הרב יהודה הלוי עמיחי

 

פירעון חוב בפירות שביעית

 

    שאלה:

 

    אשה שאלה משכנתה לשבת בקבוק מיץ ענבים, האם יכולה להחזיר לאחר השבת לשכנתה מיץ ענבים של שביעית (אוצר בית דין)?

 

   

    תשובה:

   

    התוספתא (פ"ז ה"ו) אומרת: "אחד שביעית ואחד מעשר שני אין פורעין מהן מלוה וחוב ואין משלמין מהן גמולין וגו'". דברי התוספתא נפסקו להלכה ברמב"ם (פ"ו ה"י), א"כ לכאורה נראה שיש לאסור לפרוע חוב בפירות שביעית.

    אלא שנשאלת השאלה האם בנידון של בקבוק יין כנגד בקבוק יין יש כאן חוב שאסור לפורעו מדמי שביעית, שהרי שנינו במשנה (שביעית פ"ח מ"ד):

"לקח מן הנחתום ככר בפונדיון כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר, לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית":

    חלק מהמפרשים[1] מסבירים שדעת חכמים המתירים להחזיר ירקות כנגד הככר היא כיוון שירקות השדה הם מצויים לכן הרי זה כמתנת חינם של מקבל הככר לבעל הככר, ואין כאן פרעון חוב. על הסבר זה קשה מדוע שאדם יתן לחברו ירקות ששדהו כמתנת חינם, הרי הוא לקח ככר מהנחתום וא"כ זהו פרעון חוב, על כן הביאו  הסבר אחר[2] שהתירו חכמים לתת ירקות שדה כנגד הככר כיוון שהירקות מצויים והרי זה כחליפין המותרים בשביעית.

    המחלוקת בפרשנות היא על ההיתר להחזיר ירקות כנגד הככר, אבל לכו"ע בסתם אין להחזיר פירות שביעית כנגד ההלוואה, וא"כ גם בנידון דידן נראה  שכיוון והאשה לא  הודיעה שתחזיר בפירות שביעית וא"כ  לכאורה אין כאן חליפין אלא כאילו לקח בסתם שהרי זה חוב ואין פורעין בפירות ובדמי שביעית. 

 

 אלא שיש לדון האם יש כאן כלל חוב שאין לפורעו, שהרי כאן זאת הלוואת בקבוק כנגד בקבוק.

     השו"ע (יו"ד סי' קסב סעי' א) כתב שיש איסור הלוואת סאה בסאה, ומשמע מדבריו שאין חילוק בין סאה בסאה האסורה לדין ככר וככר שגם הוא אסור. אולם הרמ"א הוסיף: "יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחם בככר לחם, כמטבע של כסף, דמאחר דדבר מועט הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה... וכן נוהגין להקל". משמע מדברי הרמ"א שהוא חולק על מרן, אולם גם מרן הביא דין ככר בככר (או"ח סי' תנ סעי' א) באומרו: "ישראל שלוה ככר מחברו  קודם הפסח צריך לפורעו אחר הפסח ויש בו משום גזל  אם אינו פורעו" ועי"ש במפרשים שציינו לדברי הרמ"א (יו"ד קסב סעי' א), משמע דס"ל שגם מרן מסכים לחלוקה שבין ככר שהוא סכום קטן  ואין בו איסור ריבית.

     היתר הלוואת ככר בככר נובע מכך שאין כאן חוב רגיל, נראה שגם לענין שביעית ככר בככר  איננה נחשבת להיות הלוואה ואין החזרת הככר כפורע חוב בשביעית. מחלוקת הרמב"ם והר"ש האם מותר לעשות חליפין בפירות שביעית איננה שייכת לנידון דידן, שהרי מחלוקתם היא במקום שיש חוב ממוני, כגון שלקח מהנחתום ככר כיצד יכול לתת לו כנגדם פירות שביעית, אולם לפי הסברנו זה אין בנידון זה צורת חוב כלל, שהרי כאן אשה מלווה לחברתה, ולכן אין כאן איסור פריעת חוב בדמי שביעית.

    עוד יש להוסיף שבהלוואה בערך נמוך והיא בין שכנים, אין אנשים תובעים זאת בדין, וכפי שמפורש במשנה (ב"ב פ"ט מ"ד) "השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבית דין מפני שהן גמילות חסדים", א"כ יתכן שאין כאן חוב כלל, וכפי שהסברנו לעיל, ולכן הפורע איננו פורע חובו בפירות שביעית[3]. 

    למרות שנראה שאפשר להחזיר בנידון דידן בפירות שביעית, הרי כיוון ומיץ ענבים של שביעית יש בו הגבלות דיניות מסוימות, כגון, בישול, הפסד וכדו' א"כ יש להודיע למשאיל שזהו יין שביעית ואם הוא יסכים לקבלו מוטב ואם לא אי אפשר לחייבו לקבל יין שביעית שהרי זה מטיל עליו מגבלות מסוימות.

    הדיון לעיל היה בהלוואת מיץ ענבים שאיננו קדוש בקדושת שביעית וקבלת פירעון בדבר שיש בו קדושת שביעית. אולם אם אשה השאילה לחברתה דבר הקדוש בקדושת שביעית אפשר  להחזיר לה דבר הקדוש בקדושת שביעית, כיון שהחוב בא מדמי שביעית אפשר להחזיר בדמי שביעית[4].

 

על כן נראה שלהלכה:

 

1. אין לפרוע חוב מדמי שביעית.

 

2. חוב שבא מדמי שביעית אפשר לפרוע בדמי שביעית.

 

3.חוב קטן שאין אנשים מקפידים עליו אפשר לפרוע בדמי שביעית, ובלבד שהמקבל יודע שהפרעון בדמי שביעית

ומסכים לקבלו (עם ההגבלות ההלכתיות).