן הקציר יכול להיות מספר שבועות קצר לפני פסח, ולא נותר זמן רב עד סוף זמן איסור חדש.

    יעויין במאמרנו (שם) גם בבעיית איסור השיווק שיש להתיר במקום פסידא, עכ"פ לשווק לממגורות אחסון.

 

סיכום

 

א. בשדות בית השלחין שהבשילו מוקדם - מותר לקצור בכל המקומות שאינם ראויים להביא מהם עומר כי הם יפסידו כיוון שהם מתיבשים ומתפזרים ברוח.

ב. מותר לאחסן הגרענים לאחר שנקצרו בקומביין ועברו כבר את שלב הגדיש בתנאי שיאכסנו אותם בממגרות אחסון ולא יגיעו לטחנות הקמח לפני ט"ז בניסן, דבר שממילא יקרה מפני אורכו של תהליך עיבוד החיטה.