הרה"ג יעקב אריאל שליט"א

 

פירוש המשניות להרמב"ם

מהדורת הרב  יוסף קאפח

מס' שביעית

 

    בין מפעליו הגדולים והרבים של הגר"י קאפח זצ"ל בולט תרגומו החדש ומהדורתו המדויקת של[1] פירוש המשניות להרמב"ם.  מהדורתו המדעית של הגר"י קאפח מאפשרת לנו לעמוד על ההבדלים השונים שבין מהדורותיו של הרמב"ם עצמו. מסתבר שהרמב"ם כתב את פירושו בכמה מהדורות[2]. פעמים רבות חוזר בו הרמב"ם במהדורה מאוחרת מפירושו במהדורה קודמת. ויש נפקותות לא מעטות להלכה מחזרות אלו[3].

    בעבודתנו זו התמקדנו רק במסכת אחת והיא שביעית, בגלל שנת השמיטה שחלה בתוך שנת האבל לפטירת של הגר"י קאפח. ויתכן שיש גם השלכות מעשיות לדברים המתלבנים כאן. ויהי רצון שהעיסוק במשנתו יהיה עילוי לנשמתו בגנזי מרומים ויהיו שפתיו דובבות בקבר.

    בעבודתנו זו הצגנו ראשית כל את הנוסח המובא בדפוסים שהיא בדרך כלל מהדורה קמא של הרמב"ם ("בנדפס") ומתחתיו את גירסתו של הגר"י קאפח שהיא מהדורה בתרא של הרמב"ם בדרך כלל ("הרב י"ק"). לפעמים התייחסנו למהדורה הקודמת למהדורת ה"נדפס" ומובאת בהערות של הגר"י קאפח וקראנו לה מהד"ק.

 

פרק א

 

    משנה א

 

    עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית?

 

    בנדפס: שהם אמרו שאסור לחרוש בשנה השישית מה שאי אפשר לקוצרו אלא בשביעית.

 

    הרב י"ק: והיא שאמרו אסור לחרוש בשנה השישית חריש שהוא הכנה לשנה השביעית.

 

    במהדורה קמא סבר הרמב"ם שלא כל חריש המכין לשביעית אסור בשישית, אלא רק חריש הגורם לגידול  לגדול ולהיקצר בשביעית. חריש לאילנות בלבד לפי"ז אינו אסור מהתורה[4].  וחרישת שדה אילן האסורה אפילו בתוספת שביעית היא חרישת השדה כולה והיא אסורה  משום שהיא דומה לעבודת שדה לבן. וכמו שדרשו במו"ק (ג ע"א) מלאכה שהיא בשדה ובכרם.  אולם עיקר האיסור לחרוש בשביעית וה"ה בתוס' שביעית הוא בעיקר בשדה לבן. ולפי זה חרישת שדה אילן אסורה רק משום שהיא דומה לשדה לבן. כי סתם חריש הוא  זה המיועד לזריעה דהיינו שדה לבן. בעוד שחריש לאילנות בלבד אינו מיועד לזריעה אלא לצמיחת האילנות. וצמיחה זו לכשעצמה אינה אסורה בשביעית (עיין תוס' ר"ה ט ע"ב ד"ה ומותר) וק"ו שלא בתוספת שביעית.

    אולם  במהדורא בתרא סבר הרמב"ם שכל חריש שהוא הכנה לשביעית אסור מהתורה בין בשדה אילן ובין בשדה לבן[5].

 

    שם, בהמשך הפירוש  למשנה  א.

 

    בנדפס: וכן אסור לקצור בשנה השביעית שייהנה ממנו בשנה השמינית

 

    הרב י"ק: כן אסור לו לקצור בשנה השביעית מה שיהיה התועלת בו בשנה השמינית.

    כבר העיר הרב י"ק שגירסת מהדו"ק "שיהנה ממנו" מתייחסת  לפרי הנקצר שאסור ליהנות ממנו בשמינית. בעוד שגירסת מהד"ב מתייחסת לכל תועלת שהיא, כולל  תועלת לשדה שעובדה והוכנה לזריעה בשנה השמינית.

    והגרשז"א (מעדני ארץ סי' ג) האריך בהסבר דעת הרמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"א):

"ואם קצר כדרך הקוצרים - לוקה,  כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ".

    ודייק מלשונו שיש שני סוגי קצירה. קצירה לצורך הפירות וקצירה לצורך השדה (עיי"ש הנפקא-מינות להלכה).

    והנה מפירוש המשנה עולה שהרמב"ם התלבט בגדרה של מלאכת הקצירה.  במהדו"ק  סבר שרק קציר לצורך הפרי אסור  ובמהדו"ב חזר בו וסבר שגם קציר לצורך השדה אסור וכמו שדייק בלשונו הגרשז"א[6].

    גם החזו"א (שביעית סי' יג  ס"ק ג) דייק מלשון הרמב"ם שיש כאן עניין מחודש בקצירה ובצירה שהן תולדות זורע ונוטע ובכל זאת התורה חייבה עליהן[7].

 

פרק ב

    משנה ד

 

        וקוטמין אותן

 

    בנדפס: לכרות קצתם כשיצטרך לזה.

   

    הרב י"ק: והוא שיגזוז את ראש הענפים אם יהיה צריך לכך, או ישים אפר על אילנות שדרכן בכך.

 

    במהדו"ק לא נאסרה אלא קציצת חלק מהענפים (במהד"ב באה תוספת ביאור : ראש הענפים, וזאת היא גם כנראה הכוונה במהד"ק ). פעולה זו אסורה משום אברויי[8].

    במהד"ב הוסיף הרמב"ם גם הנחת אפר,  אע"פ שהיא נועדה כנראה להגן על  העץ (ראה פליקס כאן), דהיינו לאוקמי,  ובכל זאת נאסרה. משום שפעולה לאוקמי בגוף העץ אסורה[9].

    וא"כ בזאת נחלקו שתי המהדורות. מהדו"ק סוברת שכל לאוקמי מותר, גם זאת שבגוף העץ. ומהדו"ב סוברת שאוקמי בגוף העץ אסורה .

 

    משנה ו

 

        ר' יוסי ור' שמעון אומרים לשתי שבתות

 

    בנדפס: והלכה כר' יוסי.

   

    הרב י"ק: והלכה כר' יוסי ואפילו בזמן הזה.

 

    המחלוקת בין ר'  יוסי לחבריו היא בשאלה מהו שיעור הקליטה של עץ, לת"ק 30 יום, לר' יהודה 3 ימים ולר' יוסי 2 שבתות. כוונת הרמב"ם בתוספת זו במהד"ב היא לכאורה כמו שפסק בהלכות שמיטה ויובל פרק ג הלכה יא:

"אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו".

    אלא שא"כ מדוע לא כתב כן גם במהד"ק, שהרי זו הלכה פסוקה? לכן יתכן לומר שהרמב"ם התכוון למש"כ המנ"ח (מצוה שכה) שאסור לנטוע אפילו אילן סרק תוך שתי שבתות לפני ר"ה כדי שהקליטה לא תהיה בשמיטה עצמה. שנאמר "ושבתה הארץ" גם ממעשה שנעשה בערב שמיטה, כי עיקר האיסור הוא  איסור חפצא שהארץ לא תיעבד בשמיטה. לפי הסבר זה כוונת הרמב"ם היא לאסור את הקליטה בקרקע בשמיטה. ואם נאמר כן נמצא שהרמב"ם במהד"ק נמנע בכוונה מתוספת זו, משום שסבר שרק מלאכה שנעשתה באיסור בשביעית עצמה אסורה  כי האיסור מוטל על האדם ולא על האדמה[10].

 

    משנה ז

 

האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה:

 

    בנדפס: ואלו ד' המינין בלבד היא הכוונה שישריש קודם שביעית.

   

    הרב י"ק ופסק ההלכה הולכים בהם אחר גמר פרי.

 

    במהד"ק פסק הרמב"ם כמשנתנו שהולכים אחר השרשה. וכן כתב הר"ש (עיין שבה"א פ"ד הי"ב). אולם במהד"ב פסק כשמואל (ר"ה יג ע"ב) שהכריע כרבנן שהכל הולך אחר גמר פרי ולא כר"ש שזורי הסובר שהולכים אחר ההשרשה. וכן פסק  בהלכות שמיטה ויובל (פ"ד הי"א),  עיין להלן משנה ח.

 

    שם

 

    בנדפס: ואם נזדמן שתהיה שנה הבאה שביעית יהיו אסורין בשביעית [ואינו] מותר לכנוס אותם לקיום אבל דינן כפירות שביעית.

   

    הרב י"ק: אינו מותר לאוכלן.

 

    במהד"ק אסר הרמב"ם פירות אלו שנגמרו בשביעית, רק בקצירה כדרך הקוצרים, משום שחלה עליהם קדושת שביעית, אולם הם מותרים  באכילה. כלומר, אין בהם איסור ספיחין. לעומת זאת במהד"ב אסר פירות אלו באכילה משום ספיחין. וכן פסק להלכה (הל' שמטו"י פ"ד הל' ב); ועיין להלן  פ"ו מ"א ופ"ט מ"א שגם שם חזר בו במהד"ב ממה שהקל במהד"ק שאזיל כמ"ד שאין איסור ספיחין.

 

    משנה ז

האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה:

 

    משנה ח

רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן (שהולכים בהם אחר השרשה).

 

    בנדפס: ואין הלכה כר"ש שזורי.

   

    הרב י"ק: והלכה כר"ש שזורי.

 

    ובהגהות הרב י"ק 37:  וכן פסק בהל' שמיטה פ"ד הי"ד, וז"ל שם:

"פול המצרי שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית, ואם זרע לירק ונכנסה עליו שביעית בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית, וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור".

    משמע שהולכים אחר גמר הפרי ולא אחר השרשה וזה לא כר"ש שזורי. וכנראה שנפלה טעות בדברי הרב י"ק.

 

    משנה י

הדלועין שקיימן לזרע אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית ואם לאו אסור לקיימן בשביעית התמרות שלהם אסורות בשביעית.

 

    בנדפס: אסור לגנוז אותן ולהניחם לזריעה.

   

    הרב י"ק: אסור לקחת פירות שביעית ולהצניען לזרע.

    לפי הנדפס לא הזריעה עצמה אסורה אלא ההנחה לזריעה. אך לפי הרב י"ק, אם נפרש את המילה להצניען במשמעות של הצנעה בקרקע, תהיה הזריעה עצמה אסורה  אפילו במוצאי שביעית בגלל קדושת הזרעים, ולא ההנחה בלבד. אך ייתכן לומר גם להיפך. בנדפס הכוונה לאסור את הזריעה,  אך הנחת הפרי לשם אכילת זרעיו מותרת. בעוד שלפי נוסחת הרב י"ק גם הצנעת הפרי לשם אכילת זרעיו אסורה. לא מיבעיא למ"ד שיש מצווה באכילת פירות שביעית אלא גם למ"ד שאין מצווה חיובית כזו הצנעת הפרי לזמן ממושך רק לשם אכילת זרעיו אסורה[11].

 

    שם

ומרביצין בעפר לבן דברי רבי שמעון. רבי אליעזר בן יעקב אוסר. ממרסין באורז בשביעית ר"ש אומר אבל אין מכסחין.

 

    הרב י"ק: ונקרא עפר הלבן המקום שאילניו מרוחקין עד שיהיו עשרה לבית סאה אבל אם היו מקורבין הכל מודים שמותר לזלף עליהן מים ואין זו עבודה.

 

    מהדו"ק[12]: מזלפין מים בעפר הלבן ואין זה עבודה.

 

    במהדו"ק סבר הרמב"ם שמותר לרבץ בשדה לבן אע"פ שאין בו אילנות. אך במהדורה בתרא (הרב י"ק ובנדפס) סבר הרמב"ם שהיתר הרבצה הוא רק לאילנות המפוזרים בשדה עשרה לבית סאה. ואם היו צפופים יותר מותרת השקאה רגילה ולא רק הרבצה. אך שדה בעל שאין בו אילנות אין היתר אפילו להרביץ. וכן פסק בהלכות שמיטה ויובל (פ"א ה"ח):

"משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר, וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה מושכין את המים מאילן לאילן, אבל לא ישקו את כל השדה, ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן, וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו".

 

    שם

    מהדו"ק[13]: והלכה כר' אליעזר בן יעקב.

 

    הרב י"ק: ואין הלכה כר' אליעזר בן יעקב.

 

    לפי כללי ההלכה היה צורך לפסוק כראב"י שמשנתו קב ונקי, ואכן כך פסק הרמב"ם במהד"ק. אך מאידך, ר"ש החולק עליו סובר כרבנן, כמבואר בירושלמי. לפיכך חזר בו הרמב"ם ופסק  במהד"ב כר"ש וכמו שכתב הכס"מ (הל' ביהב"ח פ"ב הי"ח) שהלכה כר"ש כשחולק על ראב"י, דהוא מאריה דתלמודא[14].

 

פרק ג

 

משנה ד

המדייר את שדהו עושה סהר לבית סאתיים.

    מהד"ק[15]: מזבל שדהו.

 

    הרב י"ק : עושה בה דיר כדי לזבל את שדהו.

 

    במהד"ק הניסוח הוא ישיר. המדייר נחשב למזבל  את השדה במו ידיו. במהד"ב הניסוח עקיף, הוא עושה בה דיר והשדה מזדבלת מאליה. ההבדלים בין הניסוחים מתחדדים להלן:

 

בנדפס: ואמר כשירצה לזבל את שדהו בשנה השביעית יעשה הגדרה שיעורה כבית סאתיים ויכניס בה הצאן  כדי שיזבלו.

הרב י"ק: מקיף מקום שיעור בית סאתיים ומכניס בו את הצאן והרי הם מטילין בו זבלם.

 

    בנדפס הצאן מזבלים את השדה. במהד"ב  הם רק מטילים בו את זבלם אך לא מזבלים בעצמם.

    הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק ב הלכה ד פסק כמהד"ב:

"העושה דיר בתוך שדהו בשביעית לא יעשהו יתר על בית סאתים ויכניס הצאן לתוכו, וכשיזבלו את כל הדיר מניח דופן אחד מדפני הדיר ועושה דיר אחר בצדו נמצא מזבל בתוך שדהו בית ארבעת סאין".

    השגת הראב"ד:

בתוך שדהו פירוש לא לזבל אלא להעמיד שם צאנו לחלוב ולגזוז עושה מחיצות לסהר וכו'".

    הרמב"ם סובר שגם המתכוין לזבל את שדהו רשאי לדייר אותה כי אין הזיבול נחשב  למעשה מכוון מצידו. הוא נעשה מאליו וכמה"ב. הראב"ד סובר שהמדייר בכונה לזבל נחשב כמזבל בידיו והדבר אסור   וכהבנת הרמב"ם במהד"ק. אלא שהרמב"ם במהד"ק לא הגביל את הדיור רק למי שלא מתכוין לזבל אך ייתכן שזו הייתה כוונתו.

 

משנה ט

והקבלן מביא מכל מקום.

    בנדפס: והוא אמר עתה שקבלן והוא שוכר הארץ לעבוד אותה דינו כדין מביא מתוך של  חברו, שהוא מביא מכל מקום.

    הרב י"ק: וכאן אמר שהקבלן והוא המקבל שדה לעבדה דינו כדין מביא מתוך של חברו,  שמותר לו להביא מכל מקום.

    אם נפרש שכיר במהד"ק כפשוטו דהיינו פועל, יש כאן חידוש גדול, שאע"פ שהוא שכירו של בעה"ב וידו כיד בעה"ב מותר לו להביא אבנים מהשדה שהוא שכיר בה ואינו נחשב כמי שמסקל את שדהו. אך במהד"ב חזר בו הרמב"ם ופירש כיתר הראשונים, שרק לקבלן הדבר מותר, מכיון שהוא עצמאי אינו משועבד לבעה"ב ואינו  נחשב לידו. משא"כ שכיר שכל משך זמן עבודתו הוא משועבד לבעה"ב ידו כידו ואסור לו להביא אבנים משדהו של בעה"ב[16].

 

פרק ד

 

    משנה ה

אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה

 

    בנדפס: והשקמה מין ממיני התאנים כורתין האילן במקום ידוע ממנו כדי שיתחזק כחו ויתן פריו בעתו לרוב כמו הזמיר לכרמים.

 

    הרב י"ק: אלגמיז והוא מין תאנים. קוצצין את האילן בגובה ידוע ויהיה בזה תיקון האילן כמו הזמירה לכרם.

 

    במהד"ק לא הגדיר הרמב"ם את השקמה בשם בפני עצמו אלא ייחס אותה לזן ממין התאנה.  והיא עץ פרי. וזמירתה נועדה להרבות פרי וי"ל  שהיא אסורה  מהתורה (עיין רשב"ם ב"ב פ ע"ב) במהד"ב הגדיר הרמב"ם את השקמה בשם נפרד אלא שייחס אותה למשפחת התאנים.  ולא הזכיר כלל את הפירות. לפירוש זה השקמה היא  עץ סרק, וגיזומה יהיה  אסור רק מדרבנן. שהרי אפילו נטיעת עץ סרק אינה אסורה לרבנן  אלא מדרבנן [17].

    ועיין חזו"א (שביעית סי' כא ס"ק טו) שרק בכרם הזמירה אסורה מהתורה. וצ"ע בלשון הרמב"ם: שדימה את קציצת השקמה לזמירת הכרמים. האם כוונתו לזהות מלאה ביניהם ולכן קציצת שקמה תהיה אסורה מהתורה, או שהדמיון הוא רק בצורת המלאכה ולא בעצם מהותה. וייתכן שבמהדו"ק הכוונה לזיהוי גמור ובמהד"ב רק לדמיון חיצוני וצ"ע.

    שם

ר' יהודה אומר כדרכה - אסור, אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מן הארץ.

 

    במהד"ק[18]: אין הלכה כר' יהודה

 

    במהד"ב: הלכה כר' יהודה

 

    במהד"ק פסק הרמב"ם כרבנן משום שהלכה כרבים אך במהד"ב חזר בו ופסק כר' יהודה וכתב הרב י"ק (הע' 14) משום שבב"ב (פ  ע"ב) הקשתה הגמ' מדברי ר' יהודה:

"ובתולת השקמה ג' טפחים בעינן? ורמינהי: אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה; ר' יהודה אומר: כדרכו אסור, אלא מגביה י' טפחים וקוצץ, או גומם מעם הארץ; מעם הארץ הוא דקשי, הא אידך מעלי לה!"

 

    משנה ז

מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגים משיזריחו אוכל בהם פתו בשדה ביחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייב במעשרות.

 

    בנדפס: ביחלו... כשיתבשלו מעט יאכל מהם עראי.

 

    הרב י"ק: אם כבר הוכשרו לאכילה מעט יאכל מהם ארעי.

 

    מהד"ק  סוברת כנראה כדעת הר"ש והרע"ב  שבוחל הוא תחילת בישולם של הפירות ומהדו"ב  סוברת כפי שפסק הרמב"ם (הל' מעשרות פ"ב ה"ה) שהוא גמר הבשלתם.

 

    משנה י

מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית? ב"ש אומרים כל האילן משיוציא

    בנדפס: משיתחילו בו העלין הירוקים.

 

    הרב י"ק: משייראה בו הפרי אע"פ שהן פגין.

 

    מסתבר שהשיעור של הוצאת העלים במהד"ק קדם לשיעור של היראות הפרי במהד"ב וכן משמע מרש"י   בפסחים (נב ע"ב) שפירש משיוציא העלין בימי ניסן. אלא שגם בדבריו  מצינו סתירה דומה. בברכות (לו ע"א) פירש"י משיוציא הפרי. וכבר העיר על כך הגרעק"א בגליון הש"ס שם.

    בהל' שמטו"י (פ"ה הי"ח) פסק הרמב"ם ושאר כל האילנות משיוציא בוסר - משמע כמהד"ב.  וכוונתו  באומרו כאן "פרי" למצב הקרוב להבשלתו של הפרי. אך יש שפירשו שהכוונה לתחילת גידולו של הפרי (חזו"א סי' יט ס"ק כא)[19].

(2) ברדב"ז לא מצאתי כדבר הזה. ובפאה"ש רק כתב לולי דמסתפינא אליבא דרש"י אך לרמב"ם כתב שהכוונה לתחילת פרי.

פרק ה

 

    משנה ח

בית שמאי אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית וב"ה מתירין מפני שהוא יכול לשחטה מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע ומשאיל לו סאתו אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן ופורט לו מעות אע"פ שהוא יודע שיש לו פועלים וכולן בפירוש אסורין.

    בנדפס: כגון שאמר לו מכור לי זו הפרה אחרוש בה או אזרע בה זרע פלוני

 

    הרב י"ק:  מכור לי פרה זו לחרש בה, זרע פלוני לזורעו.

 

    במהד"ק הוא זקוק לפרה ע"מ לזרוע בה. במהד"ב הוא זקוק לזרע כדי לזורעו, והושמטה הפרה ע"מ לזרוע בה. משמע שאין איסור למכור פרה ע"מ לזרוע בה. כנראה משם שאין דרך להשתמש בפרה לזריעה, אלא בעיקר לחרישה. ואע"פ שאמר בפירוש שזקוק לפרה ע"מ לזרוע בה,  איננו חוששים לכך, כי שימוש זה   נדיר  [20].

 

    משנה ט

משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה אבל משתטיל המים לא תגע אצלה שאין מחזקין ידי עוברי עבירה וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ומחזיקין ידי נכרים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום.

    בנדפס: ומה שאמר אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ אין בזה משום שביעית אבל משום טומאה וטהרה שע"ה ואשתו ובניו ובני ביתו בחזקת טומאה ומשנה ראשנה - אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י.

 

    הגר"י קאפח כתב (הערה 17) שבמהדורה ג נשמט המשפט האחרון ובמקומו בא הסבר אחר: ואסור לטמא את הבצק מפני החלה שהיא נעשית חלה טמאה.

 

    במס' ע"ז (נה ע"ב) נאמר:

"אמר רב הונא, לא קשיא: כאן במשנה ראשונה, כאן במשנה אחרונה; דתניא, בראשונה היו אומרים בד"ד: אין בוצרין עם העובד כוכבים בגת, שאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י; ואין דורכין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה; אבל דורכים עם העובד כוכבים בגת, ולא חיישינן לדרב הונא; וחזרו לומר דב"ד: אין דורכין עם העובד כוכבים בגת, משום דרב הונא; ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, וכ"ש שאין דורכין; אבל בוצרין עם העובד כוכבים בגת, שמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י".

    במהד"ק סבר הרמב"ם כמשנה ראשונה במס' ע"ז שם. ובמהד"ב חזר בו ופסק כמשנה אחרונה שם.  וכן פסק בהל טו"א (פט"ז הל' ט).

 

פרק ו

 

    משנה א

שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד.

    בנדפס: וענין לא נאכל ולא נעבד, שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תיעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא.

 

    הרב י"ק[21]: ודע שכל מה שתצמיח הארץ בשביעית מותר באכילה מהתורה כמו שאמר הכתוב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה... וכאשר היו בני אדם מערימין וזורעין התבואות בשביעית ואומרים שזה הזרע הצומח לא צמח אלא מהנשאר באדמה... אסרו כל הזרעונים... והם הנקראים ספיחים. וכך אמרו ספיחים אינם אסורים מן התורה אלא מדברי סופרים...

אמר כל מה שהחזיקו בו עולי בבל מא"י והוא שנתקדש קדושה שניה אסור לאכול הספיחים הצומחים באותה הארץ ואסר לעבוד אותה הארץ בשביעית...

    ההבדל הבולט בין שתי המהדורות הוא איסור הספיחין. במהד"ק איסור ספיחין לא הוזכר כלל; במהד"ב - הוזכר; (ועי' לעיל  מה שכתבנו בפ"ב מ"ז ולהלן פ"ט מ"א ועי' שנו"א שם[22]).

    למהד"ק  שספיחין לא נאסרו לדעת הרמב"ם  ע"כ  "לא נאכל" האמור במשנה הכוונה לאיסורי שביעית אחרים, כגון איסור אכילה אחרי הביעור (ולפי"ז היתר אכילה בתחום עו"מ משמעותו שאין קדושת שביעית וביעור נוהגים שם וכמו שכתב הר"ש) או לאיסור שמור ונעבד (ערש"י יבמות קכב ע"א) והרמב"ם שלא הזכיר איסור שמור ונעבד בהל' שמיטה הוא כמהד"ב שפירש לא נאכל לאיסור ספיחין, אך אין איסור שמור ונעבד.

    והרב י"ק בהע'  3 כתב שבמהד"ק סבר הרמב"ם כר"ע שספיחין אסורים מהתורה ולכן גם גוי שזרע בשדה של ישראל אסור וזה שכתב "ואם תיעבד ע"י אחר".  ובמהד"ב סבר שספיחין אסורים רק מדרבנן ולכן השמיט כאן את ה"אחר" כי גוי שזרע בשדה של ישראל אין בו איסור ספיחין, שהרי  לא גזרו גזרת ספיחין אלא משום שמא יזרע לכתחילה. אך גוי אפילו לכתחילה מותר לו לזרוע[23] והסבר זה מוקשה ממה שמשמע מהרמב"ם להלן פ"ט מ"א שאין הל' כר"ע[24]. כמו"כ לא מובן לדעת ר"ע ההבדל בתחום עו"מ בין נאכל לנעבד. כמו שאיסור נעבד הוא מן התורה כך גם איסור נאכל הוא מהתורה ומדוע נאכל ולא נעבד? (אלא א"כ נאמר שאיסור ספיחין נובע מקדושת שביעית וכדעת הר"ש שאין קדושה זו נוהגת בתחום עו"מ.)

 

    משנה ג

בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם היו העלין שלהם שחורין אסורין הוריקו הרי אלו מותרין רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אם יכולין להיתלש בעלין שלהן אסורין וכנגד כן מוצאי שביעית מותרין:

 

    בנדפס: נעשו ירוקין וכל זמן שהם ירוקין כאילו הם מן הפרי עצמו ומותר לאכלן. ואם השחיר מה שצמח מהם יהיה כאילו צמח בארץ ויחשבו כפירות שביעית וזה ענין מה שאמר אסורין.

 

    הרב י"ק: ואם השחיר מה שצמח מהן הרי הוא כאלו צמח בארץ ונחשב כספיחי שביעית ולפיכך אסורין באכילה.

 

    במהד"ק סובר הרמב"ם שאין העלים השחורים (ר"ל הכהים, משום שינקו מהארץ) אסורים באכילה אלא רק קדושים בקדושת שביעית (ו"אסורין" לפי"ז ר"ל אסורים בסחורה והפסד או אחרי הביעור). אך במהד"ב סבר שאסורים באיסור ספיחין. ובשתי מהדורותיו הרמב"ם לשיטתו. במהד"ק לא הזכיר איסור ספיחין ולכן פירש אסורין לעניין קדושת שביעית. אך במהד"ב  שהביא את איסור ספיחין פירש "אסורין" לעניין איסור ספיחין (עיין לעיל משנה א).

 

פרק ז

 

    משנה ב

הפואה והרכפא יש להם שביעית ולדמיהן שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור ר' מאיר אומר דמיהם מתבערין עד ראש השנה אמרו לו להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן:

    בנדפס: וענין אין להם ביעור - שלא יימנע  מלהתעסק בהן תמיד וליהנות מהן עד שישלימו ואין לשמור בזה שעת ביעור, וכן בדמיהן, אם נמכרו.  ואין הלכה כר"מ.

 

    הרב י"ק: שממשיכין להשתמש  וליהנות בהם עד שיכלו ואין מדקדקין בה על שעת הביעור, וכן בדמיהן, אם נמכרו...

 

    במהד"ק נקט הרמב"ם לשון שלילית, משום שסבר כנראה שאין מצווה חיובית באכילת פירות שביעית. ובמהד"ב נקט לשון חיובית, משום שסבר  כדעת הרמב"ן (השמטות לסהמ"צ עשה ג) שיש מצות עשה לאכול פירות שביעית וה"ה יתר ההנאות המותרות בפירות אלו .[25]

 

    משנה ג

קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגלעינין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית..

 

    בנדפס: ואע"פ שדמי שביעית מסתפקין בהם כמו שנבאר, אבל אינו מותר לאדם שיעשה ממנו סחורה אלא אם יזדמן.

 

    הרב י"ק: ואע"פ שדמי שביעית יהיו כמותן, כמו שיתבאר, אסור לאדם לעשות בהן סחורה,  ואין זה אלא אם נעשה במקרה.

 

    והעיר הרב י"ק (הע' 16) על  מהדו"ק: איני יודע מה חשב.

    ולענ"ד דווקא מהד"ק נראית לכאורה  מובנת יותר. אע"פ שמותר ליהנות מדמי שביעית אסור לסחור בהן. אך במהד"ב מהו שכתב "אע"פ שדמי שביעית יהיו כמותן"? אדרבה בגלל שדמי שביעית כמותן לכן אסור לסחור בהן! אומנם אפשר לומר שכוונת הרמב"ם לומר שאע"פ שדמי שביעית כמותן ומותר ליהנות מהן" כשם שמותר ליהנות מפירות שביעית, אעפ"כ אסור לסחור בהן. ומ"מ הניסוח במהד"ק לכאורה  מובן יותר. וצ"ע מה ראה הרמב"ם לשנות את הניסוח במהד"ב?[26] אך כוונת הרמב"ם כנראה לומר שהייתה הו"א  שפירות שביעית שנמכרו כבר, ותפסו את הדמים במקומם, אין איסור מכירה בדמים אלו. וכמו שמצינו בפדיון פט"ח ובפדיון ביכנ"ס שקדושתם של הדמים פחותה והם יוצאים לחולין. קמ"ל שאסור לסחור מסחר מכוון בדמים, אלא רק במקרה. ודברי הרמב"ם במהד"ב מדויקים אפוא: אע"פ שהדמים באים במקום הפירות וקדושתם פחותה לכאורה, כי הם רק תחליף לפירות ואינם הפירות המקוריים, והראיה - שהמוציא את הדמים במשהו אחר מוציא אותם לחולין והקדושה נתפסת במשהו האחר, בעוד שהפירות המקוריים בקדושתם עומדים, בכל זאת אסור לסחור בהם.  ובכך מהד"ב מכוונת יותר ממהד"ק, שבה לא הוזכרה הו"א זאת.

 

    משנה ד

צדי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין מותרים למכרן רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרין.

 

    בנדפס: מי שנתמנה לו הוא שיתכוין לצוד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה. או בלא בכוונה שנזדמנו לו כגון שעברו עליו או יעבור הוא על קן מקניהן.

 

    הרב י"ק: הוא שיתכוין לצוד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה תחילה אם עברו על ידו או שעבר הוא על קן מקניהם.

 

    במהד"ק מביא הרמב"ם שתי אפשרויות: א. שהוא צד בע"ח טמא בכוונה. ב. שהוא צד בלא כוונה כגון שעברו עליו. ור"ל שלא רדף בכוונה אחרי בע"ח טמא ע"מ לצודו אלא הוא הזדמן לפניו ואז התכוון לצודו. ופירושו זה תמוה לכאורה - אם בכוונה מותר ק"ו כשעבר עליו?! ואולי י"ל שבמקרה השני מדובר שנזדמנו לו ועברו עליו, בלשון רבים, גם טמאים וגם טהורים  ועיקר כוונתו הייתה לטהורים, אלא שא"א היה להפריד בינהם ולכן הוא נחשב כמי שצד את הטמאים בלי כוונה. (ודוק בלשונו של הרמב"ם שבמקרה הראשון נקט עוף או חיה בלשון יחיד). והרבותא במקרה זה היא שאע"פ שצד גם חיות טהורות, רשאי למכור גם את הטמאות, למרות שההפסד  במקרה שלא ימכרם אינו גדול (עיין ב"י יו"ד סי' קיז שכתב סברה כעין זו). אך במהד"ב חזר בו הרמב"ם וביטל  לגמרי את האפשרות הראשונה שהביא במהדו"ק שמותר לצוד בכוונה.  והביא רק אפשרות אחת, שהטמא הזדמן לפניו והוא צדו בכוונה, רק אז מותר לר' יהודה למוכרו; אך אסור לרדוף בכוונה  אחרי בע"ח טמא ע"מ לצודו .  וצ"ע מה דעתו במקרה השני שהביא במהד"ק , שצד טמאים וטהורים ביחד.[27]

 

    משנה ה

לולבי זרדים והחרובין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור

 

    בנדפס: שזרדים הם הענפים שיזמרו אותם מן הגפנים.

 

    הרב י"ק:  זרדים הם הענפים שכמותם נזמרים מן הכרם.

 

    במהד"ק סובר הרמב"ם שמותר לזמור לכתחילה את הגפן למטרה זו של אכילת הלולבים. אך במהד"ב סובר הרמב"ם שאת הגפן עצמה אסור לזמור, אפילו למטרה זו. כי זמירת הגפן אסורה מהתורה. ורק עצים אחרים מותר לגזום למטרה זו. ועיין מסכת סנהדרין (כו ע"א):

"תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי, אמר להן: כהן וזמר? אמר לו: יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך. אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות".

    ובתוספות (שם ד"ה לעקל בית הבד אני צריך) נאמר:

"וקשה דמ"מ מה בכך מ"מ הוה משביח הכרם, דהכי אמרינן פרק כלל גדול (שבת דף עג: ושם) הזומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע, הכא נמי לחייב משום עבודת נוטע? וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה, דליכא לחייבו משום נוטע כדאמרינן גבי שבת, דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא מתעבדא מחשבתו אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע, אבל הכא קשיא ליה וכה"ג שרי כדאיתא פרק המוכר את הספינה (ב"ב פ ע"ב).

 

פרק ח

 

    משנה א

וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה - נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה. חשב עליו לעצים - הרי הוא כעצים, כגון הסיאה והאזוב והקורנית

 

    בנדפס: חומרי אדם הוא שלא יעשה ממנו מלוגמא, כמו שלא יעשו מן המיוחד למאכל אדם. וחומרי בהמה הוא שיהיו כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה, כמו שנתבאר.

 

    הרב י"ק: וחומרי בהמה הוא שאסור לשולקן כדרך שאין שולקין אוכלי בהמה.

 

    לכאורה לדעת מהד"ק מותר לשלוק מאכל בהמה . למהד"ב  - אסור. אולם דוחק לומר כן. שכן איסור שליקה במאכל בהמה הוזכר במפורש בירושלמי כאן. וכן פסק הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"ג ה"ג). וצ"ע מדוע השמיט הרמב"ם איסור שליקה במהד"ק.

 

    משנה ו

ואין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה.

 

    במהד"ק[28]:  אין הלכה כר"ש.

 

    הרב י"ק: הלכה כר"ש

 

    במהד"ק פסק הרמב"ם לפי כללי ההלכה שהלכה כרבנן. במהד"ב חזר בו ופסק כמו הירושלמי כאן שהלכה כר"ש (הערת הגר"י קאפח הערה 24).

 

    משנה ח

אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדן. אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית ואם הביא יאכל כנגדן אין סכין כלים בשמן של שביעית ואם סך יאכל כנגדו.

 

    בנדפס: ושאמר יאכל כנגדו שיוציא מממונו מה שהוא שוה הדבר ויקנה בו פירות בלבד (צ"ל: מלבד) פירות שבעית ויאכלם בקדושת שביעית.

 

    הרב י"ק: ויקנה בו פירות שאינן פירות שביעית ואוכלם בקדושת שביעית.

 

    למהד"ק כל הפירות כשרים (באופן חיובי) חוץ מפירות שביעית. אם יהיה מצב ביניים של פירות לא כשרים אולם  גם לא קדושים בקדו"ש יהיו אסורים. למהד"ב רק פירות שביעית אסורים (באופן שלילי) וכל היתר מותרים. ואם נמצא סוג ביניים, שאינם כשרים אולם גם אינם פירות שביעית, למהד"ב  יהיו מותרים. ומצאנו סוג ביניים כזה, בין קודש לחול : פירות עבר הירדן.  עיין צ"פ (כלאים פ"א עמ' 5 טור א) שבעבה"י  קדושת  שביעית אינה מצד הגוף אלא מצד הדין. כי הוא ממוצע בין א"י לחו"ל, כדוגמת חיטים שירדו בעבים (מנחות סט ע"ב) שאינם מא"י וגם לא מחו"ל.

 

 פרק ט

 

    משנה א

רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהם בירקות שדה וחכ"א כל הספיחין אסורין.

 

    בנדפס: ור' שמעון אומר שהספיחים כולם מותר לקחת אותם על הדרך שאמרנו מכל אדם מפני שהם ספק אם הם מן השמור או מן ההפקר. וסוף מה שנוכל לומר אין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ כשיתברר לנו שהוא מן השמור אלא ספיח כרוב שהוא מן השמור עכ"פ שלא ימצאו בהם במדבר. וחכ"א שאינו מותר לקנות דבר בספיחים מיד ע"ה בשום פנים. ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' שמעון.

 

    הרב י"ק: וספיחין -  שם הצמח הצומח אחרי הקצירה וכבר פירשנוהו כמה פעמים. וכבר נתבאר לנו שכל הירקות הצומחים בלי שיזרעו אותן אלא הם הפקר לא נאסרה אכילתם בשביעית, לפי שטעם איסור כל מה שדרך בנ"א לזרעו בכל שנה הוא משום עוברי עבירה שזורעין בשביעית. ולפיכך אסרו כל הספיחים ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' שמעון.

 

    במהד"ק אין זכר לאיסור ספיחין, אפילו לא מדרבנן[29]  (ועי' במה שכתבנו לעיל פ"ב מ"ז ופ"ו מ"א) מוזכר איסור שמור בלבד. במהד"ב  חזר בו הרמב"ם ופירש כדעת רבנן החולקים על ר"ע שספיחין אסורים מדרבנן. מאידך לא הוזכר איסור שמור.  ובהל' שמטו"י (פ"ד ה"ב) פסק שספיחין אסורין, כמהד"ב, ולא הזכיר בהלכותיו איסור שמור.

 

    משנה ה

הכובש שלשה כבשים בחבית אחת רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון רבי יהושע אומר אף על האחרון רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית והלכה כדבריו

 

    בנדפס: ואין הלכה כר"ש והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן הלכה כדבריו אלא מטעם שהוא על דעת רבי והגמ' פסק הלכה כרבי מחברו.

בדפוס אמסטרדם[30]: הלכה כרבי מחבריו.

 

    הרב י"ק: ולא מפני שאמר כאן הלכה כדבריו אלא מפני שהוא מחמיר.

 

במס' ב"ב (קכד ע"ב) ישנה מחלוקת אם הלכה כרבי מחברו או גם מחבריו.

 

 

    משנה ז

מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית? משתרד רביעה שניה.

 

    בנדפס: וכשתרד רביעה שניה יהיה מותר ליהנות בתבן ובקש של מוצאי שביעית.

 

    הרב י"ק: אין מותר ליהנות בתבן ובקש של שביעית.

 

    לכאורה מהד"ק צ"ע. הרי המשנה מדברת במפורש על תבן וקש של שביעית ולא של מוצאי שביעית? וגם הסברה נותנת שהמדובר בקש ותבן של שביעית, שהרי רק אלו יש בהם קדושת שביעית, בעוד שתבן של מוצאי שביעית אין בו קדושה כלל! וצ"ל שהמדובר בתבן וקש של שביעית שנותרו בשדות עד מוצאי שביעית. ולכן יש בהם קדושה עד רביעה שניה. ומשם ואילך פקעה קדושתם משום שהגשם מרקיבם. אך תבן וקש הנמצאים בבית ואינם נרקבים בגשם נשארים בקדושתם גם אחרי רביעה שניה. לעומת זאת במהד"ב  סובר הרמב"ם שכל  תבן וקש של שביעית, גם אלו שנותרו בבית, נפקעים מקדושתם ברביעה שניה למרות שלא נרקבו משום שאותו המין הנמצא בשדה כבר נרקב ופקעה קדושתו[31]. וכן פסק בהל' שמטו"י (פ"ה הכ"ג); ועיי"ש שבה"א.

 

פרק י

    משנה א

שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר.

 

    מהד"ק[32]: אמרו בשטר ותנאי שלא יהא בו אחריות נכסים.

 

    הרב י"ק (וכן בנדפס): שלא בשטר - שאין בו אחריות נכסים. ובשטר - הוא שיהא בו אחריות הרי זה משמיט אע"פ שהוא כמי שמשכן שדהו בחוב.

 

    בגיטין (לז ע"א) נאמר:

"רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בשטר - שטר שיש בו אחריות נכסים, שלא בשטר - שאין בו אחריות נכסים, כל שכן מלוה על פה: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: בשטר - שטר שאין בו אחריות נכסים, שלא בשטר - מלוה על פה, אבל שטר שיש בו אחריות נכסים - אינו משמט".

    במהד"ק סבר הרמב"ם כר' יוחנן ור"ל  ששטר האמור במשנה אין בו אחריות נכסים דומיא דמלוה בע"פ. אך אם יש בו אחריות נכסים אינו משמט משום שהדבר דומה לחוב שיש עליו משכון. במהד"ב פסק הרמב"ם כרב ושמואל שסתם שטר יש בו אחריות נכסים ובכ"ז משמט ואינו דומה למשכון שאין בו "לא יגוש" כי הוא נחשב כגבוי בעוד שאחריות אינה כגביה (ועי' הערת הגר"י קאפח הערה 1).

 

    משנה ב

השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר - משמט, ואם לאו אינו משמט.

    בנדפס: אם היה החדש מעובר רוצה למר חודש אלול אם היה ל' יום ונעשה היום שחשב שהוא ר"ה היום האחרון מאלול ונמצא כשמכר מכר בחוב קודם שנת השמיטה...

 

    הרב י"ק: ונמצא שמכר בחוב בשנת השמיטה...

 

    והעיר הרב י"ק (הערה 4) שבמהדו"ק סבר הרמב"ם שהשמיטה משמטת בתחילתה ובמהדו"ב חזר בו ופירש שהשמיטה משמטת בסופה. וכן פסק להלכה בהל' שמיטה פ"ט הל' ד-ה. ובזה מוסבר גם הבדל נוסף בין שתי המהדורות:

    בנדפס: וא"א למכור בו מכירה גמורה בפריעת דמים  ובאה השמיטה אחר זה.

 

    הרב י"ק: ועברה השמיטה אח"כ... לפי שפסק ההלכה שאין השביעית משמטת אלא בסופה.

המשפט האחרון נוסף רק במהד"ב ולא היה במהד"ק (הערת הגר"י קאפח הערה 7).

 

    משנה ג

פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' התקין הלל לפרוזבול.

    בנדפס: ובארנו שתקנת הלל היא בשביעית בזה"ז שהיא מדרבנן והוא מה שאמר הכתוב וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו ואמרו בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים... א"כ התבאר לך ששביעית בזה"ז מדרבנן.

 

    הרב י"ק: ...ונמצא שהשביעית בזה"ז דליכא יובל נוהג - דרבנן.

 

    במהד"ק הרמב"ם לא הזכיר את היובל, אלא מביא את דרשת חז"ל: "בשתי שמיטות..." כלומר שמיטת כספים הוקשתה לשמיטת קרקעות. במהד"ב דילג הרמב"ם על הדרשה אלא מקיש שמיטה ישירות ליובל. ונראים הדברים ששתי המהדורות נחלקו במחלוקת רש"י ותוס' (גיטין לו ע"א). מפירוש רש"י עולה ששמיטת כספים הוקשתה לשמיטת הקרקעות בשנת השמיטה, וכשם ששמיטת קרקעות זו מדרבנן כך גם שמיטת כספים. אמנם שמיטת קרקעות עצמה הוקשתה ליובל אך שמיטת כספים עצמה לא הוקשתה ליובל. 

    התוספות (שם ד"ה בזמן) חולקים על רש"י:

"ונראה לר"ת דהשמטת קרקע דהכא ודהתם לא איירי בחרישה וזריעה אלא בשדות החוזרות לבעלים ביובל ו"השמטת קרקע" קרי ליובל. ולשביעית -  "השמטת כספים", דשמיטה משמטת כספים ולא יובל כדאמרינן בהדיא בפרשת ראה אנכי ודריש לה מדבר השמיטה שמוט וה"ק בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית".

    כלומר, לר"ת הוקשתה שמיטת כספים ישירות ליובל ולא לשמיטת קרקעות של השנה השביעית. הנפק"מ בין שני הפירושים היא זאת: לרש"י  - שביעית בזה"ז דרבנן, לר"ת - ייתכן  שהיא מדאורייתא. כי שמיטת הקרקעות לא הוקשתה בדרשה זו ליובל, רק שמיטת כספים.  ולפי"ז נראה לומר שבזה נחלקו שתי מהדורותיו של הרמב"ם. מהד"ק סוברת כר"ת ושמיטה בזה"ז דאורייתא. ומהד"ב סוברת כרש"י ושביעית בזה"ז דרבנן. ואכן הרמב"ם בהלכות שמטו"י (פ"ט ה"ב) כתב:

"אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ".

    "שמיטת קרקע" היא היובל לדעתו ושמיטת כספים נלמדת ישירות מהיובל, כשיטת ר"ת.  ולכן יש הסוברים שלדעתו שמיטת הקרקעות בשנה השביעית בזה"ז היא מהתורה.  אולם אין הכרח לפרש כן בדעתו. כי גם אם  נאמר ששמיטת כספים  נלמדת ישירות מהיובל, עדיין יש לומר שגם שמיטת קרקעות בזה"ז היא רק מדרבנן מדרשות אחרות (עיין שבה"א מבוא פ"ה). הרמב"ם במהד"ק השאיר את שאלת השמיטה בזה"ז כפתוחה לאפשרות שהיא מהתורה מבלי להכריע. אם כי יתכן שסבר שהיא מהתורה.

 

    משנה ה

פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול

 

    בנדפס: אבל דברי רשב"ג [בתוספתא פ"ח הל' יא: כל מלוה שלאחר הפרוזבול הרי זה משמט - זו הגירסא המדויקת]. שיטתו ידוע ומפורסם בגמ' עד שפירש ואמר מן התנאים של פרוזבול שתהיה ההלואה קודמת, אח"כ תהיה הכתיבה [של הפרוזבול] והוא מה שאמר, רשב"ג אומר כל מלוה של אחר פרוזבול אינו משמט (המלה אינו מופיעה בטעות בכמה נוסחאות של התוספתא והרמב"ם מעיר על כך בהערה מוסגרת:)

[ואיני יודע האיך נפלה הטעות הגדולה הזאת ואיך הביא ראיה מדבר שסותר את דבריו. ודברי רשב"ג מבואר על מה שאמרה המשנה כי כשיהיה מוקדם הפרוזבול קודם לכן והמלוה מאוחרת אינו(גם פה המלה אינו נוספה כנראה בטעות עיין בהמשך דברינו) משמט ויהיה הפרוזבול מועיל.]

    הר"י לנדא העיר שההערה המוסגרת אינה משל הרמב"ם אלא משל מישהו אחר. הרי"ק מביא את הנוסחא המדויקת (הערה 22):

 

    במהד"ק: ...אבל דברי רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא שהטעו אחד המפורסמים בבקיאי התלמד עד שפירש ואמר כי מתנאי הפרוזבול שתקדם ההלואה ותהיה כתיבתו [של הפרוזבול] אחר ההלואה. והוא אמרו רשב"ג אומר כל מלוה שלאחר פרוזבול משמיט. ואיני יודע היאך  באה טעות חמורה זו. והיאך למד בהיפך הדברים? ודברי רשב"ג כמו שביארה המשנה שאם קדם הפרוזבול ונתאחרה המלוה אינו משמיט ואין הפרוזבול מועיל.

 

    אמנם נוסחא זו מסבירה לנו יותר את הסתום במהד"ק. הרמב"ם מתפלמס עם מישהו שהוכיח שהפרוזבול צריך להיכתב אחרי ההלואה ממה שרשב"ג אומר שפרוזבול המוקדם אינו מועיל אלא משמט. אלא שכנראה אותו חכם ציטט את רשב"ג בגירסה המוטעית: פרוזבול המוקדם אינו משמט. ועל כך העיר הרמב"ם שהדברים הפוכים. אולם  מסקנתו של הרמב"ם אינה מובנת לפי גירסתו של הרי"ק, איך הוא יכול  לומר במשפט אחד שאינו  משמט ואין הפרוזבול מועיל. ממנ"פ אם המלוה אינו נשמט  זאת אומרת שהפרוזבול מועיל. ואם הפרוזבול לא מועיל זאת אומרת שהמלוה נשמט. מסתבר אפוא לומר שגם במהדורה זו נפלה טעות וכך צריך להיות:

"שאם קדם הפרוזבול ונתאחרה המלוה  משמיט ואין הפרוזבול מועיל".

 

    משנה ז

כוורת דבורים ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול... והרודה ממנה בשבת חייב וחכ"א אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול... והרודה ממנה בשבת פטור

 

    בנדפס: ושאמרו חכמים פטור ר"ל פטור ממיתה וחייב מלקות עכ"פ.

 

    הרב י"ק: וחייב מלקות דרבנן בהחלט.

 

    וכבר העיר על כך התוס'  יו"ט שגם במהדו"ק הכוונה היא בהכרח למכות מרדות. שהרי לא ייתכן לומר שחייב מלקות מדאורייתא.

 

    משנה ט

המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו. הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו. כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו.

 

    בנדפס: כשנתגייר הגר ובניו לא יורשים ולא יירשו אותו שהירושה היא בקורבה שתהיה בישראל, כגון שנולד לו בן אחר הגרות.

 

    הרב י"ק: לפי שאין הירושה אלא בקורבה שהיתה בישראל כגון שנולד לו בן אחרי הגרות כלומר, שתהיה הורתו ולידתו בקדושה.

 

    במהדו"ק דעתו כנראה שמי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו כיון שמיחלף בישראל, כרש"י (קידושין יז ע"ב). ןלכן סתם וכלל את כל הגרים מבלי לציין את הורתם. אך במהדו"ב סבר כר"י (תוס' שם) שאין רוח חכמים נוחה הימנו לפי שהוא קרוב להיות כישראל ואתו לאיחלופי ולאשויי לישראל גמור. ולכן הדגיש שרק לגר שהורתו ולידתו בקדושה יש להחזיר ולא לגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה[33].